יום חמישי, 31 בינואר 2013

יתרו: על מסורת ומחקר


לפני כמאתים שנה נפל דבר בעולם המקרא, ועד היום הזה טרם הורם הדבר הזה מדרך האדם המאמין. הכוונה היא  למחקר המקרא, שהיה למעשה סניף של החשיבה המדעית שעשתה אז את צעדיה הראשונים בדרכה לשליטה בעולם. עיקרה של חשיבה זו היה בשיטתיות שבה, שבעזרתה ניסתה להסביר מחדש את העולם המתרחב והולך שנגלה אז לעיניה. הגדרות החשיבה הרציונאלית השתנו: במקום חשיבה מופשטת, ניתוח מושגים והחלתם על העולם, התהפך התהליך. קודם כל התצפית, העובדות, ואחר כך תיזה, מודל, תיאוריה. גם הגדרות האמת המדעית עצמה השתנו עם הרוח החדשה. כך במדעי החיים, כך במדעי האדמה והטבע, כך גם בפילוסופיה, וכך אף בחקר טקסטים. חוקרים החלו לשים לב שניתן למצוא בטקסטים עתיקים, ואף מקודשים, פרטים שנראים כעקבות של מעשים שנעשו בטקסט זה. סתירות, שכולם ראו מזמן, קיבלו הקשר חדש, של עובדות שיש לערכן ולהעריכן לבדן, ללא הנחות יסוד, ולהבינן מתוך עצמן בלבד ולא מתוך מושגים קודמים. אחר כך עלו מן האדמה ומאוצרות ישנים אחרים גם נתונים שאיפשרו לעקוב אחרי חלק מהמעשים האלה, ומהטקסט עצמו החלו לעלות קולות שלא נשמעו עד אז. האדם המודרני, שהורגל בינתים ביתרונותיה של החשיבה המודרנית, מצא את עצמו מיישם את עקרונותיה גם על אמונותיו וקודשיו, ולא תמיד מצאה התוצאה חן בעיניו. תיאוריות ההתהוות, של עולם ומלואו, של אדם וחיות, ואף של טקסטים, הדירו שינה מעיני שלומי אמוני ישראל.

נסיונות היישוב, בכל התחומים, נעו בין הכחשה לבין פולמסנות מקומית ואפולוגטיקה. אף נסיונות כביכול מדעיים, המגייסים לעזרתם שברי ציטוטים כגון "הקב"ה בונה עולמות ומחריבם" (שנאמר בהקשר ספרותי לחלוטין), או אף תיאוריות עצמאיות יותר כגון בריאת העולם מלכתחילה בגיל מתקדם (גם לזה נמצאו רמזים מדרשיים), נכללים בכלל ההכחשה. הם מערערים את עצם החשיבה המדעית, המניחה שהנתונים הם הבסיס לתיאוריות ולא להפך. בעלי תירוצים אלה יוצרים במו ידיהם קרע בנפשם, שכן הם עצמם מקבלים במלואה את החשיבה המדעית כשהיא נוגעת למדעי הטבע והרפואה או ההנדסה וכד', ומוכנים לעלות על מטוסים ולשכב על שולחן הניתוחים לניתוחי לייזר ומעקפים ואף יותר מכך, דברים שלא היו מתאפשרים לולא החשיבה הזו עצמה, אבל לגבי הבנת העולם והטקסט – אין כניסה לחשיבה הזו עצמה.

במשך הזמן חלה תמורה, וכיום יש לגיטימציה לדעות המקבלות את תורת האבולוציה כמות שהיא, ללא נסיונות לאלץ כתובים ולערער על עקרונות חשיבה מדעית. נמצאה הדרך לחיות בשלום, ולהוציא את התחום המדעי אל מחוץ לתחום העיסוק הדתי. אמנם, יש לומר, כי ככל שנסיוני מגיע, עדיין ברוב העולם הדתי יש חשדנות בסיסית כלפי המדע. השכבות האינטלקטואליות מדברות בשפה שונה מזו של המון העם. בעיקר בחינוך החרדי, אבל גם בחינוך הדתי מודרני, האבולוציה ודומותיה עדיין נחשבות כשקר, וגרוע מכך, שקר במזיד.

בעולם לומדי התנ"ך של היום זוכה תורתו של הרב ברויאר לפופולאריות רבה. הרב ברויאר קיבל במוצהר את המתודה הביקורתית ואת הבחנותיה, וביקש לנתק, באמצעות תיאוריה אחרת – גם לה כמובן נמצא ביסוס בציטוטים מתחומים אחרים, בעיקרם קבליים – את הקשר בין הממצא לבין התיאוריות ההיסטוריות שנבנו עליו. הרב ברויאר עצמו התעקש לא להסיק שום מסקנה היסטורית מכל סוג שהוא, כנגד כמה מתלמידיו שלו עצמו. מראית העין של התיאוריה הזו, שמשתמשת כביכול בכלי המחקר עצמו כדי לקדם את לימוד התורה, ובכך מסירה את האיום מעיקרו, קסמה להרבה תלמידים. אבל לא רבים שמו לב לכמה תוצאות, ובראשן האמירה שלימוד התורה המסורתי והמקובל עד היום כבר איננו מספק, כבר איננו מכוון לאמיתה של תורה. אמירה זו עצמה יש בה כדי להדיר שינה מעיני המאמין, האמון על בניית עולמו על מורשת הדורות.

עם זאת, הרב ברויאר התייחס רק לתורת התעודות או המקורות, ולא התייחס כלל לממצא ארכיאולוגי, למקבילות טקסטואליות עתיקות, למקבילות ספרותיות שיש להן השלכה ברורה על הבנת הטקסט; ויותר מזה, לא התייחס כלל – ואפשר שלא היה מודע – לכל ההבחנות על הערות עריכה ורבדי עריכה, שהם הם עיקר העיסוק המחקרי כיום. בקצרה, מונח ה"התהוות" נותר מחוץ לתחום בלימוד המקרא.

וכך אנו עומדים בפני מצב מעניין. בעוד שבתחום פרקי הבריאה אנחנו מסוגלים להבין ש"ויעש אלוהים" יכול להימשך מיליוני שנים, וכי בריאת עולם איננה סותרת התהוות עולם איטית, וכבר אין אנו נרעשים למשמע הידיעה שהעולם לא נברא במקום אחד מצומצם ובזמן אחד קצר למרות הכתוב בבראשית, לגבי מתן תורה עדיין איננו יכולים לעשות אותו צעד. עדיין ברור לרבים שהנוסחה "תורה מסיני" פירושה צמצום מעשה נתינת התורה, כולה, לנקודת זמן ומקום אחת מוגדרת – סיני (איפה שלא נזהה אותו), מעמד מתן תורה (1240 לפנה"ס, או 1400, או כל תאריך אחר, ובלבד שיהיה נקודתי. בעוד שנפשנו יכולה לתפוס ש"ויאמר אלוהים" איננה אמירה כאמירתנו, והיא יכולה לקחת מיליארדי שנים במרחבי גלקסיות, איננו יכולים לשאת את הרחבת מתן תורה גם כן לשנים ארוכות.

והרי הדברים מוקשים. מבנה הטענה הלא הוא זהה. גם כאן וגם כאן מדובר בסיפור שעל פי פשוטו מצומצם לנקודת זמן ומקום אחת. למעשה, לגבי מתן תורה הדברים אפילו קלים יותר – באף מקום בתורה לא נאמר שכולה, כמות שהיא לפנינו, ניתנה בסיני. לא סיפורי הראשית, לא סיפורי האבות, אפילו לא סיפורי יציאת מצרים. רק כמה מצוות בודדות קשורות באופן ברור לסיני, והשאר ניתנות לפירוש. ובאף מקום בתורה לא נאמר מי כתב אותה ומתי (המקומות שבהם נאמר על משה שכתב הם מצומצמים גם בזמן וגם בהיקף הטקסט המדובר, לפחות על פי פשוטו של מקרא). כאן אנו כבר דבקים בנוסחה של חז"ל, אבל איננו מוכנים להבין אותה אלא כפשוטה.
 
 


מה בנושא כתיבת התורה מונע מאיתנו לקבל טענה, שבמקום אחר כן קיבלנו אותה? מדוע איננו מסוגלים להשלים עם הטענה שכתיבתה של התורה ארכה דורות הרבה ושלבים הרבה, ובכל זאת כולה מסיני? אפילו ציטוט מן המוכן יש לנו, ויש בדברי חז"ל התייחסויות אף למעשה כתיבת התורה עצמו, והאמירה "תורה מגילות מגילות ניתנה", או המסורות בדבר מגילות שהיו בידיהם של ישראל כבר במצרים, או אף מדרשים על לימוד התורה בתקופה שקדמה לסיני, מעידים שיש מהחכמים שלא חששו לומר שמעשה כתיבת התורה ארך דורות הרבה. בהכרח תפקידו של משה, על פי דברים אלה, מצטמצם מתפקיד מחבר ומנסח (על פי ה') לתפקיד עורך (על פי ה') בחלק מהתורה. וכל זאת עוד לפני שנבוא אל מחלוקות חכמים בדבר שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, או בהרחבתם לפסוקים נוספים בידי פרשנים מאוחרים יותר; ומשנפרצה הדרך – הלא "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" (ויק"ר כב), כלומר אף איחור דברים למעמד סיני אינו דבר שבלתי אפשרי לאמרו.

טיעון כזה יש בו אף יתרון בלתי צפוי, בכך שהוא מעלה את התורה שבעל פה – ועמו את מעמד מוריה ונושאיה, שבתקופות מסויימות כלל נביאים או סופרים – מעל למעמד התורה שבכתב. כלומר: עיקרה של היהדות ומהותה איננו בתורה שבכתב, אלא בסמכות החכמים. אמירה זו מפתיעה והופכת את היסוד המעשי של היהדות הקלאסית גם ליסוד התיאורטי שלה, ואין צורך לומר כמה אמירה כזו חשובה להבנתה של היהדות גם, ואולי  יותר מכל, בתקופה המודרנית, שחיפשה דרכים חדשות להגדיר את עולם היהדות ללא זיקה למעמד החכמים ולמסורתם.

אבל עדיין, אמירה כזו כיום היא כמעט בגדר כפירה בעיקר, והאומר אותה עלול למצוא את עצמו מחוץ למחנה. אין לאמירות מסוג זה כל סיכוי ללא תמיכת חכמים, וכך צריך להיות: כאמור, דת ישראל דת החכמים היא, ושום דבר שאיננו לרצון חכמים לא יכול להיכלל בה. אבל פה טמון מלכוד, שלעת עתה הוא דרך ללא מוצא. חכמי ישראל של היום, ככלל, אינם מצויים במתודות החקר המודרניות. רובם אף אינם מצויים אצל חשיבה מדעית בכלל. הכשרתם אינה כוללת תחומים אלה. בעבר היתה חשיבות הדבר הזה פחותה – חכם יכול היה להכריע בשאלות של ידע עולם, פשוט על ידי למידת העובדות. לא היה פער אמיתי בין חשיבתו לחשיבה המדעית המקובלת עד לעת החדשה. אבל היום אין לדברים רגלים. כל העוקב אפילו אחרי פולמוסים הלכתיים טהורים, כבדי משקל וקלי משקל, חשמל בשבת או תרומת איברים, רואה מיד כמה מועטה ההבנה בחשיבה המדעית המודרנית מצד פוסקי ההלכה. איכשהו, ברפואה, הפער מצטמצם. יש חכמי תורה שעיסוקם ברפואה, והרפואה יש לה הילה חיובית. אבל מי מחכמי הדור הוא איש ספרות? כמה כאלה יש? וכמה מתוכם הם אנשי ספרות המקרא וספרות העת העתיקה?

וכך נותרנו עם שאלת הפתיחה. ליהדות המודרנית אין הנהגה רלוונטית. הנהגתה מסוגלת לעת עתה בקושי לשמר מצב קיים, וגם יכולת זו הולכת ומתכרסמת. ואם לא נשכיל ליצור שכבת הנהגה הלכתית שהשכלתה אקדמית ורחבה, נגזר עלינו להיכנס לימי הבינים של היהדות.

18 תגובות:

אייל בן אליהו אמר/ה...

ושמא אתה אותה הנהגה מתבקשת- לך בכוחך זה!

מרצה-במכללה-דתית-שאין-לו-קביעות אמר/ה...

כל הכבוד על האומץ.
עד לפני כשנתיים הייתי מסכים אתך לחלוטין. אבל בעקבות נסיון מר אישי מול רב מסוים, ובעקבות אמירות אנטי-מוסריות רבות של רבנים בשם התורה בתקופה האחרונה, אני נוטה לייחס פחות חשיבות היום למה שאומרים רבני זמננו (אם כי אני בוודאי מפחד מהשפעת שלוחיהם על פרנסתי).

מרצה-במכללה-דתית-שאין-לו-קביעות אמר/ה...

בכיוון שלך של קריאת התורה "תורת משה" למרות שמדובר ביצירה מאוחרת יותר, הולכת הינדי ניימן בספרה Seconding Sinai. הפרק הראשון שם עוסק בספר דברים, ואח"כ היא עוברת לבית שני ולספרות חז"ל. אבל היא מדברת באופן מחקרי.

לביסוס תיאולוגי של איחור התורה ניתן לראות מאמרים של בנימין זומר (גם הם באנגלית) - יש לו לפחות שלושה מאמרים בתחום.

Eli Abramzon אמר/ה...

ישנו גם ההסבר של דוד וייס הלבני, "חטאו ישראל" בו הוא טוען שהעם שכח את התורה לאורך תקופת המקרא כאשר רבים נהו אחר עבודת אלילים, ובעיקר בתקופת מנשה. עזרא הסופר שהיה נביא שיחזר את נוסח התורה שבידינו מתוך המקורות שהיו אצלו.

יוסי זיו אמר/ה...

גם לדעה שתורה מגילה מגילה ניתנה, היא נחתמה בערבות מואב קודם הכניסה לארץ. כך הבין הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית, וכך פשט הגמרא.

חגי משגב אמר/ה...

אפשר לדון בתארוך, זה פחות עקרוני. צריך זהירות גדולה, מצד חוקרים בעיקר, לא להלביש סכימות אידיאולוגיות על השערות התארוך, כפי שנהוג בדרך כלל. לא להניח מה מפותח ומה פרימיטיבי, לא להניח מה פוליטי ומה ערכי, אלא לתת לכתובים עצמם לדבר. אבל עצם ההכרה שמדובר בטקסט שיש לו היסטוריה, היא הדבר שעליו אני מדבר.

ד"ר יוספה רחמן אמר/ה...

על האבולוציה כמשל ולמשל כדאי לקרוא

http://www.articles.co.il/article/64181

שלא לדבר על דברים רבים אחרים כאן.

אבי אמר/ה...

הפתיחה - נהדרת. טקסט קצר ומכונן על דרכי החשיבה המדעית והשפעתם על שומרי המסורת. ההמשך - קצת פחות חזק. הרי כבר גילתה לנו החשיבה הפוסט מודרנית שגם החוקרים המדעיים, במסווה של מתודה מדעית, הניחו הנחות מופשטות ולא נתנו לעובדות, גם אלו העולות מתצפיות (ארכיאולוגיות למשל) להזיז אותם מדעתם ודחו אותם באותם תרגילי אקרובטיקה אינטלקטואלים שהם שומרי המסורת דחו את מסקנו המדע הפוזיטיבסטי.
ועוד נקודה - אחת ההוכחות לאמיתתה של תורה שהשתמשו בה פילוסופי ימי הביניים ורבני קסטות של ימינו היא שאם סיפור מתן תורה עבר מדור לדור, ואין אדם ממציא המצאות שמחייבות אותו לעול כה כבד, ודאי הדבר משמש הוכחה לאמיתותה של תורה. קבלת עקרון "מתן תורה מתמשך" סותר זאת ובכמובן סותר את הטענה שגדולתה של היהדות על פני הדתות המונותיאיסטיות האחרות הוא בכך שההתגלות הייתה פומבית ולא לנביא אחד או משיח אחד.

חגי משגב אמר/ה...

שתי הטענות שלך נכונות עקרונית. אבל החשיבה המדעית מודעת לעצמה, ו"כל זה אכניס בקל וחומר". החשיבה הדתית מסרבת להיות מודעת לעצמה. ובאשר להוכחות לאמיתות התורה - אכן כן. אבל ממילא ההוכחות האלה חלשות מלכתחילה. הלא בתורה עצמה לא נאמר שכולה ניתנה במעמד פומבי, ההיפך הוא הנכון, התורה מספרת על כך שהעם סירב לשמוע, ובכן מה שמע העם בצורה פומבית? ועוד - ישנם גם סיפורים של התגלויות המוניות בעמים אחרים. אולי לא מאות אלפי אנשים, אבל אלפים בהחלט כן. ואחרון - וכי רק היהדות המציאה עול? ולאיסלאם אין הלכה? ותרבויות אחרות אין בהן מגבלות? וכי קל להיות קומוניסט?

אליהו גליל אמר/ה...

א. ההצגה של המדע יפה אך אוטופית. במציאות המדע לא מתנהל רק כך. לעתים גם יורים את החץ ורק אח"כ מציירים את המטרה. במיוחד במדעי הרוח.

ב. אתה מציע להכניס את התפיסה ההתפתחותית גם ללב לבה של היהדות ומוצא לכך ביסוס במאמר חז"ל. להבנתי ולהבנת רמב"ם ופרשנים אחרים מאמר זה אינו עוסק באבולוציה של התורה עצמה אלא בהצטברות של הטקסט עד שנחתם לבסוף בתום ימי המדבר. לא הייתה שם עריכה וחעריכה חוזרת, אלא חיבור של המגילות שנצברו. קשה למצוא כאן מקור אמין לטענת האבולוציה והעריכה.

ג. הבעיה בהשערת התפתחות בתורה היא שהיא הופכת את התורה ליצור אנושי גרידא ואז מה יתרונה לעומת האפוס הנורווגי למשל? אם הטקטס אינו אלוהי - סר חינו ופג תוקפו. משום כך לא מעיזים לגעת בשאלות אלו בשום מקום ולעולם לא יימצא רב אורתודוקסי שיטען זאת בפומבי (גם אם יתחבט בשאלה בתוככי נפשו).

חגי משגב אמר/ה...

הלא אני לא טוען שאת מה שאמרתי אמרו לפני. אבל אני כן טוען שניתן למצוא ציטוטים שישאירו את תפיסתי בתוך המחנה, כשם שהרב ברויאר מצא ציטוט, וכשם שמי שמוכן לקבל את האבולוציה משתמש בציטוטים שירגיעו את נפשו. התורה היא טקסט ערוך, זה דבר ברור לכל המסתכל. היא מצטטת דברים שאנשים אמרו לפני היות הטקסט המלא, היא מעירה הערות על דברים הכתובים כבר (והשמות הכפולים ברשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה הם רק דוגמה אחת), היא מסבירה את עצמה (דברים על שמות, והסברו של ראב"ע על ההבדל בין הדברות בואתחנן לדברות ביתרו) וכן הלאה וכן הלאה. מעשה העריכה, אם נעשה על פי ה', גם הוא תורה. והלא על פי דעת הרמב"ן שירת המושלים חוברה על ידי משוררים עכו"ם, והוכנסה למקרא, ואתה היום מקיים מצוות תלמוד תורה כשאתה קורא את זה. מה זה אם לא עריכה? ומה זה אם לא טקסט שחובר בודאי בידי אדם, ובכל זאת הוא תורה? וכי מה זה שונה מהקללות שבמשנה תורה שחז"ל אמרו עליהם שמשה מפי עצמו אמרם?

אליהו גליל אמר/ה...

אני לא חושב שתפיסה כזו יכולה להישאר במחנה, ולו בגלל שלפי עיקרי רמב"ם המקובלים על הכל, התורה ככתבה ניתנה למשה וממנו עברה - כגוש מונוליתי וסופי - הלאה.

אליהו גליל אמר/ה...

אלא אם כן תגיד שמשה הוא העורך (האם בהכרח הכתיב ה' למשה, כפי שמקובל לספר לילדינו, או שה' הותיר למשה מרחב פעולה ואפשרויות עריכה? אין לי כרגע מושג מהי הדוגמה המקובלת, אבל כמדומני שהמקובל הוא גירסת ההכתבה של מתן תורה).

חגי משגב אמר/ה...

אני לא חושב שחז"ל, או הרמב"ם, הבדילו בין כתיבה לעריכה. ולכן הרמב"ם ראה את דעת חז"ל על מגילות מגילות של התורה, ועל המגילות שהיו בידם במצרים, ובכל זאת יכול היה לומר שהתורה ניתנה למשה ככתבה. על מושג ה"נתינה" אני מדבר, ומנסה לפרק אותו לרכיביו. אני לא רואה הבדל גדול בין זה לבין בריסקער שמנסה לפרק מושג הלכתי, שנראה אחיד עד ימיו, לגברא ולחפצא.

אליהו גליל אמר/ה...

טוב, מתברר שלא רק מפי רמב"ם אפשר לחיות. ראב"ע דיבר על פסוקים שנוספו בתקופה מאוחרת למשה.

דוד אמר/ה...

מסכים עם עיקרי הדברים. אבל הסיפא תמוהה. אם נקבל את ההנחה שהתורה שלנו היא מעשה של עריכה, איך זה מחזק את מעמד החכמים, כאשר מקור תוקפם היחיד (בעיני, ובוודאי לשיטת הרמב"ם) הוא שהציות לדברי חכמים הוא על פי הצו האלוהי. ואם הצו הוא לא אלוהי אז מה עשינו. והחכמים עצמם הרי את כל הקריירה שלהם עשו ממדרש הפסוקים מתוך תפיסה שלטקסט המקראי הסמכות.
לעומת התיזה הזו הייתי לוקח בשתי ידיים את הרעיון של הלבני, שהתורה ניתנה בסיני אך נשכחה ולפנינו נסיון שחזור שלה, אשר בלית ברירה אין לנו אלא להסתמך עליו ואת הסתירות המעשיות ליישב באמצעות מדרש ההלכה, ומכאן גם תוקפם של חז"ל שבעניין הזה עשו את מה שאפשר.

דניאל עידן אמר/ה...

אני לא מבין איך דבריך יצליחו לפתור בעיות? להתמודד?
לפי ביקורת המקרא יש להבנתי לפחות 5 מקורות וברור שכולם בני אדם מזמן המלכים. לא מגילות שנכתבו בעבר הרחוק ע"י אברהם ויצחק..
איך אתה פותר את הבעיות הארכאולוגיות? יש לך פתרון שהוא לא אפולוגטיקה?

מי שמשתכנע לקבל את טענות המדענים בנושאים האלה לא יצא מזה. כי הם קובעים את חוקי המשחק וכמו 'מלך המבוך' תמיד יזרקו עליך קשיים נוספים להנאתם..

לו היו מתקבצים עשרות מדענים יראי שמיים מהתחומים הרלוונטים ויושבים סביב שולחן עגול במשך חודשים לפתור את כל הבעיות, נו מילא. אבל עד אז, זו מלחמה בתחנות רוח ועדיף לא לשתף פעולה

חגי משגב אמר/ה...

הבעיות הארכיאולוגיות הן היותר קלות לפתרון. בכל מקרה, אני לא "משתף פעולה", אלא לומד, ולא מפני שכך אומרים החוקרים, אלא כי המתודה נראית לי נכונה. לא המתודה של הצעת המניעים - זו קרימינולוגיה, לא מחקר מקרא - אלא מתודת ניתוח הטקסט.