יתרו: על מסורת ומחקר

לפני כמאתים שנה נפל דבר בעולם המקרא, ועד היום הזה טרם הורם הדבר הזה מדרך האדם המאמין. הכוונה היא  למחקר המקרא, שהיה למעשה סניף של החשיבה המדעית שעשתה אז את צעדיה הראשונים בדרכה לשליטה בעולם. עיקרה של חשיבה זו היה בשיטתיות שבה, שבעזרתה ניסתה להסביר מחדש את העולם המתרחב והולך שנגלה אז לעיניה. הגדרות החשיבה הרציונאלית השתנו: במקום חשיבה מופשטת, ניתוח מושגים והחלתם על העולם, התהפך התהליך. קודם כל התצפית, העובדות, ואחר כך תיזה, מודל, תיאוריה. גם הגדרות האמת המדעית עצמה השתנו עם הרוח החדשה. כך במדעי החיים, כך במדעי האדמה והטבע, כך גם בפילוסופיה, וכך אף בחקר טקסטים. חוקרים החלו לשים לב שניתן למצוא בטקסטים עתיקים, ואף מקודשים, פרטים שנראים כעקבות של מעשים שנעשו בטקסט זה. סתירות, שכולם ראו מזמן, קיבלו הקשר חדש, של עובדות שיש לערכן ולהעריכן לבדן, ללא הנחות יסוד, ולהבינן מתוך עצמן בלבד ולא מתוך מושגים קודמים. אחר כך עלו מן האדמה ומאוצרות ישנים אחרים גם נתונים שאיפשרו לעקוב אחרי חלק מהמעשים האלה, ומהטקסט עצמו החלו לעלות קולות שלא נשמעו עד אז. האדם המודרני, שהורגל בינתים ביתרונותיה של החשיבה המודרנית, מצא את עצמו מיישם את עקרונותיה גם על אמונותיו וקודשיו, ולא תמיד מצאה התוצאה חן בעיניו. תיאוריות ההתהוות, של עולם ומלואו, של אדם וחיות, ואף של טקסטים, הדירו שינה מעיני שלומי אמוני ישראל.

נסיונות היישוב, בכל התחומים, נעו בין הכחשה לבין פולמסנות מקומית ואפולוגטיקה. אף נסיונות כביכול מדעיים, המגייסים לעזרתם שברי ציטוטים כגון "הקב"ה בונה עולמות ומחריבם" (שנאמר בהקשר ספרותי לחלוטין), או אף תיאוריות עצמאיות יותר כגון בריאת העולם מלכתחילה בגיל מתקדם (גם לזה נמצאו רמזים מדרשיים), נכללים בכלל ההכחשה. הם מערערים את עצם החשיבה המדעית, המניחה שהנתונים הם הבסיס לתיאוריות ולא להפך. בעלי תירוצים אלה יוצרים במו ידיהם קרע בנפשם, שכן הם עצמם מקבלים במלואה את החשיבה המדעית כשהיא נוגעת למדעי הטבע והרפואה או ההנדסה וכד', ומוכנים לעלות על מטוסים ולשכב על שולחן הניתוחים לניתוחי לייזר ומעקפים ואף יותר מכך, דברים שלא היו מתאפשרים לולא החשיבה הזו עצמה, אבל לגבי הבנת העולם והטקסט – אין כניסה לחשיבה הזו עצמה.

במשך הזמן חלה תמורה, וכיום יש לגיטימציה לדעות המקבלות את תורת האבולוציה כמות שהיא, ללא נסיונות לאלץ כתובים ולערער על עקרונות חשיבה מדעית. נמצאה הדרך לחיות בשלום, ולהוציא את התחום המדעי אל מחוץ לתחום העיסוק הדתי. אמנם, יש לומר, כי ככל שנסיוני מגיע, עדיין ברוב העולם הדתי יש חשדנות בסיסית כלפי המדע. השכבות האינטלקטואליות מדברות בשפה שונה מזו של המון העם. בעיקר בחינוך החרדי, אבל גם בחינוך הדתי מודרני, האבולוציה ודומותיה עדיין נחשבות כשקר, וגרוע מכך, שקר במזיד.

בעולם לומדי התנ"ך של היום זוכה תורתו של הרב ברויאר לפופולאריות רבה. הרב ברויאר קיבל במוצהר את המתודה הביקורתית ואת הבחנותיה, וביקש לנתק, באמצעות תיאוריה אחרת – גם לה כמובן נמצא ביסוס בציטוטים מתחומים אחרים, בעיקרם קבליים – את הקשר בין הממצא לבין התיאוריות ההיסטוריות שנבנו עליו. הרב ברויאר עצמו התעקש לא להסיק שום מסקנה היסטורית מכל סוג שהוא, כנגד כמה מתלמידיו שלו עצמו. מראית העין של התיאוריה הזו, שמשתמשת כביכול בכלי המחקר עצמו כדי לקדם את לימוד התורה, ובכך מסירה את האיום מעיקרו, קסמה להרבה תלמידים. אבל לא רבים שמו לב לכמה תוצאות, ובראשן האמירה שלימוד התורה המסורתי והמקובל עד היום כבר איננו מספק, כבר איננו מכוון לאמיתה של תורה. אמירה זו עצמה יש בה כדי להדיר שינה מעיני המאמין, האמון על בניית עולמו על מורשת הדורות.

עם זאת, הרב ברויאר התייחס רק לתורת התעודות או המקורות, ולא התייחס כלל לממצא ארכיאולוגי, למקבילות טקסטואליות עתיקות, למקבילות ספרותיות שיש להן השלכה ברורה על הבנת הטקסט; ויותר מזה, לא התייחס כלל – ואפשר שלא היה מודע – לכל ההבחנות על הערות עריכה ורבדי עריכה, שהם הם עיקר העיסוק המחקרי כיום. בקצרה, מונח ה"התהוות" נותר מחוץ לתחום בלימוד המקרא.

וכך אנו עומדים בפני מצב מעניין. בעוד שבתחום פרקי הבריאה אנחנו מסוגלים להבין ש"ויעש אלוהים" יכול להימשך מיליוני שנים, וכי בריאת עולם איננה סותרת התהוות עולם איטית, וכבר אין אנו נרעשים למשמע הידיעה שהעולם לא נברא במקום אחד מצומצם ובזמן אחד קצר למרות הכתוב בבראשית, לגבי מתן תורה עדיין איננו יכולים לעשות אותו צעד. עדיין ברור לרבים שהנוסחה "תורה מסיני" פירושה צמצום מעשה נתינת התורה, כולה, לנקודת זמן ומקום אחת מוגדרת – סיני (איפה שלא נזהה אותו), מעמד מתן תורה (1240 לפנה"ס, או 1400, או כל תאריך אחר, ובלבד שיהיה נקודתי. בעוד שנפשנו יכולה לתפוס ש"ויאמר אלוהים" איננה אמירה כאמירתנו, והיא יכולה לקחת מיליארדי שנים במרחבי גלקסיות, איננו יכולים לשאת את הרחבת מתן תורה גם כן לשנים ארוכות.

והרי הדברים מוקשים. מבנה הטענה הלא הוא זהה. גם כאן וגם כאן מדובר בסיפור שעל פי פשוטו מצומצם לנקודת זמן ומקום אחת. למעשה, לגבי מתן תורה הדברים אפילו קלים יותר – באף מקום בתורה לא נאמר שכולה, כמות שהיא לפנינו, ניתנה בסיני. לא סיפורי הראשית, לא סיפורי האבות, אפילו לא סיפורי יציאת מצרים. רק כמה מצוות בודדות קשורות באופן ברור לסיני, והשאר ניתנות לפירוש. ובאף מקום בתורה לא נאמר מי כתב אותה ומתי (המקומות שבהם נאמר על משה שכתב הם מצומצמים גם בזמן וגם בהיקף הטקסט המדובר, לפחות על פי פשוטו של מקרא). כאן אנו כבר דבקים בנוסחה של חז"ל, אבל איננו מוכנים להבין אותה אלא כפשוטה.

 

 

מה בנושא כתיבת התורה מונע מאיתנו לקבל טענה, שבמקום אחר כן קיבלנו אותה? מדוע איננו מסוגלים להשלים עם הטענה שכתיבתה של התורה ארכה דורות הרבה ושלבים הרבה, ובכל זאת כולה מסיני? אפילו ציטוט מן המוכן יש לנו, ויש בדברי חז"ל התייחסויות אף למעשה כתיבת התורה עצמו, והאמירה "תורה מגילות מגילות ניתנה", או המסורות בדבר מגילות שהיו בידיהם של ישראל כבר במצרים, או אף מדרשים על לימוד התורה בתקופה שקדמה לסיני, מעידים שיש מהחכמים שלא חששו לומר שמעשה כתיבת התורה ארך דורות הרבה. בהכרח תפקידו של משה, על פי דברים אלה, מצטמצם מתפקיד מחבר ומנסח (על פי ה') לתפקיד עורך (על פי ה') בחלק מהתורה. וכל זאת עוד לפני שנבוא אל מחלוקות חכמים בדבר שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, או בהרחבתם לפסוקים נוספים בידי פרשנים מאוחרים יותר; ומשנפרצה הדרך – הלא "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" (ויק"ר כב), כלומר אף איחור דברים למעמד סיני אינו דבר שבלתי אפשרי לאמרו.

טיעון כזה יש בו אף יתרון בלתי צפוי, בכך שהוא מעלה את התורה שבעל פה – ועמו את מעמד מוריה ונושאיה, שבתקופות מסויימות כלל נביאים או סופרים – מעל למעמד התורה שבכתב. כלומר: עיקרה של היהדות ומהותה איננו בתורה שבכתב, אלא בסמכות החכמים. אמירה זו מפתיעה והופכת את היסוד המעשי של היהדות הקלאסית גם ליסוד התיאורטי שלה, ואין צורך לומר כמה אמירה כזו חשובה להבנתה של היהדות גם, ואולי  יותר מכל, בתקופה המודרנית, שחיפשה דרכים חדשות להגדיר את עולם היהדות ללא זיקה למעמד החכמים ולמסורתם.

אבל עדיין, אמירה כזו כיום היא כמעט בגדר כפירה בעיקר, והאומר אותה עלול למצוא את עצמו מחוץ למחנה. אין לאמירות מסוג זה כל סיכוי ללא תמיכת חכמים, וכך צריך להיות: כאמור, דת ישראל דת החכמים היא, ושום דבר שאיננו לרצון חכמים לא יכול להיכלל בה. אבל פה טמון מלכוד, שלעת עתה הוא דרך ללא מוצא. חכמי ישראל של היום, ככלל, אינם מצויים במתודות החקר המודרניות. רובם אף אינם מצויים אצל חשיבה מדעית בכלל. הכשרתם אינה כוללת תחומים אלה. בעבר היתה חשיבות הדבר הזה פחותה – חכם יכול היה להכריע בשאלות של ידע עולם, פשוט על ידי למידת העובדות. לא היה פער אמיתי בין חשיבתו לחשיבה המדעית המקובלת עד לעת החדשה. אבל היום אין לדברים רגלים. כל העוקב אפילו אחרי פולמוסים הלכתיים טהורים, כבדי משקל וקלי משקל, חשמל בשבת או תרומת איברים, רואה מיד כמה מועטה ההבנה בחשיבה המדעית המודרנית מצד פוסקי ההלכה. איכשהו, ברפואה, הפער מצטמצם. יש חכמי תורה שעיסוקם ברפואה, והרפואה יש לה הילה חיובית. אבל מי מחכמי הדור הוא איש ספרות? כמה כאלה יש? וכמה מתוכם הם אנשי ספרות המקרא וספרות העת העתיקה?

וכך נותרנו עם שאלת הפתיחה. ליהדות המודרנית אין הנהגה רלוונטית. הנהגתה מסוגלת לעת עתה בקושי לשמר מצב קיים, וגם יכולת זו הולכת ומתכרסמת. ואם לא נשכיל ליצור שכבת הנהגה הלכתית שהשכלתה אקדמית ורחבה, נגזר עלינו להיכנס לימי הבינים של היהדות.