יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

זכרונות ליל חג


זכרון ילדות: הדלקת נרות של ליל ראש השנה. לכאורה, נרות, כמו כל הדלקת נרות שבת. אבל אז מסירה אמי את כפות ידיה מעיניה, ואני, ילד קטן, נחרד לראות שעיניה אדומות ודומעות. כדרכם של ילדים, היו שנים שהייתי בטוח שבי האשם, אבל לימים בגרתי והבנתי שאדם נושא איתו משאות שאין לילדיו קשר אליהם.

מה הדמיע את עיניה והחריד את לבי הקטן? האם זכרונות עבר שהפך לאפר, אנשים שהיו ואינם עוד, והשנים שנים לא רבות לאחר המלחמה ההיא? האם זכר ילדות רחוקה וירוקה, בעולם שנותר מאחור, של תמימות שעלתה בעשן? האם זכרון אמה שלה, העומדת גם היא מול נרות החג ועיניה גם הן דומעות, האם שמתה על אמי בדמי ימיה?והאם עשן העבר העיב על העתיד של משפחה צעירה, של מדינה צעירה, והבליט את ריח הסכנה שעדיין באויר?
 
 
 

שנים אחר כך, ואני במוצב על גבול הגולן, חיילים מועטים, רובם חגגו את ראש השנה בשינה ובצפיה בטלויזיה. שניים היינו שעמדנו באחת העמדות בתפילת חג. שופר הגיע אלינו על ידי הרבנות הצבאית, ובכן אחד הקריא והשני תקע, וכך היינו אנחנו, שני בחורים צעירים בירוק, שהישיבה עדיין בנשמתם, בין הרי בזלת ושמים, מרחב גדול ומהדהד, ממול עמדות סוריות, וקול שופר עולה. הלב ביקש להתחמץ לזכרון התפילות ששנינו הכרנו, המנגינות שלא שמענו, המית קהל המתפללים מול ארון הקודש הפתוח; אבל איכשהו, החג הזה היה חג אחר, שמילא את הלב בדרכו שלו. חג שבו חובת החג עצמה, ללא אוירה נתמכת וחודש של הכנה, שמים וארץ ושופר, כמצוות היום, ללא מטעני עבר ועתיד, חובה פשוטה ומילויה.

וכשיעלה אור נרות החג, נדע כי שני ראשי שנים הם. אחד של המיה ותוחלת וזכרונות, ואחד של חובת היום. אחד של אם ובנה ועולם שאבד ועולם שנבנה, ואחד של שני חיילים בודדים על גבול הארץ. אחד מילים שנאמרו ושביקשו להיאמר, ואחד מעשה. אחד רצון ואחד חובה. אחד מעולם עד עולם, ואחד כאן ועכשיו. "אני והו הושיעה נא".

3 תגובות:

ga ven אמר/ה...

ואחד מחבר בין החולין לקודש.

כמה יפה אתה כותב.
ומחבר. תרתי-משמע.

חגי משגב אמר/ה...

תודה!

Masha Goldfinger אמר/ה...

אצלנו ראש השנה לא היה ממש מורגש בבית.
בכלל, בתור ילדים הקשר שלנו למסורת היה מאוד רופף. היום אני דואגת שעבור הילדים שלי זה יהיה שונה לחלוטין ואני מקווה שאני גם מצליחה.