יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

ויצא: דברים שרואים מכאן


מסעו של יעקב לחרן פותח בחלום ובמצבה וסוגר בחלום ובמצבה. החלום האחד, לימים רחוקים הוא ניבא, ואין בו אלא הבטחה לדרך ארוכה ולסיומה המוצלח בעתיד הלא מוגדר; המצבה נלקחת מכרית ראשו של יעקב החולם, כביכול היא זו שעדה להבטחה שניתנה על גבה ממש. החלום השני כבר לא היה שלו, אלא של לבן, ובכל זאת הוא מימוש ההבטחה, ההתערבות האלוהית ברגע האחרון, לפני שהמסע הארוך הביתה עומד להתרסק בידי לבן ואחיו. המצבה הפעם מסמלת סיום, סכנה שחלפה, אבל היא איננה עומדת לבדה, אלא גל אבנים על ידה.

גלי אבנים ניצבים במקרא על חורבות, על גופות מורדים ובוגדים ואויבים. כך הוא הגל על עכן ורכושו הגנוב; כך הוא הגל על גופת מלך העי, על פתח שער עירו; וכך הוא הגל על גופתו של אבשלום, ביער, אל הפחת הגדול. הגלים האלה הם סופם של סיפורים, אות עולם לתבוסה, חמצמצותו של נצחון – הקרב הכפול על העי באחד, מות אבשלום ואבל המלך המנצח בשני.

בין מצבה לגל עבר יעקב חיים כימי דור. בתחילתם הוא נושא רגלים, עתידו לפניו; אמנם הוא בורח מסכנה, אבל העולם לרגליו, מלאכים בחלומו, והוא עולה בסולם חייו. עוד נכונו לו נשים ואהבה ורכוש רב, וחלום ירושת הארץ המובטחת בשובו לבית אביו.
 
 
יעקב ורחל - אבל פן

אבל בין לבין חלפו עשרים שנה. ההתלהבות, הנשיקה ויוזמת בקשת יד אהובתו, כמיטב מסורת היוזמה שיעקב הלך בה עד כה, נתקלו כבר בהתחלה בסוחר מנוסה, המנענע בראשו ועושה כרצונו. האהבה החמיצה כבר בתחילתה, ויעקב מוצא את עצמו עם האישה שלא אותה אהב, ועם אהבת נעוריו אין אנו יודעים אלא על מריבה וחרון אף ועקרות. הרכוש בא לו בעקבה ובתסכולים ובהחלפת משכורתו. והשיבה לבית אביו –

מה באמת קרה לשיבה לבית אביו? מדוע, אחרי שנות עשרים בסבלנות אין קץ, בצבירת רכוש איטית ועקבית, בבניית משפחה ובניווטה המסובך והמסוכסך והמתסכל, החליט פתאום יעקב לחתוך? מה גרם לו לקום לפתע פתאום, לקטוע את שיגרת חייו, לאסוף בחפזה את משפחתו ורכושו, להסתכן במרדף שייקח ממנו הכל, ולערוק?

זאת הפעם מעורב עוד חלום אחד, אלא שהחלום מקוטע, ואיננו מופיע אלא בדברי יעקב לנשותיו בשדה, ובו צאן ועתודים בתמונה חסרת פשר, ודברי מלאך – "עתה קום צא". לא זכרונות בית אביו הם אלה שהעירו אותו, אלא פרצופו החמוץ של לבן וסכנת אבדן עמלו רב השנים. ויעקב היוצא לדרכו כבר איננו נושא את רגליו והעתיד בחלומו, אלא בורח מפני דמויות עברו. המלאכים שיפגוש בכניסתו לארץ בית אביו הזקן כבר באים ללא סולם. מלאכיו הדינמיים, העולים ויורדים בתנועת גשר בין שמים לארץ, חונים עתה על מקומם במחנה, כבדים ברכוש כמו זה שבו פגעו; שכן יעקב כבר אינו חולם אותם, נפשו אינה כמהה עוד למלאכים ולחזונות. המלאכים "פוגעים בו". כמה הבדל יש בין מראה זה ליעקב ה"פוגע במקום" בתחילת דרכו. כמה סמליות יש בכך שדמויות עברו רודפות אותו גם בכניסה לארץ, ואחיו הפגוע, שעל פי פשטם של המקראות כבר מזמן שכח את התקרית הילדותית ההיא מפעם, וממילא כבר לא גר בארץ מגורי אביו, נדמה עליו כסכנת מוות.

הוא גם לא ממהר לבית אביו. אחרי כניסתו במאבק וצליעה לארץ – (וכמה הבדל יש בין זה לבין "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם" של תחילת המסלול!) - הוא משתקע, רכושו ומשפחתו הגדולה, מול שכם, ומסתבך שנית במאבק הרה סכנות. מפחד התגובה הוא עוקר לבית אל, אל המקום שהיה צריך להגיע אליו מלכתחילה, כהבטחתו מאז, ורק אחר כך הוא יורד דרומה, אל אביו, לחברון. סוף סוף, אחרי הסתבכויות ומעגלים והתחבטויות, נסגר המעגל, ולא ביזמתו.

וכך אנחנו, מדורי דורות ולעולם: את שעבר עלינו אנו יודעים, אבל לעולם נדמה לנו שאלה שאותם עזבנו נשארו במקום שבו היו, צעירים לנצח. כאילו רק אנו השתנינו, כבד עלינו עול החיים, הרכוש הרב הוא כבר שיקול מוביל בהחלטותינו, שפעם היו תלויות בקלות רגלינו בלבד. ויש השוקעים במרה שחורה ומאוכזבים מעצמם ומחייהם: על זה חלמנו? לזה ציפינו? כך היו אמורים חיינו להיראות? איפה התקווה הגדולה, החלומות, הסולם המגיע השמימה?

ובערפו נושף הדור הצעיר, הנמהר. זה שזכר חלומות אביו מדריך את צעדיו, גם אם הוא עצמו לא חזה אותם מעולם. חדות הפעולה ויצריותה, חוסר שביעות רצון מההתנהלות האיטית והמחושבת, הרווח המיידי, ובקיצור – כל תכונותיו של יעקב הצעיר, מאפיינות את פעולות הבנים בפרשיות הבאות.

וזה שהחל את דרכו בהקדמת המאוחר, בקניית הבכורה ובגניבת הברכות, ביוזמות והסתכנויות על כל צעד ושעל, מביט כעת בעינים אחרות לגמרי על אותם מעשים עצמם, ואינו מוצא עצות בנפשו, כיצד להסביר לצעירים האלה, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
 
 
(עוד על פרשת ויצא: http://misgav.blogspot.co.il/2011/12/blog-post.html)

אין תגובות: