דלתות

ובחלומך, אולם מלא דלתות. אין לדעת מה מאחורי כל דלת, ועליך לבחור בדלת אחת בלבד. הבחירה חובה, ואם לא, תיפתח דלת מעצמה ותמשוך אותך אליה. ומאחורי הדלת שנכנסת בה, והנה עוד אולם מלא דלתות, וגם שם אותם כללים. וגם מאחורי הדלת הבאה.

לפעמים, מנסים לחזור אחורה. לשוא: הדלת כבר נעולה. גם אם היא נפתחת, מבט אל האולם שעזבת מגלה שהדלתות שם כבר השתנו, והן אחרות.

לעתים רחוקות, ניתנת ההזדמנות לחזור אחורה כמה אולמות, ולבחור אחרת. אין מידע נוסף, כמובן, והכללים נותרו בעינם.

וכך אנו עוברים מדלת לדלת, מבחירה לבחירה. על כל בחירה שבחרנו, רבות פי כמה הדלתות שלא פתחנו, ולעולם נתחבט במחשבה מי יודע מה היה מאחוריהן. כי בחירותינו אינן במה שבחרנו, אלא במה שדחינו. שם חרטותינו, ואין מהן מוצא.

ויש דלת אחת, שאותה אין האדם פותח. לא פעם עומד אדם מול דלת זו, שאינה דלת, ונפשו יודעת מה יש מאחוריה. ופעם בשנה, מקבל אדם את הרשות להסיר את המסך ולהישיר מבט אל הקודש פנימה, אל נפשו פנימה, אל המטרה שאליה נעים פעמיו מדלת לדלת כל ימיו כולם.

אין להיכנס שמה אלא בבגדי לבן, ובכפך האש, נפשך, מלהבת ורועדת, מציפיה ומפחד. ואז, לפני ולפנים, הרפה והנח את האש מידיך. והמתן. עוד מעט ויעלה הענן ויכסה את המראה.

ורק אז, מבעד לענן, יתגלה לך להפתעתך כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. לוחות שנכתבו, ולוחות שנשברו ואותיותיהן פרחו מעליהן. בחירות שנעשו ובחירות שלא נעשו. דלתות שהתגלו כמוצלחות וכאלה שלא. כולן מונחות בארון, כולן לפני ה'. השגגות, הזכויות, הזדונות. כל בחירותינו כולן.

מבט אחד, ודי. ובצאתך, תלבין לשון הזהורית בברק ההבנה, ובת קול תצא ותאמר לך, סלחתי כדבריך. והיה מראך נהדר, כמראה כהן גדול בצאתו מן הקודש.