"כל זה קרה
בעבר, וישוב ויקרה בעתיד"; כך פותח סרט הילדים הנצחי, "פיטר פן".
שבים אנו על מעגלותינו, שנה בשנה חוזרים על הסיפור. טעויות ישנות חוזרות ונטעות,
תיקונים ישנים, בריחות ישנות, כולם סחור סחור, במירוץ מעגל שאינו כלה. דפוסי
התנהגות משמשים עבורנו כפחי מלכודת, ששוב ושוב אנו נדונים ליפול אליהם, ולהגיב
מהצד, אחר כך, בספיקת כפים, כאותו יהודי השומע שוב את קריאת פרשת "וישב"
ופורץ בקריאה "למה יוסף הולך שוב אל אחיו, האם לא זכר מה קרה בשנה
שעברה?"
הנה כי כן, מודעים אנחנו לשיבה המתמדת הזו, שאנו מספרים לעצמנו שהנה
היא מתקדמת בתוך סיבוביה. ושוב נחזור לעייפה-אופטימית על הדרשה המדמה את הזמן
הסובב לספירלה, ונדרוש כמוה את המילים "חג" ו"שנה", ונחזור
ונסבוב בהרגלינו הישנים והנוחים. כי אין האדם מעוניין תמיד בשינוי מצבו, אלא
בשימורו. המוכר אינו מאיים. הכאב הישן הוא כבר בן משפחה ותיק, אנו כבר יודעים איך
תתקדם מריבת ליל שבת שלנו, וכבר יודעים גם כיצד תסתיים ותוך כמה זמן נשוב ונהיה
חברים טובים, עד לפעם הבאה.
וכך מבשר האלוהים למשה: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה
אחרי אלוהי נכר הארץ". הכל צפוי. בפרשה הקודמת, פרשת ניצבים, עוד היה החטא
אופציה, אזהרה: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום
מעם ה' אלוהינו"; והתשובה היתה תיקון והצלה: "והיה כי יבואו עליך כל
הדברים האלה... ושבת עד ה' אלוהיך". אבל אלה היו דברי משה בנאומו לעם. אחר
כך, מאחורי הקלעים, כביכול, מניד הקב"ה בראשו ולוחש על אזנו של משה, משה, לא
כך. לא "אם" או "פן". היה יהיה. ובדברי סודו של הקב"ה לא
מופיעה אופציית התשובה, אלא רק החטא ועונשו.
משה המזועזע חוזר מיד אל העם, ודבר הבשורה הקשה בפיו. "כי ידעתי
אחרי מותי כי השחת תשחיתון". אני, המנהיג החד פעמי, שמשך את העם באזניו מיוון
השעבוד והצעיד אותו כמעט עד גאולתו, והאמין שדברים ניתנים לשינוי, נידון להישאר
עומד על הסף, ובעיני רוחי לראות כיצד כל מפעלי מתמוטט, וקם העם הזה וזנה.
האם כך הם הדברים? האם מנקודת המבט האלוהית הכל חוזר, הכל צפוי, הכל
ישן, ואילו רק מנקודת המבט האנושית יש חדש והרשות נתונה? האם איננו אלא אשליה? האם
אין מוצא מהמעגל הנצחי הזה?
באים חכמים ודורשים את דבריו של הקב"ה עצמו:
איסי בן יהודה אומר: חמישה פסוקים יש בתורה
ויש בהן חמישה תיבות שאין להם הכרע, וסימן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. "שאת"
- הלא אם תטיב שאת (בראשית ד ז), או שאת אם לא תטיב. "ארור" - כי באפם
הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור (בראשית מט ה-ו), או ארור אפם. "מחר" -
וצא הלחם בעמלק מחר (שמות יז ט), או מחר אנכי נצב. "משוקדים" - ובמנורה
ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה לד), או משוקדים כפתוריה. "וקם" -הנך
שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא טז), או וקם העם הזה. (תנחומא
בשלח, מצוטט גם בבבלי יומא נ"ב בסדר אחר, ואכמ"ל).
והנה, במחי פסיק אחד, הפכה נבואת הזעם האלוהית לעיקר אמונה חדש: מכאן
לתחיית המתים מן התורה (סנהדרין צ"ב). הנך שוכב עם אבותיך, וקם. ואם יאמר
הלומד הדקדקן, וכי מה חוסר הכרע יש במקרא זה, הלא אין משמעות לפיסוק שכזה, שלא כמו
ברוב המקרים האחרים שמביא איסי בן יהודה? נשיב כנגדו ונאמר, כל עצמה של דרשתו של
איסי בן יהודה לא באה אלא לצורך הפסוק הזה עצמו. המעגל עתיד להיפרץ. חמישה מקראות
אין להם הכרע, ואין אתה יודע היכן ראש המעגל והיכן סופו ולאן שייכת המילה הזו.
ודוקא במקום שבו נדמה לך שהכל ברור, ואחרי המוות אין עוד, דוקא באותה נקודה שבה
דומה כי בא סוף למעגל, וחיי האדם באו אל קיצם, ותם סיבובו בעולם, מבשר הכתוב כי
הנך שוכב עם אבותיך וקם, ובכך ימשיך המעגל להסתובב, אבל הסיבוב הזה כבר יהיה סיבוב
של תקוה, של תיקון, של חידוש מוחלט. וכך הפכה לה חוסר ההבנה – לפתרון.
כלומר, אפשרות ויכולת התיקון האנושית נעוצה בדיוק במקום שבו מתבשר האדם
שאיננו אל, אלא בשר ולא רוח, בן תמותה שימיו קצובים ומוגבלים. זו הנקודה שבה אנו מתבשרים
על ההתחדשות, על התקווה. אלוהים הוא היודע, והאדם איננו יודע. אבל חוסר הידיעה
שלנו, חוסר הוודאות שנידונו לחיות בו כל ימינו, הוא הוא תקוותנו הגדולה, הוא
כוחנו. ידיעת הכל אין בה תיקון. הלא נודע, הוא הוא ממלכת האדם, הוא ממלכת התיקון. והכוונה
איננה רק לתחיית המתים, אלא לתחייתו הפרטית של כל אדם משגרת סיבובו, מהרגלי חייו
שרוח אין בהם.
וכך מובילה אותנו השנה החדשה אל הלא נודע. השנה היהודית נפתחת בחתימה,
אבל חתימה זו חתימה אלוהית היא. האדם אינו יודע מה היתה חתימתו, ולכן כל ימיו
בתקווה, כל חייו אופציה.
שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה