יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

וישב: הפוליטיקאי


בימי בית שני, לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול, התהוו מערכות יחסים מורכבות בין הקהילות היהודיות השונות לבין השליטים החדשים ותרבותם. במיוחד הדברים אמורים כלפי יהדות ירושלים ויהודה ולגבי יהדות מצרים, שבה תפסה קהילת אלכסנדריה את המקום המרכזי. מעדויות שונות עולה כי קהילת יהודי אלכסנדריה היתה גדולה ועשירה, שבכוחה היה להקים מבנים מפוארים ואדירי ממדים, ושגדוליה ידם רבה היתה להם גם בפוליטיקה העולמית של תקופתם. מקורות חז"ל מספרים על בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה ומציירים תמונה של עושר, פאר ועוצמה יוצאות דופן. אולם לא רק בית כנסת גדול היה לה לאלכסנדריה, אלא אף מקדש ממש, שנוסד בתקופה ההלניסטית, ואשר שימש גם להקרבת קרבנות (מנחות כ"ט). אף אם דעת חכמי ירושלים לא היתה נוחה ממנו, הרי שהכירו בו ואף היו דעות שהכירו בקרבנות המוקרבים בו כיציאה ידי חובת נדר שבעל הקרבן נדר. ללא ספק, ואף שאין חז"ל מזכירים זאת כלל, הרי שהספריה המפורסמת שעמדה בעיר הטביעה אף היא את חותמה על כל באי העיר, בה היתה שמורה כל חכמת העולם העתיק, וקרוב לודאי שגם משכילי יהודי העיר ביקרו בה ולמדו מאוצרותיה. סיפורו המופלא של תרגום השבעים, שהשתמר הן במסכת מגילה והן באיגרת אריסטיאס (מן הספרים החיצוניים), מלמדים אף הם על הקשר לספריה, שהרי מייסדה, המלך תלמי השני, הוא הוא שהזמין את תרגום התורה ליוונית מידי זקני ירושלים.

באלכסנדריה נוצרה, אפוא, קהילה יהודית, בעלת תודעה עצמית ועצמאית, שומרת תורה ומצוות אך דוברת יוונית, שגם קראה את התורה וקריאת שמע ביוונית, ולפי כל הסימנים – גם חשבה ביוונית, במובן העמוק של המילה. אורח המחשבה של העולם היווני הקלאסי, דרכי חשיבתו וניתוחו, ואף סולם הערכים שלו, היו המצע ליצירתה של יהדות יוצאת דופן זו.  

אופיין השונה של יהדות אלכסנדריה ויהדות ירושלים

  ניתן לעמוד על השוני באופי שתי קבוצות יהודיות גדולות אלה מכמה פנים, ופה נדגים את הדבר דרך סיפור תרגום התורה ליוונית. בשני מקורות עיקריים נמצא הסיפור: האחד במסכת מגילה דף ט, והשני בספר החיצוני "אגרת אריסטיאס". במסכת מגילה עיקרו של הסיפור בנס: כיצד גזר תלמי לתרגם את התורה, כיצד נשלחו אליו לשם כך שבעים זקנים, וכיצד מעמיד אותם תלמי במבחן על ידי בידודם. הזקנים עומדים במבחן בדרך נס, ומתוך תאי בידודם מתרגמים את התורה כל אחד לעצמו בצורה זהה, כולל השינויים, שנועדו למנוע טעויות מינים מחד, אבל גם נועדו למנוע את העלאת חמת המלך על היהודים – מאידך. ניכר בסיפור זה הפחד מהשליט הזר, אי הנחת מעצם מפעל התרגום, ומעל לכל – תנאי הלחץ שבהם נעשית העבודה.

לעומת מסורת זו עומד סיפורו של אריסטיאס, שמקורו באלכסנדריה. על פיו, יוזמתו של ספרנו של תלמי הביאה למשלחת מכובדת לירושלים, למפגש מרתק עם הכהן הגדול וסיור בעיר שהשאיר רושם גדול על המבקר הנכרי, ולהבאת נבחרי הזקנים לאלכסנדריה. שם זוכים הזקנים לכבוד גדול, ולאחר ימי מסיבות לכבודם, שעברו בסימפוזיונים כמיטב המסורת ההלניסטית, זוכים הזקנים לתנאי מלון חמישה כוכבים, ועובדים בצוות, בישיבות משותפות, עד שיוצא מתחת ידיהם תרגום מוסכם, מנופה ומדויק. כנגד המסורת התלמודית ניכר בסיפור זה הרצון להרשים את העולם הנכרי, הגאווה במפעל התרגום, ומעל לכל – אווירת לימוד התורה מתוך הרחבה ועושר כאידיאל, בניגוד גמור לעולה מתוך מסכת מגילה.

זהו המקום לציין סיפורים המופיעים בדברי חז"ל, על בריחתו של יהודה בן טבאי לאלכסנדריה, המלמדים על מידת הקשר בין שני הקיבוצים היהודיים האלה שהתקיים בימי הבית, שכנראה היה רחב יותר מהמפורש בספרות התלמודית.  

שנים, אם כן, קבעו את כיווני יצירתה של קהילה זו: אורח החשיבה היווני יהודי - מזה, וצרכי ההסברה שנבעו מעצם החיים בעולם נכרי – מזה. החכם היהודי האלכסנדרוני, שדרש בבית הכנסת בשבת, כפי שעשו כל חכמי דורו, בנה את תורת אבותיו על אדני המחשבה היוונית שהורגל בה, על ניסוחיה וניתוחיה, ומנגד כיוון את דבריו לקהל יעד שחי בעולם יווני וחיפש בו ייחוד יהודי, או שביקש להאדיר את קרן תורת אבותיו בעיני שכניו. אלה הם יסודותיו של מפעלו הגדול של פילון האלכסנדרוני. 

פילון האלכסנדרוני

 עיקר פעילותו של פילון היתה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. בשנת 40 עמד בראש משלחת דיפלומטית של יהודי אלכסנדריה אל הקיסר קליגולה, במאמץ לבטל את גזירתו להעמדת פסלו בבית הכנסת. בתקופה זו כבר עמד במיטב שנותיו, ומכאן שנולד כנראה בסוף המאה הראשונה לפנה"ס. ידוע על מוצאו ממשפחה מיוחסת, ובעיקר ידועים כתביו, שהשתמרו, למרבה האירוניה, דוקא בידי אבות הכנסיה, שראו בו אחד מאבות התיאולוגיה הנוצרית. תרמה לכך ודאי השפה היוונית שבה השתמש, וסגנון פירושו האלגורי. מכל מקום, אין ספק בדבר יהדותו ומרכזיותו בקהילה, וכן בדבר מעמדו כחכם ודרשן בעל שם עולמי.

כתביו של פילון בעיקרם הם פירושים על פרשיות שונות במקרא, ומהם ניתן לעמוד על עיקרי אמונתו: בריאת העולם במאמר (לוגוס), חוק התורה כחוק הטבע, המידות הטובות שהתורה מחנכת אליהם. החלק התיאולוגי הוא זה שאומץ על ידי הכנסיה, אולם עיקר מאמציו הפרשניים של פילון כוונו דווקא לגילוי הדרכותיה של התורה בתחום הנפש, על פי שיטת האלגוריה: לשיטה זו, כל סיפורי התורה נכתבו – מלבד משמעותם הפשוטה וההיסטורית, שאותם מפרש פילון בראש דבריו – כדי להתפרש על דרך האלגוריה, בצורה שילמדו מידות נכונות, חיים נכונים, התבוננות נכונה.

מבחינה זו ניתן להסתכל על דבריו כעל מדרש לתורה, אולם לא רק מבחינה זו. יש לזכור כי בתקופתו חיים ופועלים בירושלים גדולי הדורות הראשונים לחכמי המשנה, ובהם נשיאי משפחת הלל וראשוני בית שמאי.


פילון - תמונה מן המאה השש עשרה
 
מתוך הבנה זו ניתן ללמוד את דברי פילון מול דברי חז"ל. המצע היהודי משותף לשניהם, אולם השפה ודרך החשיבה שונות עד מאד. עם זאת, מכיוון שמדובר בחכמי אותו הדור, ברור שיש מגע ביניהם, כפי שעולה גם מתוך סיפורי תרגום התורה. ניתן לראות, למרות הכיוון השונה מאד של דרשותיו של פילון, כי במקומות לא מעטים הוא משתמש בחומר שיש לו מקבילות במדרש. נתון זה פותח כיווני מחשבה מעניינים לגבי התהוות המדרש, מידת המגע של חכמי ירושלים עם חכמי יהודי התפוצות, וזרמים יהודיים בירושלים עצמה, שלא בהכרח נשתמר זכרם בידי חז"ל.

*

הבה ונציץ באחד מפירושיו-דרשותיו של פילון, על סיפור מכירת יוסף (מתוך "על יוסף", תרגמה סוזן דניאל-נטף, מתוך כתבי פילון ב, ירושלים תשנ"א, עמ' 140-141).

לאחר עיסוק בפרטי המעשה, מעלה פילון את דמותו של יוסף מעבר להקשרה ההיסטורי, מציב אותה כסמל לדמותו של מדינאי ופוליטיקאי באשר הוא, ומתאר את הקורות אותו כמאפייניה של הפוליטיקה. ודבריו יפים עד היום הזה, ובמיוחד בימים האלה.

"האופי הנדון כאן נקרא אצל העברים "יוסף", שם קולע בהחלט והולם מאד את העניין המתואר. כי המשטר המדיני שבכל עם ועם הוא תוספת לטבע, המוכתר באדנות על הכל. שכן העולם הזה הוא מדינה גדולה, ולו משטר וחוק אחד – דברו של הטבע, הפוקד את אשר יש לעשות ואוסר את אשר אין לעשות. ואילו אותן מדינות שבכל מקום ומקום, אין קץ להן ולמספרן, ולהן משטרים נבדלים וחוקים שאינם זהים, כי לכל עם מנהגים ודינים משלו, שהם בבחינת המצאות ותוספות. והסיבה לכך – חוסר ההתחברות והשותפות... והנה מצביעים הם כמובן על סיבות שאינן סיבות – על נסיבות בלתי רצויות, על דלות היבולים, על מקומם שהוא בחוף הים, בפנים הארץ, באי או ביבשה וכיוצא בכך. אך על הסיבה האמיתית הם עוברים בשתיקה – והיא חמדנותם וחשדנותם ההדדית... מסתבר איפוא שהמשטרים לפרטיהם אינם אלא תוספות למשטרו היחיד של הטבע, שכן החוקים שבכל עיר ועיר הם תוספות (מיותרות) לדברו הישר של הטבע. והמדינאי – הוא תוספת לאיש החי על פי הטבע."

יוסף הופך בקטע זה למונח המייצג כל פעילות אנושית מדינית, שלדעתו של פילון ביסודה היא מיותרת. שהלא אילו היה האדם חי על פי הטבע – במשמעותו הסטואיקנית היוונית – לא היה לו צורך בחוקי מדינה ולא במדינות בכלל. חייו המדיניים והפוליטיים של האדם אינם אלא תוצאה של חמדנות וחשדנות. הפתיחה הלא מחמיאה הזו מכתיבה את כל אופי ההתייחסות למדינאות ותכונותיה בהמשך.

"לא בכדי נאמר גם כן שהוא (הפוליטיקאי) מקבל כותונת ססגונית; כי ססגונית המדינאות ורבת פנים היא, בהיותה נתונה לאלפי שינויים בגין הנפשות, העניינים, המסיבות, אופי הפעולות, הבדלי הזמן והמקום... מן ההכרח שהמדינאי יהיה אדם רב פנים ורב צורות, אחד בעת שלום ואחר בעת מלחמה, שונה אם מתנגדיו מועטים, או מרובים – עומד איתן מול המעטים אך נושא ונותן עם המרובים; כאשר העניין כרוך בסכנה הוא מקדים ועושה בעצמו לטובת הכלל, אך כאשר צפוי עמל רב בעשייה הריהו מניח לאחרים לשרת תחתיו."

כתונת הפסים שנתן יעקב לבן זקוניו מקבלת גם היא בקטע זה הקשר חדש: הפוליטיקה הפכפכה ורב פרצופית, משתנה תדיר ואיננה מפגינה עקביות אידיאולוגית. דומה שפילון מקבל את אופיה זה של הפוליטיקה כהכרח, אבל איננו עושה מאמץ להסתיר את דעתו הלא חיובית במיוחד על חילופי הדעות הכרוכים בה. לא רק על חילופי דעות מדובר פה, אלא גם – ובעיקר – על גמישות מעשית, התיישרות לפי התנאים, מה שהיינו קוראים בלשון ימינו "זיגזוג". כך יאה וכך הכרחי לו ליוסף, לפוליטיקאי, ללבוש כתונת פסים הנראית כל פעם אחרת לעיני המשקיף, לפי נקודת מבטו ומעמדו באותו הרגע.

"ויפה האמירה שאדם זה נמכר. כי הנואם, המחניף להמון, משעלה על הבמה, כעין שבוי מלחמה העומד למכירה, הופך מבן חורין לעבד. שכן תמורת הפרס שהוא מקבל לכאורה, הוא נופל בידיהם של אלפי אדונים. אותו אדם מתואר גם כטרף – אכן חיה רעה היא אהבת תהילת השווא. אורבת, חוטפת ואוכלת בעליה. וקוניו – מוכרים אותו, כי אין אדון אחד לפוליטיקאי, אלא המון אדונים: זה קונה מזה, איש איש בתורו ובמועדו..."

ובבת אחת יורד הפוליטיקאי מרום מעמדו והופך להיות סחורה העוברת מיד ליד ואף נטרפת על ידי דעת הקהל, שלה מחניף הפוליטיקאי בבקשו להיבחר שוב ושוב, ברדפו אחרי תהילת השוא. בעוד הוא מדמה לעצמו שהנה הוא שולט בהמונו והופך למנהיגו, הרי שאין הפוליטיקאי על הבמה בכיכר אלא עבד, העומד למכירה, שכל השוק סוקר את נתוניו ובודק את שיניו.

*

ומה נאמר אנחנו, הרואים היום בעינינו שלנו פוליטיקאים המעבירים את עצמם מדעת ממוכר למוכר, מחיה לחיה, מפס לפס על פני כותנתם הדהויה והמוכתמת מרוב חילופים. וכל תאוותם, וכל רדיפתם, וכל חייהם, אינם אלא רדיפת תהילת שוא, שהיום היא כאן ומחר תישכח, ומכל מהומתם והמונם לא ייוותר אלא עבד בכיכר השוק, שאפילו קונה אין לו.

 

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מדהים

Gilboa Plavnik אמר/ה...

מעניין.
פילון כאב-טיפוס להוגה היהודי בתפוצות.
בהקשר זה מעניין לציין כי בן אחיו של פילון, טיבריוס יוליוס אלכסנדר היה מצביא ומדינאי רומאי בכיר, בין השאר גם נציב יהודה ומפקד צבאותיו של טיטוס במרד הגדול ואף בעת המצור על ירושלים והחרבת המקדש.

אליהו גליל אמר/ה...

מאמר מעניין. מאוד נהניתי לראותאת פילון באור מלא.

בנוגע לתרגום השבעים, כתבתי פעם על כמה גישות פרשניות פנים-יהודיות לשתירה בין שני מקורות יהודיים בנושא:

http://blooginsheuvin.t15.org/2012/08/19/%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%9E%D7%A8%D7%90-%D7%95%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA/