בגלל המלחמה ההיא

לפני ששים ושש שנה, ביום ז' באדר ב' תש"ו, פחות משנה לאחר תום מלחמת העולם השניה, עמדו בוגרי בית המדרש לרבנים של בודפשט בטקס חלוקת התארים וההסמכה לרבנות של המוסד. ה"סמינר", כפי שנקרא, כינס את פליטי בוגריו, כבהתרסה, וביקש בכל מחיר להרים ראש ולהמשיך הלאה. רוב הבוגרים עמדו בתוך או עם סיום שנת האבל על קרובי משפחתם, ולעתים על כולה. ביניהם היה גם אבי, ד"ר יחיאל צבי מושקוביץ ז"ל, אז כבן עשרים ותשע, שהיום ימלאו שתים עשרה שנה לפטירתו.
ליום זה אני מבקש להביא כאן, לזכרו, את הדברים שאמר, כנציג הבוגרים, באותו טקס, ובהם נשא את בשורת הדור הצעיר, המבקש לנחם את הדור הבוגר, המוכה, ולשאת את הלפיד הלאה:

"מורנו ורבנו המנהל, מורינו ורבותינו היקרים, אורחים נכבדים, קהל נכבד.

היום הגדול הזה, שבו אתם ממלאים את ידינו לכהן ולשרת בבית ד' במקדש עמנו, ממלא את נפשותינו רגשות יראה ורתת, רגשת כובד לב וכובד ראש מצד אחד, ומצד שני ואולי מאותו המקור עצמו נובעות בלבנו רגשות תקוה והדי קולות של התעודדות פנימית ושל בטחון בכח עצמנו. ערבוביא של קולות פנימיים אלה מתהווה בקרבנו ברגע החגיגי הזה, שבו אנחנו דורכים על מפתן בית חיינו העיקריים והאמיתיים, ואנחנו עומדים משתוממים ונבהלים למראה הקרב הפנימי הזה. ואם התופעה הזאת מחוייבת והכרחית ביום הזה ובתקופה הזאת של ימינו אנו, אם גם בימי המאזן והשלום החברתי עמד הרב המוסמך ביום סמיכתו בתהיה ותבוסה על עתידו ועל גורלו, ק"ו בימי המהפכה והאי בטחון שלנו. ולא על פי מקרה בלבד חל היום הגדול הזה שלנו בז' באדר; הפגישה הזאת של שני הימים האלה יש בה כדי להעיר תשומת לבנו על אותן המסקנות ההכרחיות היוצאות מן העובדא, אשר דוקא בז' באדר מקבל סמיכה בפעם הראשונה לאחר השחרור, דור חדש של רבנים ומנהיגי העם.

ז' אדר של שנה זאת יש לו חשיבות הרבה יותר גדולה מן משמעותו הרגיל של היום בשנים אחרות. שבכל השנים מקדישים את היום הזה לזכר כל אותם האישים החשובים שבמשך השנה גמרו את תפקידם בעוה"ז והחזירו את נשמתם ליוצרם, כמו החיל המשוחרר השב לביתו מן שדה המערכה. ואילו ז' אדר של שנה זאת, שהוא ז' אדר הראשון שלאחר גמר המלחמה והטרגדיה הנוראה של עמנו, הוא או צריך שיהיה כעין נר נשמה ענקי נפלא, המאחד בקרבו כל אותן הנרות והניצוצות הקדושות של כל אותן הנשמות שכבה אותן רוח הסערה, שנהרגו ושנשרפו בכל מיני מיתות משונות נוראות בידי החיה הטורפת. נהרי נחלי דם של קדושינו שנשפכו ממש כמים ואשר השקו והרוו את האדמה הארורה הזאת, גויות חללי עמנו שלא זכו אף שיובאו לקבר ישראל, כל הדברים האלה יחד עם זכר כל אותן הצרות והיסורים שעברו על ראשנו, שראינו, שסבלנו וששמענו, כל זה צריך שיצית בקרבנו בז' אדר זה שלהבת אש נוראה כגודל השבר הנורא, נר נשמה ענקי, שיאיר באורו מן סוף העולם ועד סופו ויתבע מידי כל את עלבון עמנו את דמי קרבנותינו את זקנינו ואת נערינו את עברנו ואת עתידנו.

ואנחנו, העומדים כעת לצאת בדרכנו הגדולה, להציל את שארית הפלטה מן הכליון המוחלט, לחנך את הדור החדש, הנשאר עוד זעיר שם זעיר שם ולבנות ממנו את עתידו של עמנו, בשום פנים לא יכולנו לבחור לנו יום אחר לסמיכתנו, אשר יסמל באופן יותר בולט את תפקידנו הגדול המוטל על שכמנו מהיום ולהבא. סמיכתנו ביום ז' אדר של שנה זאת מסמל לנו שתים. א) דבקות עזה וגמורה במלחמת הקיום של עמנו. ב) אדיקות נלהבה כלפי אותן הקדושים אשר זכרונם קדוש הוא לנו לדור ודור.

דבקות עזה ומוחלטת במלחמת הקיום של עמנו. האגדה מספרת אשר נביאנו הראשון, משה רבנו נולד ומת בז' אדר; יש כמו כן מקום בתלמוד אשר מפרש את מאמר הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" לאמר: לא בא שמשו של זה עד שזרח שמשו של זה. זהו לנו הסמל הראשון של היום הזה. בו ביום שאנחנו מספידים ומדליקים נר נשמה סמלי לזכר מיליוני קדושים של עמנו; בו ביום שבעקבות הזכרונות המעציבות והמדאיבות האלה רוחנו נשבר בקרבנו; ובו ביום שאנחנו מתאבלים על ביאת שמשם הטרגית של אלה הקדושים, דוקא בו ביום אנחנו חוגגים את זריחת שמשם של הדור החדש, של הדור הצעיר שלנו, אשר למרות כל אותן האסונות האיומות שערו עד היסוד את קיומנו, למרות כל המכשולים אנחנו מתקדמים ואנחנו מרימים את דגלנו דגל העבודה והמלחמה, מלחמה לד' בעמלק מדור דור, עד הנצחון המוחלט. נפשות כולנו מלאות פצעים וחבורות אנושות, אשר אולי לעולם לא תתרפאנה לגמרי, ובכל זאת הננו כולנו פה היום לבנין לעבודה ולמלחמה. נשרש עד התכלית את המורך מלבות אחינו בני ישראל, נחזק את החלשים, נאזר חיל את הפוסחים על שתי הסעיפים ונורה להם את הדרך ילכו בה למען יחיו ולא ימותו. ידענו גם ידענו את כל הקשיים והמכשולים שאנחנו עתידים להנגף בהם בדרכנו זאת, ובכל זאת לא התיאשנו. צעירים אנחנו; יש לנו כח, יש לנו אמונה חזקה בעתידנו ואנחנו מאמינים ורוצים בקיום חלומנו העתיק, ויתקיים בעזרת השם. האבדון הנורא שהיינו לו לעדי ראייה ושמיעה אין בו כלל כדי לאסור את ידינו בכבלי שב ואל תעשה. אדרבה בו נמצא המעיין שממנו אנחנו שואבים זריזות יתירה ומרץ עד אין סוף להוציא מחשבתנו מכח אל הפועל. וזרח השמש של הדור הצעיר הבונה, אע"פ שבא שמשם של הקדושים שלזכרם אנו מקדישים את היום הזה.

והסמל השני שמסמל לנו היום הזה הוא: אדיקות נלהבה כלפי אותן הקדושים אשר זכרונם קדוש הוא לנו לדור ודור. אנו מתחילים בעבודה ביום המוקדש לקדושים. זה מסמל לנו שאנחנו מוכנים לעמוס על שכמנו גם את חלק העבודה של אותם שנפלו במלחמה משורת החזית, והעובדא הזאת ממילא מחייבת אותנו שלא נזלזל בחלקם ח"ו. זכרונם קדוש הוא לנו והוא חקוק בעט ברזל על לוח לבנו וחס לזלזל בכבוד זכרונם. כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים, כל צעד וצעד שאנחנו פוסעים צריך שיהיה מבוחן היטב לא רק מנקודת מבט עתידנו, אלא גם מבחינה אחרת, כלומר אם נאים המה לנו ולאותם הקדושים שאנחנו פועלים תחתיהם ובשבילם. ובהזדמנות הזאת מן הנמנע שלא נכף את דגלנו מול זכר רבותינו הגדולים שטפלו בנו לחנכנו לתורה וליהדות, מול זכר הורינו זכרונם לברכה, אשר לדאבוננו הגדול לא זכו לראות אותנו כהיום הזה ולא ניתנה להם השמחה הכי גדולה של הורים יהודים: לראות נחת בבניהם; ומול זכר חברינו היקרים, שנטרפו בחצי ימיהם. וברגע החגיגי הזה אנחנו נשבעים שזכרם הקדוש לעולם לא ימוש מקרבנו."

דור אבותינו חי כל ימיו כשליח. האם גם אנו ראויים לו?