(את הסיפור הבא כתבה ענבר, בתי, בעקבות ביקור ביער הילדים, במסע לפולין, כיתה י"א בביה"ס בקבוצת יבנה, קיץ תש"ע)
טיילתי בגנו של אלוהים והוא פורח ויפה ושקט.
כל מלאכיו ישנים שם במיטות עטויות ירוק. ישנים, ועפר מכסה את פניהם.
גם עצי החיים והדעת גדלים שם, עצי החיים הגדועים ועצי הדעת שלא נרכשה.
פגשתי את אלוהים מנכש עשבים מהשביל. לדשא בצדדים הוא נתן לצמוח פרא, אבל את האבנים השחורות הוא ניקה בקפידה. כששאלתי אותו מדוע הוא טורח כל כך הוא חייך אלי: "כדי שתדעו לאן אתם הולכים".
טיילנו יחד, אלוהים ואני. ידיי בכיסיי ואלוהים שורק לו נעימה רכה.
מידי פעם הוא נעצר והוריד בזהירות קורי עכביש מעל גדר כחולה או לבנה.
מלאכי אלוהים ישנים וציפורים אין שם. רק אני והוא מהלכים בתוך הגן ורק קולותינו נשמעים.
"לאחי הקטן יש יומולדת" אמרתי. אלוהים המשיך לשרוק.
"הוא בן שתיים-עשרה", קטפתי עלה ומוללתי אותו בין אצבעותיי. "אני לא רוצה שהוא יגדל! " התפרצתי. "אני לא רוצה שאף אחד יגדל- ובכלל, מה רע בלהישאר קטנים לנצח? "
אלוהים הפסיק את שריקתו. "אני מכיר כמה ילדים בני שתים עשרה", אמר. "כבר יותר משישים שנה שהם בני שתיים עשרה, למה שלא תשאל אותם?"
הוא תפס את ידי והוליך אותי לאחת החלקות המגודרות כחול, לזו הקיצונית ביותר. הוא כרע על ברכיו וביד רועדת ניקה פיסת אדמה קטנה. הוא הרים מעט עפר וקירב אותו אל אפי.
"תנשום אותם" לחש לי, "תריח. אלה בניי; בני שתיים עשרה ושש ושמונה ושנה וחודש. לנצח."
הפניתי אליו את גבי, בוהה באדמה הכהה.
"אתה רוצה לדעת מה רע בלהישאר בן שתים עשרה לנצח?" עתה הוא כמעט צעק. "בוא לפה ותשאל אותם, את בניי שיישארו צעירים לנצח. בניי שעזבו עוד לפני שהספיקו לראות את עולמם". קולו נשבר, "בניי שלא הצלתי. שלא ראיתי. שצעקותיהם הם הקולות היחידים שנשמעים כאן".
הסתובבתי אליו, הוא כרע על ברכיו בדשא, בידו בובה קטנה שהשאיר שם אחד המבקרים.
"אתה יודע?" הוא הרים אליי חיוך שבור, "אני חושב שזה המקום היחיד בו האנשים משאירים מזכרת לילדים במקום לקחת אחת".
הוא קלע זר קטן מפרחים לבנים והניח אותו על ראש הבובה.
"הם אוהבים אותם, ילדיי. הם שמחים על המתנות." הוא לחש.
עזבתי אותו שם, כורע על ברכיו בין מיטות מלאכיו המתים, מחבק בובה לחיקו ומזמזם שיר ערש, הרוח ליוותה את המנגינה בלחישות חרישיות.
יצאתי מגנו של אלוהים, יצאתי ולא הבטתי לאחור.
תגובה 1:
מדהים!
על כתיבה כזאת ניתן לומר: "העץ לא צומח רחוק מהתפוח..."
מרגש ונוגע בנימי הנפש העמוקים ביותר.
הוסף רשומת תגובה