חיי שרה: מוות וחיים

הסממן הראשון לחיי רוח בתולדות האדם הוא הקבורה. במערות האדם הקדמון על הכרמל, עם הופעתו של ההומו סאפיינס בארץ, אנו מוצאים קבורת אדם מכוונת, אולי אפילו בלווית מנחת פרחים. זוהי כנראה תופעה המאפיינת רק את האדם – בעלי חיים אינם קוברים את מתיהם ואינם מטפלים בהם. לדעת חוקרים רבים, תופעת המוות ועימה פולחן המתים והאבות היא משורשי הפולחן הדתי בכלל, בצד פולחני הפריון והמין. הצלמיות הראשונות הידועות לנו הן צלמיות נשים עירומות בצד גולגלות מטוייחות ומכויירות. אלו הן שתי התופעות שעולמו של האדם סובב סביבן עד היום הזה: דאגותיו של האדם הן המשכיות החיים, עולם המין ופחד המוות, וכמעט כל היצירה האמנותית בעולם מכילה את אחד היסודות האלה או את שניהם.

 

גולגלות מכויירות, יריחו, התקופה הניאוליתית

 

עד ימינו אנו מכירים דתות עולמיות הסוגדות למוות ורואות בו תופעה אלוהית; עולם הנצרות מושתת על מיתוס מותו של האל או בנו וקומו לתחיה כלידה מחדש, ומוטיב זה למעשה קיים ברוב הדתות העתיקות המוכרות לנו. מות התמוז, ירידת איננה לשאול, מותו של דיוניסוס או של אוזיריס או של בעל, וחזרתם לחיים כלידה מחדש על פני האדמה או מתחתיה, כולם מיסודות האמונה האלילית בכל רחבי העולם העתיק.

בעולמה של היהדות אין מקום מוצהר לאמונה מעין זו. אין במוות שום דבר אלוהי, ואין קדושה בקבר. עד היום הזה מוזהר כל הבא להשתטח על קברי צדיקים לבל יתפלל אל המת. אף אין כל מצוה מפורשת בתורה לקבור את המת, מלבד אזכרה בודדת אגב דינו של המחויב תליה – "כי קבור תקברנו ביום ההוא", וגם שם אין כל פירוט כיצד לקבור. בכלל, התורה ממעטת להתייחס לנושא המוות והטיפול במת כחובה דתית, ומרחיבה הרבה יותר במצוות ההרחקה מהמת וכל הקשור אליו, מפני הטומאה. רגלים לסברה, שהרחקה זו באה על רקע פולחן המתים הנרחב שנהג כאמור בכל ארצות העולם העתיק.

ובכל זאת, הדחף האנושי המושרש כל כך לכבד את המתים מוצא לו ביטוי גם בעולם התרבות היהודית. הנה אברהם, המחפש מקום מנוחה קבוע לשרה, שאיננה יכולה עוד להמשיך כמוהו לנדוד. לשם כך הוא מבקש, פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, לרכוש קרקע, ולייסד נקודה קבועה השייכת למשפחתו בקניין. גם אחר כך, כל ימי הבית הראשון נמצא שאנשים נקברים בנחלתם; מערת קבורה השייכת למשפחה, ולעתים נמצאת ממש בתחומי שדותיה ובתיה, מהווה את מקום מנוחתם של דורות רבים, הנאספים אליה כל אחד בעתו. מנהג הימים ההם קבע כי הקבורה משותפת לחלוטין, ולאחר תקופה שבה הנקבר שוכב במשכבו, נלקטות עצמותיו יחד עם עצמות כל הקבורים, והן מוטלות בערבוביה בחדר מיוחד המיועד לכך בתוך המערה. זהותו האישית של המת נאספת אל עמיה ואיננה עוד. רק המשפחה קיימת.

 

 

מערת קברים, תקופת המלוכה

 

וכמו מנהגים רבים אחרים, גם מנהגי הקבורה עברו שינויים והתפתחות במהלך הדורות. כבר בסוף ימי בית שני, עם חדירת ההלניזציה לעולם האמונות והדעות של יהודי התקופה, נכנסו הגלוסקמאות לשימוש, ומעתה יזכה כל נקבר לליקוט עצמות אישי, כביטוי לשינוי הערכים ולעליית האינדיבידואל. המנהג הזה זוכה לפירוט הלכתי במשנה. עדיין נותרה מערת הקבורה, אולם עם ירידתו של מעמד המשפחה המורחבת פסק גם מנהג הקבורה במערות משפחתיות. היום אנו נוהגים בקבורה יחידה, בשדות קבורה ציבוריים, ומצד שני רוב עדות ישראל פוקדות את הקבר שבשדה הקבורה הזה לעתים מזומנות. בספרות המקרא, וגם בספרות חז"ל, אין כל זכר למנהג העליה לקבר, ולמעשה במערת הקבורה המשפחתית לא היה לו טעם (הוא גם היה בלתי אפשרי). ומנהג זה נזכר לראשונה בספרות ההלכה בימי הבינים. אולם כיום, כאמור, זהו מנהג נפוץ ביותר, והוא אחד מהמאפיינים המרכזיים של ההווי היהודי.

למעשה, ההתייחסות למת ואופן הנצחתו, יותר משהם מביעים את דעתנו על המוות, מבטאים את השקפתנו על החיים. עיצוב הקבר מכוון כלפי המבקר החי, ופעמים רבות יש בו הצהרה. הכנענים הקדומים נהגו לעתים לקבור את מתיהם בבית, מתחת לרצפה; עד היום גם בעולם המערבי יש המחזיקים בביתם כד אפר של בן משפחה שמת. ההרחקה שגזרה התורה על המת היא אמירה ברורה על סדרי העדיפויות הנכונים בעיניה. מצד שני, דרך הקבורה מבטאת את מבנה החברה: קבורה משפחתית כשהמשפחה עומדת במרכז ההוייה החברתית, וקבורה יחידה עם עליית חשיבותו של הפרט.

לפיכך, גם את מעשהו של אברהם עלינו להבין בהקשר סמלי. סיום חייה של שרה בארץ ישראל הפך את הארץ הזו ממקום נדודים למקום קבע. אברהם מקבע את התחושה הזו על ידי מעשה קניין מלא. המוות הופך בכך מסוף להתחלה; כל ימיו של אברהם התחלות הם, וגם סוף החיים אינו אלא התחלה. מנקודה זו תיבנה הארץ עבור החיים.

ובצורה מאד אפיינית, לאחר העיסוק במתה והטיפול בקברה, עוברת הפרשה לטפל בנושא הבא – זיווגו של יצחק. וכך זורמת הפרשה מהמוות אל החיים, מהקבורה אל הפריון. מסעו של אברהם לחיפוש המקום הקבוע בא אל סיומו, ופרק הקבע בחיי העם מתחיל.


(עוד על חיי שרה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/11/blog-post_17.html)