יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

סיפורים לסוף אלול


מעשה שהיה כך היה:

השבוע החליט אחד ממוסדות החינוך הדתיים התיכוניים במרכז הארץ להביא אל הישיבה, במסגרת תכניות חודש אלול, חודש התשובה, מרצה אורח. המרצה הוא אדם שאימץ ילד שנולד פגוע ומעוות, שננטש על ידי הוריו בבית החולים לצורך אימוץ. הילד שכב כך בבית החולים ללא דורש, וכמעט אומץ בידי מנזר נוצרי, שהסכים לטפל בו. לבסוף נודע לאותו אדם על התינוק, ובהחלטה משותפת של כל בני משפחתו, מקטן ועד גדול (הבנות בהתלהבות והבנים בהסכמה – כך סיפר) הילד אומץ.

המעשה מרשים, בלי ספק, וראוי להיות מודל לחיקוי. תעצומות הנפש הנדרשות, הן לאימוץ והן לחיים השוטפים שאחר כך, גדולות מאד.

ובכן, האיש עמד וסיפר את סיפורו לפני תלמידי הישיבה. אבל אט אט החלו מתגנבות לתוך דבריו נימות צורמות. האיש, כיפה שחורה לראשו, חזר והדגיש כי ההורים הנוטשים הם חילוניים. בשלב מסויים אף אמר "טוב, החילוניים האלה גם הורגים ילדים עוד בבטן". לא היה ספק בעיניו כי חילוניותם של ההורים גרמה לנטישת התינוק. ועוד הגדיל האיש לעשות, וציין ש"הילד כמעט אומץ על ידי נוצרים, יימח שמם".

לבננו, שנכח באותה הרצאה, זה הספיק, והוא קם ממקומו ועזב את האולם. אחר כך ציין ש"אותם נוצרים יימח שמם היו מוכנים לאמץ את הילד היהודי, שאף יהודי אחר לא הסכים לאמץ".

לצורך ההגינות נציין, כי במענה למכתב ששלחנו למחנך ולמנהל, נענינו כי ההרצאה אכן תוכננה לצורך אותם מסרים חיוביים של מסירות וחסד, ואכן ההתבטאויות האלה היוו הפתעה גם עבור מחנכי הישיבה, והנושא יטופל. אולם הרושם העגום, שאיכשהו עמדות דתיות באות עם גזענות והתנשאות, עדיין בעינו עומד.
 
*

 עוד זה מדבר, והנה אנו מתבשרים על מעשה נוסף: ריסוס כתובות "תג מחיר", בתוספת עלבונות וציון שמות מאחזים, על דלת מנזר לטרון, וניסיון שרפה, שלמרבה המזל לא צלח. גם הפעם, איך לא, יש גוון דתי למעשה.

כאן המקום לחזור על דברים פשוטים: אם המדינה, מדינת העם היהודי, התחייבה לעיני העולם כולו - בעצם הצטרפותה למשפחת העמים, אם דרך האו"ם ואם בכל דרך אחרת - להגן על יושביה הנוכרים ועל אורחות חייהם, הרי שכל פגיעה באלה היא בגדר חילול ה', החמור יותר מכל עבירות שבתורה.

בגלל הפרת הברית עם הגבעונים (שהושגה ברמאות!), בא רעב על הארץ שלש שנים, שנה אחרי שנה, ושבעה מצאצאי שאול הוצאו להורג על לא עוול בכפם. על מעשה זה אמרו חכמים "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" (יבמות ע"ט ע"ב). המדינה מחוייבת, מעצם הקמתה כמדינה מודרנית ובעזרת הכרת העמים, להגנה מלאה על המיעוטים. הפרת התחייבות לאומית היא חילול שם שמים ברבים.

וכל התנצלויות רבנים כאלה ואחרים, שהיהדות פוסלת פגיעה ברכוש פרטי, אינן רלוונטיות, והרי הן כצפצוף הזרזיר, ומעידות על עצמן שאינן אלא מס שפתים. ואכן המרססים חשים את רפיסות המחאה הרבנית, ואין היא משפיעה עליהם כהוא זה.

*

משמעותה של הקמת המדינה רחבה אף יותר, והיא מתפרשת על שטחי הלכה נוספים. יש מעשים המוטלים על מדינה ועל ממשלתה. מצוות כיבוש הארץ (שלדעת הרמב"ן היא מצוות עשה מן התורה), אינה עניין לפרט לענות בו. לא בגלל פלפולי הלכה, אלא מפני שאין באפשרותו של הפרט לעשות זאת, וזה עניינה של המדינה. ההלכה יכולה לומר מה הנכון, הממשלה אומרת מה אפשרי. את המגבלות היא מעריכה: צבאיות, כלכליות, חוקיות; דיפלומטיות, פוליטיות, סוציולוגיות. כל אחד משיקולים אלה עשוי להוביל להחלטה לרכז מאמצים בכיוון זה ולא באחר, כדי לקדם את העניין הכללי, שהוא יישוב הארץ והחיים בה, שלו שותפים כלל אזרחי המדינה על כל גווניהם.

למרות מה שמתאמצים להראות מנהיגי הימין ובעיקר רבניו, ארץ ישראל איננה עניין של הימין. השמאל חי בארץ מבחירה, ומוסר את נפשו עליה, בדיוק כמו הימין. ומכיון שכך, המחלוקת עמם איננה על העקרון, אלא על היקפו ותנאיו. ועל כן, כל מה שממשלה כלשהי רואה לנכון לעשות כדי לחזק את האחיזה היהודית באותם חלקי ארץ ישראל שהדבר אפשרי, לפי השקפתה, לא רק שמותר לה לעשות, אלא היא מחוייבת לעשות כן, לא רק מצד החוק, אלא אף מצד ההלכה. ויהי הדבר אף כרוך לעתים בויתור על חבלי ארץ אחרים ובעקירת יישובים, קל וחומר מאחזים, כל שכן לא חוקיים.

אלא שחלק ממנהיגי ורבני הציבור הדתי לא הפנימו גם פה את עניין הממלכתיות המדינית היהודית המתחדשת, ואף לא את עניין שיתוף הגורל והאידיאל - ועל כן גם ההחלטה - עם ה"שמאל" וה"חילוניים", שני מונחים הנהגים תמיד בנימת זלזול. התוצאה הישירה היא הפיכתו של עניין ארץ ישראל לעניין סקטוריאלי. ההלל שהללו אומרים ביום העצמאות, הוא חסר משמעות. כשם שהחרדים אינם מודים בעניינה היהודי של המדינה, כך למעשה גם הללו. לדידם, מפטירין כדאשתקד, ואין למדינה כמדינה כל תפקיד בחיי העם. ולכן אין לעמדתה של ממשלה, או של רוב העם, כל חשיבות. ולכן גם אין לנו אחריות ממלכתית כלפי המיעוטים שהתחייבנו לערוב לשלומם.

*

ובאותה נשימה, יוציאו אותם רבנים עצמם עוד "פסק הלכה", המורה לא ללמד על פי התכנית החדשה בתנ"ך. כאילו לא נטענו טענות, כאילו לא היתה הידברות. כאילו לא הסכימו ראשי החמ"ד להוציא דברים מהתכנית על פי דרישותיהם ולמנות ועדה משותפת. הם ואפסם עוד. לעיני הקורא, ברור שהם אינם מקשיבים כלל. וכאילו כדי להבהיר את הקשר בין כל העמדות שצוינו עד כאן, נוסף עוד צימוק אחד בפסק כפי שצוטט בעיתונות – לדברי הרבנים, לתכנית חדרו "תפיסות מעוותות של אומות ואמונות שפלות". והנה סגרנו את מעגל ההתנשאות, ההתעלמות, הגזענות.

ומי שמתפלא מדוע אין יותר המונים היוצאים להפגין בעד מגרון או בעד בית אל, הנה התשובה. המוני הציונות הדתית, חושים בריאים להם. הם חשים בניתוק ובהתנשאות, והנהגה זו כבר אינה הנהגתם. כך הולך מפעל חשוב ביותר, ומאבד את כל עולמו, בשל יהירות, כוחנות, וניתוק מהמציאות.

*

קו ישר עובר בין שלושת העניינים האלה. "עמדתנו או התהום", "אני ואפסי עוד", "הכל או לא כלום". התוצאה היא תמיד הלא-כלום. כך היה, כך יהיה.

 

6 תגובות:

רפי גרין אמר/ה...

זו בדיוק הסיבה שכל כך קשה להתפקד למפד"ל על אף כל התזכורת שמשוגרות בדוא"ל ובאמצעים אחרים. הפערים בין "רבני הקו" ל"מפד"ל ההסטורית" גדולים לא פחות מהפער בין דתיים לחרדים

yahalam אמר/ה...

אם לא די במלחמת התנ"ך דלמטה, כעת מגייס הרב אבינר סייעתא דשמייא.
ראה האייטם החמישי כאן:
http://www.kipa.co.il/now/158/49467.html
בלהט הרצון לשמור על קדושת התנ"ך, הילת "המלאכים" הולכת ומתרחבת ומקיפה כעת גם את התנאים והאמוראים. וכך, פולחן הקדושים היהודיים הולך ותופס תאוצה, "באבות" מזה וחז"ל מזה.

חגי משגב אמר/ה...

זה דוקא חיובי. מכיון שהרב אבינר הוא באמת מהרציונליים שברבני הקו, הרי שאמירה כגון זו פותרת המון בעיות בסיפורי התנ"ך. המלאכים אינם אלא בני אדם, המלאכים אצל בלעם, גדעון, מנוח ואיוב הם אנשים, מלאך ה' שהכה במחנה סנחריב היה גם הוא אדם. ברוך שהגענו ליום הזה: אין לך "תנ"ך בגובה העינים" גדול מזה. אגב, המלאך שהכה את סנחריב, למיטב הבנתי, היה אכן אדם, ואני חושב שאני אפילו יודע את שמו (וכמוהו באמת גם כל השאר, וכבר כתב כך הרס"ג לפני שנות אלף), ובהזדמנות אכתוב על זה.

yahalam אמר/ה...

"אני מאמין באמונה שלמה שהראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם. אני מאמין שרבותינו הקדושים הם מלאכים, שהראשונים מלאכים, שהאמוראים מלאכים, שהתנאים מלאכים, שאברהם יצחק ויעקב מלאכים, שמשה רבנו התקדש כמלאכים.

יהי רצון מלפניך, א-להי וא-לוהי אבותי, שלא אכשל בכבודם, שאזכה להיות עפר תחת רגליהם – לשמוע דבריהם ולירא מהם – כדי לעבוד אותך באמת ובתמים".
(הרב אבינר מצרף 'תפילה על תנ"ך בגובה השמים'. "בראש יהודי", השבוע).
נראה לך באמת שהרב אבינר התכוון למלאכים במובן התנכ"י?! לי זה נראה בדיוק הפוך - לא מלאכים כבני אדם, אלא המודל הנוצרי של בני אדם כקדושים

(הרב אבינר מצרף 'תפילה על תנ"ך בגובה השמים'. "בראש יהודי", השבוע).

חגי משגב אמר/ה...

"כי כל העדה כולם קדושים". כשהכל קודש, הכל חול.

D! בארץ הקודש אמר/ה...

פעם נוספת - כמה טוב שאתה כאן.
נעים לשמוע את קולך, בעיקר בימים טרופים אלו.