בראשית: מקין עד למך

"..וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:  כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.  כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ - שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. .." (בראשית ד כ"ג-כ"ד)

 "וַיְחִי-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בֵּן.   וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה." (בראשית ה כ"ח-כ"ט)

סיפור קין והבל הוא מהסיפורים הידועים והמוכרים ביותר במקרא, ומהסתומים שבהם. קריאת הסיפור מעוררת כידוע בעיות רבות, שכולן נגרמות בשל קיצורו המופלג. אין אנו יודעים בשל מה בחר כל בן בדרך שבחר; אין אנו יודעים מדוע העדיף הקב"ה את מנחת האחד על פני אחיו; אזהרת הקב"ה לקין אף היא סתומה מבחינת לשונה; ומעל לכל, בולט במוזרותו הפסוק המקוטע, "ויאמר קין אל הבל אחיו", שחסר בו העיקר, דבריו של קין.

בידינו תשובות רבות לבעיות אלה, ותחילתן כבר בפרשנות הקדומה ובפרשנות חז"ל, ועד לפרשני דורותינו שלנו. אולם עדיין במקומה תעמוד השאלה, מדוע בחרה התורה לסתום את סיפורה כך ולהשאיר קצוות חסרי פשר מרובים כל כך.

דומה שעלינו לנסות ולראות את הסיפור במצבו הנוכחי, על בעיותיו, ללא ניסיון לפתור אותן מיד, ולזהות את מהלכו הפנימי; וראשית כל עלינו לקבוע את גבולותיו. בניגוד להרגלינו, סיפור הרצח איננו הסיפור כולו. הוא קטע מפרק שלם, המקיף את כל פרק ד', המתחיל בהולדת שני הבנים ומסתיים בשירתו של למך, והוא סיום שושלתו של קין – בצירוף המידע על היווסדה של שושלת שת, הבן השלישי, השושלת שגם בה יש למך בסופה ושתשרוד בסופו של דבר את המבול.

 

רצח הבל, גוסטב דורה

קל לראות שהתורה משקיעה את מירב המאמץ הסיפורי לא בפרטי המעשים, אלא בדברים הנאמרים. פרטי המעשים מועברים לנגד עינינו במהירות, ללא כל התעכבות, וכאמור אף במחיר חוסר הבנת מהלך האירועים; כביכול כדי שנמהר ונגיע בכל קטע אל העיקר – המשפטים הנאמרים מפי הדוברים השונים. שלש שיחות כאלה בולטות לעין: הראשונה – מפי הקב"ה אל קין, "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (ג' ז'). שניה – הדו שיח בין ה' לקין לאחר הרצח, ובו חילופי דברים של חקירה, האשמה, הצטדקות והטלת העונש (ג' ט'-ט"ו). שלישית, שירתו של למך באזני נשיו (ג' כ"ג-כ"ד).

אלו שלושת מוקדי הסיפור: ראשית, משפטו הראשון של ה' אל קין, ובו הוא מטיל עליו את האחריות למעשיו. איך שלא נפרש את הפסוק הסתום והשירי הזה, זוהי כוונתו, ועל כן התורה מתעלמת מהמעשים הקודמים, ובכלל זה הסיבות להעדפת הבל על פני קין, כביכול כדי לומר – כל זה איננו חשוב. האדם אחראי למעשיו בכל מצב, בין אם הצליח ובין אם קופח, בין אם הסכים ובין אם סורב.

המוקד השני הוא השיחה שלאחר הרצח. גם כאן, עיקרה הוא נושא האחריות. ה' תובע את דמי הבל מיד קין, וקין ממהר לזרוק מעליו את האחריות למעשיו ולהיתמם. עונש הגלות שהוטל עליו מטרתו היא להזכיר לו את האחריות המוטלת עליו בכל מקום ובכל זמן, זו שאותה הפר למרות דבריו של הקב"ה בתחילת הסיפור.

התחנה האחרונה היא שירתו של למך. אנו רגילים, בעקבות רש"י, לקרוא בה את התנצלותו על הריגת קין ואף לזהות בה אסון משפחתי, אולם פשט הכתובים איננו מראה את כל זה, אלא מציג בפנינו שירת רהב ויוהרה, שבה מתריס למך בשחצנות "איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי", כלומר כל מי שיעז לגעת בי ישלם בחייו; ואף מוסיף ומעלה את מחירו – "כי שבעתים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה", כלומר מה שהובטח לקין הוא אפס לעומת מה שאני אעשה למי שייגע בי.

וכך, מראה בפנינו התורה כיצד מגיעה חברה להיות חברה אלימה ורצחנית, זו שבה הכבוד חשוב יותר מכל דבר אחר, זו שבה אנשים מוכנים אפילו לרצוח אם נדמה להם שמישהו העז לפגוע בכבודם. זו חברה שבה אדם אינו בטוח בחייו, שיחסיו עם שכניו מבוססים על כוחנות, שמושג הכבוד בה עוות לבלי הכר, עד מוות. הדרך לחברה כזו, אומרת התורה, מתחילה בזניחת האחריות. אדם שאינו מוכן לקחת אחריות על מעשיו, המחפש דרכים להתחמק מאשמה, המתרץ לעצמו תירוצים ומשקר לעצמו ובלבד לא לצאת אשם, מוביל בסופו של דבר לחברה אלימה, שחיי אדם בה זולים מכבודו של האדם, ושהכוח הוא השולט בה ביחסי איש ורעהו. מכאן הדרך אל המבול פתוחה.

והנה עומדים להם בפרשתנו למך מול למך, האחד מתריס ברהב "איש הרגתי לפצעי", והשני מכיר בעוונו, ומחפש נחמה – "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'". הראשון, המתריס, המתגאה, המעז פנים וחורץ לשון, סופו שיביא לידי חורבן חברתו שלו בידיה עצמה, במבול שיכלה הכל. השני הוא זה שיביא נחמה, "ונוח מצא חן בעיני ה'".

ועד היום מסתובבים להם בקרבנו שני הלמך האלה. יש בינינו רבים שהם בחינת למך הראשון. שעודם מחפשים את הכבוד, שכבודם במרכז עולמם, שהחשוב ביותר מבחינתם הוא "להראות להם", שידעו שאני עושה מה שבא לי. אבל אם לא נעמיד במוקד החברה שלנו את למך השני, האיש העניו, העובד את אדמתו ומכיר באחריותו, יגרור למך הראשון את כולנו למבול.

 

(עוד על פרשת בראשית: מונולוג הנחש - http://misgav.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_20.html)