תולדות: שאלה של חינוך

פרשיות יעקב ועשו עוררו מאז ומעולם תמיהות רבות בקרב קוראיהן. כיצד ייתכן שמביתם של יצחק ורבקה, אבותינו, יצאו שני בנים כה שונים? ולמעלה מזה – כיצד ייתכן שאחד מהם "זכה" והיה לסמל הרשע של תולדות העולם כולו? מה קרה שם, בבית הזה? מה השתבש בין מעשי האבות למעללי הבנים?

תשובות שונות ניתנו לבעיה הזו. החל מהדעה שאכן השתדל יצחק לחנך את בנו, מתוך ידיעה מלאה על האירועים, עבור דרך הסרת האחריות ממנו והטלתה על שכם עשו, ועד למציאת האשם במעשיו או מחדליו של האב יצחק, של האם רבקה, או של שניהם גם יחד. בדרך זו האחרונה הולך הרש"ר הירש, והוא מוצא את שורש הבעיה בשיטת החינוך שנקטו בה יצחק ורבקה. לדבריו, לא ראו שני ההורים את השוני הגדול בין שני ילדיהם, ונקטו כלפי שניהם באותה שיטת חינוך. לאחד היתה שיטה זו לברכה, אולם לשני לא התאימה, ועל כן לא רק שלא הועילה, אלא אף הזיקה והפכה אותו למורד ומתנכר. ובלשונו של הרשר"ה, "דוקא משום שאנסו אותו להיות חובש את ספסל בית המדרש, דוקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל והיה כולו בחוץ".

דבריו אלה של הרב הירש טורדים מנוחה. דומה, שלא לפרש את התורה בלבד התכוון, שכן דברים אלו, שאירעו לפני למעלה משלשת אלפים וחמש מאות שנה, כבר חלפו ועברו. יותר מזה התכוון לדבר אל בני דורו שלו, ולמעשה אף אלינו. העתים משתנות, הבעיות מתחלפות, ולא כל מה שגדלנו עליו בנעורינו, ואף לא מה שטוב היה לילד אחד, בהכרח יהיה טוב גם לילד האחר. אף אם נדמה לנו ששיטת החינוך שחונכנו בה כולה שלמות, טוב לנו לפקוח עינים ולראות מה מתאים, מה נכון, מה מביא תועלת, שאם לא כן נימצא מגדלים את עשו שלנו במו ידינו. ואין לנו אלא להתבונן סביבנו ולראות כמה חניכים כאלה, שלכאורה קיבלו את החינוך הטוב, שעליו בדיוק גדלו גם הוריהם, ושבעדו הטיפו כל מוריהם - גדלו והחמיצו, והותירו את הוריהם תמהים ותוהים, מלאי אכזבה ואשמה, ובכל זאת שולחים גם את הילד הבא בדיוק לאותו מקום.

ומכיון שניתנה רשות למפרש לפרש, דומה שמותר לנו – לא, חייבים אנו – לחזור ולפרש את הסיפור העצוב הזה שוב, כך שלקחיו יהיו מופנים אלינו ישירות.

הנה יצחק, האב התמים. מעולם לא מחה בידי אביו, אף כשנראה היה שהוא מובל להורג. לא יצא חוצץ נגד המאורעות, אלא הניח להם לזרום, ואף את אשתו הניח שיביאו אליו. ומדוע שיעלה על דעתו שיש איזו בעיה אצל עשו? הלא הוא ילד כל כך טוב, כל כך נחמד. מאז ילדותו מביא לאביו כל מיני הפתעות משיטוטיו בחוץ. ומה בכך אם הוא משוטט קצת, מה כבר יכול לקרות.

גם משגדל עשו, והחל להעדר מהבית שעות ארוכות קצת יותר, לא חש יצחק כל דאגה. יסתובב לו קצת עם חברים, מה כבר יכול לקרות. ומה, נמנע מהילד חברה? נכון, לפעמים הוא חוזר קצת מאוחר, ונכון שנימוסיו כבר אינם מה שהיו, אבל זה טבעי, והוא נער מתבגר, ומידת החינוך הנבונה דוקא אומרת לא לכפות, לא לגרום לו להיות אנטי, וכשיגדל כבר יתיישר.

ובינתיים מסתובב לו עשו עם כל מיני חברים. באמת בתחילה אין בזה כל רע. קצת שוטטות, קצת רעש בלילה. בהתחלה אפילו ללא כוונה, ורק אחרי הפעמים הראשונות, שבהם הנועז שבחבורה החציף פנים כנגד המבוגר התורן שגער בהם מחלון ביתו, החלו בני החבורה המשוטטת והמצחקקת לחוש את טעם המים הגנובים, את טעם החירות. אין מי שימחה בהם, ומי יאמר להם מה תעשו. ומסתם חבורה עליזה גדלו להיות חבורה קולנית, מרעישה בכוונה, ומתחילה לאט לאט למתוח את גבולותיה הלאה. ריקנות השיחה הסתמית מפנה את מקומה לנושאים שהוריהם אינם רוצים שידברו עליהם, ואחר כך – תמיד בהדרגה – גם למעשים. החופש, חוסר הגבולות, התחושה ש"אין עלינו", יביאו בשלב הבא כבר לפריצת גבולות אקטיבית.

ובכל אלה נותר יצחק בבית, ועיניו הכהות אינן מסוגלות לראות את המתרחש מתחת לאפו, עוד לפני שהתעוור ממש. אולי הוא תוהה לפעמים מה מוצא בנו בחברה החדשה הזו שלו, ומרגיע את עצמו שהכל בסדר. ואולי מתגנב לעתים חשש אל לבו, אבל כבר אין מה לעשות, ולא כדאי להתעמת, ובסך הכל יש יתרונות לזה שהילד בחוץ, שיפרוק קצת מרץ, מה יש, ואז גם לא יפריע בבית...

וכשמונחתת המהלומה, והמשבר הבלתי נמנע פורץ, נותר יצחק בהלם מוחלט, עוור וחרד, זועק זעקה גדולה, אבל מאוחר מדי. עשו כבר מתנכל על אחיו להרגו.

כי את זאת עלינו לזכור: "מעשי אבות סימן לבנים" כלל נכון הוא, אבל דו סטרי. גם על טעויות האבות אנחנו נוטים לחזור. והתוצאות בהחלט הרסניות, באותה המידה. ואם לא נשכיל לפקוח עינים, להציב גבולות ברורים, להיות מעורים במעשי הילד, למנוע ממנו שוטטות וחוסר תכלית וריקנות המביאה לידי רוח רעה, ואפילו הדברים מטילים עלינו לפעמים מעמסה לא ממש נוחה, יגדל גם לנו עשו בבית.