יום שישי, 8 בפברואר 2013

משפטים: מי הגדולים שלכם?


משני צידי פרשת המשפטים, עומדים מעמדות אלוהיים. כל כולה דיני נזיקין וחבלות, סכסוכים ומריבות, והיא נעה בין הרציונלי למיסטי, בין האנושי לאלוהי, בין השגור לחריג. מזה קולות וברקים וענן ו"נפשי יצאה בדברו", ומזה לבנת הספיר ועצם השמים לטוהר ומראה אלוהים; ובתווך, כמילוי, כעיקר, כמטרה, חוק ומשפט.

משני צידי מתן תורה עומדים גם שני טיפוסי הנהגה. מצדה האחד אותה הנהגה שמינה משה בעצת יתרו: אנשי חיל, שונאי בצע, שרי אלפים ומאות, השופטים את העם בכל עת. הנהגה שעיקרה משפט, הלומדת חוק ממשה ומיישמת אותו על המקרים הבאים לפניה, לפי מיטב שיפוטה ושיקול דעתה, לפי קושי המקרה.

אבל מהצד השני עולים משה ואהרון ונדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אל ההר, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.  לשונות מוחשיים כאלה אין כמעט בכל המקרא כולו. אדם רואה אלוהים, והמראה כביכול רגיל עליהם, ויאכלו וישתו. אמנם האכילה והשתיה הזו היא סעודת הברית, ובכל זאת, הצמידות שלה למראות האלוהים שראו מנהיגי העם, מעוררת השתאות.
 

 

שבעים הזקנים האלה, אצילי בני ישראל, מיהם ומאין באו? למרות שסדר הפרשיות לכאורה מראה אחרת, ביטויי הפרשיה הזו לקוחים כולם ממקום אחר, מספר במדבר י"א, שם אוסף משה שבעים ומזקני ישראל ומאציל עליהם מרוחו. האצלת הרוח הזו גורמת להם להתנבא. לא שיקולי שכל, לא שיפוט על פי תורה נלמדת, אלא השראה אלוהית ישירה. אצילי הרוח האלה הם הרואים את האלוהים.

אז מיהם אלה שיעלו עם משה לקבל את התורה? אנשי האמת שונאי הבצע, לומדי התורה מפי מוריה, או אצילי הרוח חוזי האלוהים? מיהם אלה שיהיו אחראים אחר כך על הנחלתה?

השאלה היא, כמובן, לא רק היסטורית. עד היום הזה אנו שואלים את עצמנו אותה שאלה בבואנו לבחור הנהגה. מה אנו מצפים, או לפי מה אנו שמים את יהבנו בזה או באחר? מה גורם לאנשים לנהות אחרי אדם? מסריו, משנתו הסדורה? או שמא הניצוץ שבעיניו, הלהט שבחזונו? האם חשוב לנו שלרעיונותיו של האיש שייטול על עצמו את ההנהגה יהיה בית אב, בית מדרש, בסיס תיאורטי, או שנחפש דווקא את ההד שהרעיונות האלה יעוררו בליבנו?

או בפנים אחרות: האם אנו מצפים ממנו שיביא לנו את האור, שיראה את הדרך, שירחיק ראות בכוח חזונו? או שאנו נהיה אלה שבאים אליו עם טענותינו ומענותינו, עם שיחנו ושיגנו, והוא יהיה זה שבחכמתו ובשיקול דעתו יראה את האמת ויכריע בין הגישות השונות? האם אנו רוצים מנהיג שנוכל לסמוך עליו או לבטוח בו? שנלך אחריו או שנלך איתו?

*

בציבורים הדתיים, השאלה הזו מקבלת משנה תוקף. חברה הבנויה על הטקסט המקודש, על התורה, מנפנפת פעמים רבות ב"גדולים" שלה. לעתים כדי להפגין ביטחון בדרכה, לעתים כדי לסנוט בהולכים בדרך אחרת, שגדוליהם אינם גדולי אמת. ועדיין, כשנישאל "מהו גדול הדור", נצטרך לעצור ולחשוב. מה אנו מצפים מהגדול? גדולה בנגלה או גדולה בנסתר? מנהיגות משפטית או מנהיגות רוחנית? ומהי מנהיגות רוחנית? מחזות אלוהים והשגות עליונות, או מוסר וצדק?

יש חוגים שבהם הגדולה ברורה. ברור לכל בחור ישיבה ליטאית חרדית, שגדולתו של הגדול נמדדת במידת יכולתו לנסח ניסוחי סברות משפטניות, בנוסח בריסק דווקא. לזה גדול ייקרא, וכל מנהיג תורני אחר, מחוג אחר, ייתקל בזלזול ובהפחתת ערך. "למדנות" היא שם המשחק, ולמדנות בסגנון מסויים דווקא. לעומתם, חרדי חסידי יראה באדמו"ר דברים אחרים לחלוטין. בלחישה יספר מופתים, סיפורי חדירה לעמקי הנפש, רוח הקודש מקשקשת בחדרו של הרב ואימה ויראה לנכנסים אל הקודש פנימה. במקומות אחרים – ואולי בין עדות אחרות – גוון הטיפוסים שונה במקצת, והתחרות היא בין פוסק ההלכה, שכוחו בבקיאותו בספרות ההלכה ובמסורותיה, לבין המקובל הספון בחדריו, שרבים משחרים לפתחו להתברך מברכותיו.

אבל "עולם התורה" הציוני דתי עודנו מחפש את דמות הגדול שלו. האם ראש הישיבה הלמדן הוא המודל? נראה שבמקרים הרלוונטיים, השפעת הישיבות החרדיות בולטת לעין, ולעתים היא המקור ממש לאותו גדול. במקרים אחרים, בישיבות אחרות, או לאו דוקא בישיבות, דוקא ההוגה המעמיק, על גבול המיסטיקה, ישבה את לב תלמידיו. המגזר הזה, שנוסד מתוך השאיפה להחזיר את התורה אל חיי היומיום, פוסע בסופו של דבר באותן דרכים שפסעו קודמיו. ירושת הדורות כבדה על כתפיו, ודומה שעד כה עוד לא עלה בידו להגדיר לעצמו, מה הוא מצפה מגדוליו. במה יהיו שונים גדוליו מקודמיהם, מה יוסיף הזרם הזה לנהר היהדות הזורם לו לאט, לאט, אל הנצח. 

 

( http://misgav.blogspot.co.il/2012/02/blog-post_16.html    :עוד על פרשת משפטים) 

3 תגובות:

שפרה אמר/ה...

"האם חשוב לנו שלרעיונותיו של האיש שייטול על עצמו את ההנהגה יהיה בית אב, בית מדרש, בסיס תיאורטי, או שנחפש דווקא את ההד שהרעיונות האלה יעוררו בליבנו?"
נראה לי שכדי לענות על השאלה מיהו המנהיג הראוי בעינינו, יש להציב את המשפט המצוטט על דרך השלילה: מיהו המנהיג שמפניו יש להיזהר - האם זה שבחזונו המשיחי ובברק עיניו עלול למשוך את חסידיו לעבר התהום, או הדקדקן בחוקים, שמציב תקנה על תקנה ואיסור על איסור, כשעיניו טחות מלראות את ההשלכות החברתיות והאנושיות הנובעות מכך?
נראה לי, איפוא, שהמדד לדמותו של המנהיג האידיאלי אינו יכול לעמוד לא על חזון ולא על משנה רעיונית מסודרת, אלא על דבר אחר לגמרי. על השאלה עד כמה מוטת כנפיו רחבה כדי להכיל תחתיה גם את האחר, את המוחלש, את השונה, את זה שאינו שייך לקבוצה. או במילים אחרות - עד כמה החזון אינו דורסני כלפי קבוצות אחרות, או עד כמה החוק והמשנה הרעיונית אינן מנציחות יחסי כוחות מעוותים בתוך הקבוצה שלו עצמה. רק מנהיג כזה יכול להתברך בכך שהוא 'מוצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם'.

חגי משגב אמר/ה...

לייק

אליהו גליל אמר/ה...

כתוב יפה.
אני חש שבימינו הנטייה הכלל-עולמית היא לכיוון המיסטיקה והקסם. בשל כך, בציבורים הקושרים להלכי הרוח העולמיים, יופיע צמא לתורה כרזימטית דווקא.