בשלח: איך נולד האלף-בית

החוק המפורש הראשון שעליו מצווים יוצאי מצרים, מלבד הניסוח הכללי "שם שם לו חוק ומשפט" במרה, הוא כתיבת זכרון מלחמת עמלק: "כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע". משה מצווה למעשה באקט חינוכי, לכתוב ולומר. צו זה מצטרף למצוות ההגדה הקשורה לקרבן הפסח, שגם בה יש להעביר לבני הדור הבא את הזכרון ההיסטורי ולקחיו. ובעוד שמצוות ההגדה של פסח מכוונת לעבר, ללמד את הנוער את שרשיו וערכיו, הרי שפה המצווה מכוונת לעתיד, מדור לדור, כי מלחמה תמידית לה' ברע שבעולם. מראשית תולדותיהם כעם, מלווה הכתיבה את עם ישראל.

בני ישראל יצאו זה עתה מציוויליזציה כותבת. מצרים התהדרה והתגאתה בכתיבתה. הכתב המכונה בפינו "כתב החרטומים", ובפי המחקר "הירוגליפים", נחשב בעיני המצרים כמתנת האלים. זהו כתב אלגנטי ואסתטי, שבנוי על כתיבת צלילים בודדים במקום ציור מושגים שלמים. כל ציור מייצג למעשה הברה או קבוצת עיצורים, שמהווים חלק ממילה שלמה. סדרות הציורים החוזרים על עצמם איפשרו למי שלמד את השיטה לקרוא ולכתוב למעשה כל מה שעולה על הדעת, אולם חייבו אותו ללמוד ולדעת מאות רבות של סימנים, שחלקם אינם צלילים אלא מגדירי חלקי דיבור ותחומים סמנטיים. בעינינו אולי תיראה שיטה זו מסורבלת, אולם עובדה היא שהמצרים לא היו מוכנים להחליף אותה בשום שיטה פשוטה יותר גם כשזו היתה כבר בהישג ידם, ואת ממלכתם המפוארת, העתיקה והיציבה ניהלו היטב בכתב מסובך זה.

אבל בתחומי שלטונה של מצרים עצמה, באותה תקופה שבה יורדים ויושבים בני ישראל במצרים, התפתחה בינתים שיטה חדשה ופשוטה הרבה יותר. בסראביט-אל-ח'אדם שבדרום סיני, בתוך מכרה טורקיז מצרי בן אמצע האלף השני לפנה"ס, נתגלו כתובות הכתובות בשיטה חדשה. גם שיטה זו היתה מבוססת על ציורים ששאבו את השראתם מאותם ציורי כתב מצריים, אולם ציורים אלה ביטאו כל אחד עיצור אחד בלבד, ובכך הפחיתו את מספר הסימנים הנחוצים לכתיבה לעשרות בודדות. כתב ציורים אלפביתי זה מכונה במחקר כתב "פרוטו כנעני" או "כתב כנעני"; מתוכן הכתובות שנמצאו בכתב זה ניתן להבין כי מפתחי הכתב החדש אכן לא היו מצרים, אלא דוברי שפה כנענית כלשהי, סוחרים או אולי אף עבדי מכרות, שאין בידינו לדעת את זהותם, ושביקשו להביע בשפתם את מאווייהם בדרך שונה מזו המצרית.

 

 

כתובת חרותה באבן ממכרה הטורקיז בסראביט-אל-חאדם

 

לכתב החדש והפשוט הזה יש פוטנציאל חברתי נפיץ מאד. הפצתו ולמידתו קלים ופשוטים הרבה יותר, ויש בכך בכדי לערער מוסדי עולם ולהניע מעמדות חברתיים ממקומם, ובמצרים דבר כזה לא עלה כלל על הדעת. אולם החברות החדשות שהתפתחו באיזור בסוף האלף השני היו משוחררות מכבלי מסורות עתיקות אלה, והמוביליות החברתית היתה בהם קלה יותר. עם זאת, אין זאת אומרת שההשכלה הפכה מיד להיות מטבע עובר לסוחר; אדרבא, תהליך השכלת ההמונים לא החל כמעט באף מקום, והפוטנציאל הזה לא הוצא אל הפועל אלא מאות ואף אלפי שנים מאוחר יותר.

בעיני המצרים כתב זה כנראה נחשב לנחות. אולם אותו כתב סוחרים ועבדים שמי זה הפך ברבות הימים לאביו של הכתב הכנעני המאוחר ושל הכתב הפיניקי, וממנו הסתעפו כל הכתבים האלפביתיים המוכרים היום בעולם, למן הכתב היוני ועד לכתב הערבי. על פי מסורת חז"ל הלוחות היו כתובים בכתב אלפביתי, ומן הסתם זהו הכתב שבו נכתבו הלוחות, ולפיכך גם מה שנצטווה לכתוב בפרשתנו, את מחיית עמלק, כתב משה בכתב האלפביתי החדש, ולא בכתב האימפריה שנטש זה עתה מאחוריו. ובכך הצהיר קבל עם ועולם, כי לא היוקרה והוד הקדומים קובעים, אלא התוכן והמהות.

לעומת החברות הקדומות, שבהן השתמרה ההשכלה בידי מעמד הפקידים בלבד, יש סימנים מסויימים לכך שאולי בישראל היה המצב שונה, אם כי אין בידינו לדעת בבירור מתי התחיל התהליך הזה. לעומת זאת, את סופו של התהליך אנו מזהים בבירור. דורות רבים אחר כך יעלה עזרא הסופר מבבל, ובידו כתב בינלאומי חדש ונוח, הלא הוא הכתב הארמי שבשימוש האימפריה הפרסית, שממנו יסתעף ברבות הימים הכתב שבו אנו כותבים היום, הנקרא על שם מוצאו "הכתב האשורי". עזרא יתקל בארץ ישראל בקבוצות שומרוניות, שיטענו לבכורה בזכות הכתב העברי העתיק, שנותר בידם כמורשת ימי הבית הראשון. עד היום כותבים השומרונים את תורתם בכתב זה או בדומה לו. וגם עזרא, כמשה לפניו, ידחה את הוד הקדומים ויכריע לטובת הכתב החדש, המקל על המוני העם ללמוד תורה. ערך ההשכלה הכללית, שהיה עתה מפותח ואף הגיע כמעט לכלל ערך מרכזי בתורת בית שני, כבר הכריע את ערכי הלאום והסמלים הישנים.

 

כתב עברי מימי בית ראשון, וכתב שומרוני

 

כך תזכור אותו המסורת התלמודית במסכת סנהדרין: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה. ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב". מבחינת העם השב לציון, שדומה עליו שלא בא לארץ אלא כדי לחדש ימיו כקדם, צעד כזה בודאי נראה כמהפכה מסוכנת מאד, ובכל זאת כך הכריע עזרא: אין מחדשים ימים כקדם על ידי הליכה אחורה אלא על ידי הליכה קדימה.

 

האלף-בית של ימי שיבת ציון, אביו של הכתב המרובע, הנהוג בידינו

זוהי, אם כן, הדרך שקבעו לנו אבות העולם האלה: לעולם חשוב התוכן יותר מן הצורה, לעולם ייבחן האמצעי לאור המטרה, ולעולם אל תמהר לומר שחדש אסור מן התורה.

 

(עוד על פרשת בשלח: http://misgav.blogspot.co.il/2012/02/blog-post.html)