וארא: מכות מצרים

דורות רבים משמש סיפור יציאת מצרים כר התנגחות בין מאמינים לכופרים, סביב שאלת ההוכחות לקיומו של האירוע. ויכוחים כאלה קיימים כמעט ביחס לכל סיפור היסטורי במקרא, אולם דומה שליציאת מצרים יש מעמד מיוחד בויכוחים אלה. סוף סוף, התורה עצמה מייחסת לאירועי המכות כוח הוכחה למציאותו וכוחו של הקב"ה, ופעם אחר פעם חוזר המשפט "וידעו כי אני ה'", בוריאציות שונות.

מבין המתנגדים, יש המחשבים את חוסר ההסתברות של המספרים השונים, של הנולדים, של היוצאים או של הנודדים; יש המצביעים על חוסר הסבירות ההיסטורית, לאור הידוע על שליטתה של מצרים בארץ ישראל בתקופה המשוערת שבה אירעה היציאה; ויש הנשענים על חוסר מוחלט בתיעוד חיצוני לאירוע מצד המעורבת הראשית בו, הלא היא מצרים. על פי התיאור המקראי היתה היציאה אירוע טראומתי למצרים ושלטונה, שהיה כרוך לא רק בסדרת אסונות טבע בלתי מסתברים בעליל, ולא רק ביציאה המונית של מאות אלפי עבדים, אלא גם בהשמדה מסיבית של צבא המרכבות ומפקדיו, ואולי אף פרעה עצמו. דבר בתעודות המצריות אינו מזכיר אירועים בסדר גודל כזה.

תומכי הסיפור המקראי מנסים, מעבר למימד הניסי שאותו מדגישה התורה עצמה, לתת לו מעמד בריאליה, הן של הטבע עצמו והן של מצרים העתיקה ותולדותיה. הדברים ארוכים ומפורסמים, ואין כאן המקום לעסוק בהם. בדרך כלל הסבר שנותן מקום לאירועים מעין אלה המסופרים נחשב למספק, גם אם איננו מוכיח ישירות את הסיפור עצמו. די בכך שהסיפור אפשרי, שכן טיעוני הנגד גם הם אינם סותרים את הסיפור הספציפי עצמו אלא את נסיבותיו והקשרו.

מבין טיעוני ההגנה, התחבבו ביותר על קהל רחב טיעוניו של עמנואל וליקובסקי. וליקובסקי, שהיה פסיכולוג במקצועו, פרסם במחצית הראשונה של המאה העשרים סדרת ספרים, ובה פרס הסבר ותיאור מקיף של תולדות העולם העתיק לאור כמה הנחות שהגה, ועיקרן שתים: האחת, קיומם של סדרת אסונות טבע כבירים, כתוצאה מאירועים אסטרונומיים חריגים, שמהווים הסבר לסיפורים רבים סביב יציאת מצרים וכיבוש הארץ. השניה, מחיקת למעלה מחמש מאות שנה מתולדות מצרים – וגם יוון - כפי שמקובל במחקר האגיפטולוגי. בדרך כלל זכו דעותיו להתנגדות נמרצת מצד אנשי מדע מכל הגזרות, אסטרונומים, אגיפטולוגים וחוקרי מקרא כאחד, איש איש בתחומו, אך דוקא התנגדות זו הקנתה לדעותיו מעמד של מין גלילאו מוחרם, שאמיתות נבואתו עוד עתידה לצאת לאור. נכון להיום אין שום ממסד או מוסד מדעי המתייחס ברצינות לדעותיו, אך אלה ממשיכות להישמע בקרב חוגים המחפשים בכל זאת ביסוס או לפחות הודאה במקצת של המדע באמיתות התורה.

אחת מאבני היסוד לתורתו של וליקובסקי היא טקסט על פפירוס מצרי מימי הממלכה החדשה, שמקורו כנראה בטקסט עתיק יותר, מן המאה השש עשרה לפני הספירה. הפפירוס מכיל יצירה ובה כעין קינה או תוכחה על מצבה הנורא של מצרים, ובסופה נזכר שמו של חכם בשם איפוור העונה למישהו המכונה "אדון הכל" (הטקסט המלא מתורגם לעברית – כאן). מספר ביטויים בטקסט הזה מזכירים ביטויים מסיפורי יציאת מצרים. לדוגמה, נזכר שהנהר הוא דם; נזכרים עבדים שפרקו עול ומתנשאים על אדוניהם, וחלקם אף עונדים את תכשיטיהם; נזכר מחסור במזון, ומוות בכל פינה, בין השאר של ילדים; נזכרת להבת אש גדולה; ובכלל, מתואר מצב של אנרכיה ופריעת חוק. בלי ספק, ההקבלה המרשימה ביותר היא זו המדברת על הנהר שהפך לדם, אם כי בהקשר היצירה כולה מדובר כנראה על המתים הרבים הנסחפים בזרם.

הדעות חלוקות הן לגבי משמעותו של הפפירוס, הן לגבי מידת המציאות שהוא משקף, והן לגבי זמנו. דיינו אם נזכיר שהיצירה בכללותה היא תוכחה הכוללת עוד אלמנטים רבים, כמכת עקרוּת ושחיתות נרחבת, שאינה מתאימה לסיפור המקראי. אולם תוצאה אחת מעניינת בכל זאת יש לדיון זה. ברור מהטקסט הזה, ומעוד כמה נוספים, שמכות מצרים אכן משקפות את פחדיה של מצרים. דימוי הנהר כדם נזכר גם מאוחר יותר כאִיום נורא; הפחד מפני מרד עבדים, מפני השתלטות המדבר על הארץ, ומפני מגפות מקנה ואדם, מוצא את ביטויו ביצירות ספרותיות מצריות, ומהווה את התשתית הספרותית לפרשתנו ולפרשה הבאה. הווה אומר, סיפור יציאת מצרים לפחות נכתב כהד לדימויים שהיו רווחים בעולמם של בני מצרים הקדומה.

 

 

פפירוס איפוור

בכך מצטרף סיפור זה לסיפורים רבים במקרא, הנכתבים כביכול דרך עיני בן אותה התרבות שבה מתרחש הסיפור. סיפור יוסף מכיל בתוכו דימויים וביטויים רבים הלקוחים מהווי הממלכה החדשה במצרים, ואף דמותו של פותר החלומות כביכול לקוחה מתוך הספרות המצרית בת הזמן. סיפור שמשון מתכתב עם סיפורי גיבורים מהעולם היווני ההומרי, ואף דמותו שלו עצמו מעוצבת כדמות גיבור כזה, כולל הנבואה הקדומה המבשרת על לידתו וייעודו בעולם (סיפורי בשורת הלידה האחרים במקרא אינם מכילים ייעוד וגורל, לבד אולי מיאשיהו – מלכים א יג, וגם שם ככל הנראה מדובר בסיפור כללי, שהשם יאשיהו נוסף עליו בימי העלאתו על הכתב בימי יאשיהו עצמו, כפענוח שלאחר מעשה, אולי ע"י ירמיהו, כותב הספר על פי מסורת חז"ל. דוד האומר על שלמה בדברי הימים א כב "כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" אינו אלא מתרגם את נבואת נתן, שנאמרה כהבטחה כללית ומותנית, לאזני שלמה בנו העומד לפניו). נבואות יחזקאל על צור ספוגות בדימויים וביטויים מעולם המיתולוגיה הכנענית. נבואות ישעיהו וירמיהו על מואב נראות כאילו מצטטות קטעים מתוך כתובתו המפורסמת של מישע, מלך מואב. ואפילו סיפור הבריאה, המתרחש על פי המקרא באזור המסופוטמי (על פי שמות הנהרות היוצאים מעדן) מסופר, כידוע, בסגנון מסופוטמי.

מכיון שהתורה עצמה מייחסת, כאמור, ערך חינוכי למכות, דומה שנוכל לומר, שמסקנה העשויה לעלות מסיפור מכות מצרים היא שאין לגשת לחינוך אלא מתוך עולמו של התלמיד, או של הבן. הפחד מפני הכאב המוכר גדול יותר מן ההפתעה שבכאב החדש; אבל יותר מן הערך השלילי שבענישה, יש כאן אמירה המתחברת לעולמו של המצרי. ועולמו של המצרי היה מסודר ומאורגן: כל דבר במקומו. מערכות ההשקיה מן הנילוס שבהן תלויים חייה של מצרים, הטבע המסודר שאין בו הפתעות כדוגמת ההפתעות האקלימיות של ארץ ישראל, גבולה של מצרים הנשלט היטב בידי שומריה מפני המדבר הפרא, קיסרות העבדים שמידרגה ההירארכי ברור ובטוח ומאפשר מפעלי בניה וכלכלה רחבי היקף, מערכת השלטון המעמדית העוברת מאב לבן ומבטיחה יציבות חברתית. מצרים היתה יציבה כשמש עצמה, המאירה מידי יום ומבטיחה את יציבות לוח השנה. סיוטו הגדול של המצרי חזר והתרחש מדי לילה, כשהשמש נעלמה מן העין ועמדה במאבק קשה כל הלילה עד לזריחתה, בטקס רב רושם, שהמלך עצמו מעורב בו מדי בוקר מחדש. הדברים שהמצרים עצמם מחשיבים כיסודות תרבותם ותודעתם, הם הם העומדים במוקד הפעילות של פרשיות אלה, כשמערכת אחרי מערכת עוברת זעזוע, מן היאור ועד לשמש עצמה ושלשלת הירושה השלטונית.

*

מה היתה התועלת הישירה באמצעים חריגים אלה? כנראה שמעט מאד. המצרים עצמם, על פי עדות הכתובים, אכן משתכנעים ואומרים "הטרם תדע כי אבדה מצרים"; אולם הדברים מחזיקים מעמד בדיוק עד ליציאתם של ישראל, ומרגע שחלפה הסכנה הישירה – פותח פרעה במרדף חדש.

גם ישראל עצמם, מסתבר, לא הושפעו לעומק מההתרחשויות שארעו מול עיניהם. כך אומר יחזקאל:

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל, וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ-בִי, וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם, אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הדברים מפורשים: ישראל במצרים כבר היו חלק מן התרבות המצרית, ולמרות התנאי המפורש שהושמע בתחילה, שכדי לצאת ממצרים יש לעזוב את אליליה, סרב העם. והאלוהים, כדי לא לחלל את שמו, מוציא אותם בכל זאת.

ולמרות הכל, האירועים האלה הפכו להיות זכרון מכונן בחווייה הישראלית לדורותיה. פרקי תהלים שחזרו על אירועיה, אזכוריה בספרות הנבואה, וכמובן מדרשים אינספור, כולם מוכיחים את מרכזיות ועומק החווייה הזו בזכרון ההיסטורי הישראלי, למרות אי הצלחתה היחסית בתחילת הדרך.

וגם בזה יש לקח לכל מי שרואה עצמו עוסק בחינוך, ואין מי שאיננו עוסק בזה: אין כשלון חינוכי. לכל דבר יש פירות, גם אם לא כאן ועכשיו. החניך או התלמיד או הילד עשוי לדחות את מאמצי מחנכיו, ולעתים אף ללכת בדרך ההפוכה לחלוטין. אולם הזרע נזרע, ובבוא היום נבוט ינבוט.