בהעלותך: הסייר

מסע המחנות לארץ ישראל יוצא לדרכו. הכנות של שתי פרשיות קודמות – ולמעשה של חצי ספר שמות – מגיעות אל תכליתן: החצוצרות תוקעות תרועה, הדגלים מונפים, ועם נודדים יוצא למסע במדבר. אין הוא הראשון הנע בדרכי המדבר, אבל זכרונו ההיסטורי אינו מכיר מיומנויות אלה. לעתיד לבוא יהפוך הזכרון הזה לאחת החוויות המשמעותיות בחייו של העם, ונביאיו יהפכו בסיפור הזה ויהפכו בו. ירמיהו יתאר אותו בנוסטלגיה כתקופת חיזור: "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הושע יזכור שמדובר בארץ גזרה – "ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה והמיתיה בצמא" – אבל בו בפרק תגבר עליו ערגתו והוא יחזור ויתאר את המדבר כארץ המעוררת הבטחות: "לכן הנה אנוכי מפתיה, והולכתיה המדבר, ודיברתי על לבה, ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". אולי יזכיר לה המדבר, ארץ הגזרה שאליה מאיים הבעל הנבגד להשליכה כעונש, דוקא את זכרון תקופת החיזור ההיא, המפתה והמדברת על הלב. איומיו של הנבגד מתגלים כתחנונים נסתרים, כניסיון לעורר את האהבה ההיא, דרך המדבר. יחזקאל גם הוא תופס את המדבר כמקום כפול: גם כמקומה של הברית (יחזקאל אינו מרבה לדבר על האהבה, ובמקומה תופסת הברית את מרכז העניין) "ואביאם אל המדבר ואתן להם את חוקותי" – אבל גם כמקומה של הבגידה, "וימרו בי בית ישראל במדבר".

אלה גם אלה כבר זוכרים את המדבר כחוויה של פעם, כסמל, שהפך ברבות הימים למטפורה, כזירת התרחשות למאורעות מכוננים. זו דרכה של נוסטלגיה, הנוטלת את עוקץ המעשיות והפרטים הקטנים מחוויות העבר. אבל נוסעי המדבר היו שם בפועל, ועבורם היה המדבר מקום נחש ושרף ועקרב, מקום שאין להם מושג איך נעים בדרכיו. הם זקוקים למורה דרך, ועל כן פונה משה לחובב חותנו, המדייני בן המדבר, ששביליו נהירים לו, ומבקש ממנו "והיית לנו לעינים".

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה.    וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

הרבה אי בהירות יש בפרשה זו. ראשית, שמו של הסייר. כאן הוא חובב, בספר שמות נקרא החותן פעם רעואל ופעם יתרו; וכבר סופר פעם אחת על שילוחו של יתרו לארצו, בספר שמות, עוד קודם לסיפור מעמד הר סיני. שנית, תשובתו. אין כאן כל תשובה, אלא דו שיח, שבסופו חוזר משה על הצעתו ומפרט אותה, ותשובתו של חובב איננה נמסרת. ואין אנו יודעים מה לתפוס כעיקר – האם את שילוחו של יתרו לארצו מספר שמות, שאולי לא נכתב במקומו וכאן הקשרו הנכון, או את העדות מספר שופטים על ישיבתם של בני חובב חותן משה עם בני יהודה, ועל פרישתו של חבר מהם ועלייתו צפונה.

מכל מקום, שברי סיפורים אלה, שפרשנים שונים מנסים לבנות מהם השתלשלות אירועים הגיונית, יוצרים כעין מסגרת הפותחת ומסיימת את סיפור התארגנות המחנות: פותחת בפרשת יתרו שבספר שמות, שם בא יתרו לאוהל משה עם משפחת משה, ושם הוא נותן את עצתו לארגון חיי המחנה, בסדר הירארכי. ומסיימת בפרשתנו, בה פונה משה אל החותן ומבקש את עצתו הקבועה, אבל אינו נענה. המדייני, אחת היא מהי זהותו המדוייקת, עומד על צומת הדרכים, והוא המומחה, שעצתו נחוצה למחנות ומסעותיהם.

ועם זאת, אין אנו יודעים מה עלה בגורל עצותיו. בו במקום מצטרפת אל הסיפור פרשה קצרה, מסומנת משני צדדיה בסימניות, המוסרת על מסע הארון המפיץ את האויבים, ובמובלע אנו מבינים שמי שהכשיר את דרכם של ישראל במדבר היה הארון, שיישר מעקשים והשמיד מזיקים, כדברי המדרש. ומה היה על עצת חובב? ההיתה? הנצרכה?

כמו במקומות רבים אחרים, המקרא איננו מתאר את שאירע, אלא בונה סיפור דרך חומריו הבסיסיים: מדבר, מחנות, מסע, סכנות. סייר מדייני על הארץ, וארון הנושא את עצמו ונוסע לפני המחנה, כביכול אלוהים בקרבו. הארצי והשמימי מוליכים יחד את מחנה ישראל, מחנה ה'. וכפול גם המסר: אין הסייר מנחה את ישראל, אלא אלוהים; ובה בעת, אין האלוהים מנחה את ישראל, אלא על ידי סייר, ומדייני דווקא, היודע ומכיר את הדרך וסכנותיה.

מכל אלה יזכור העם לעתיד לבוא רק את ההתרשמות הכללית – עם במדבר, ומסע פלאי לארץ מובטחת. וגם פוטנציאל ואכזבות יזכור. אבל את המדייני, הסייר ההולך קדימה כעיני העדה, המכיר את סלעי היומיום ואבק הדרכים וזהר השמש המדברית מסמאת העינים, לא יזכור. לא יזכור האם בא מורה הדרך, האם נענה, האם הדריך. רק את הארון יזכור, ואת עמוד הענן והאש, אבל לא את האדם. התורה לא שמרה לנו את תשובתו, ואנו יכולים לדמיין לעצמנו אותו שומע את בקשת משה, מהנהן בראשו, נפנה והולך לעשות את העבודה. לא היתה דרמה בהיענותו, והזיכרון הרחוק זוכר רק דרמות. הזכרון הלאומי מייפה את המציאות, מעלה אותה לספירת המיתוס, ואת הפרטים הקטנים והיומיומיים, שהם הם שעשו את העבודה, לא תמיד יזכור.

*

השבוע נפרדנו, משפחת הקיבוץ הדתי (שבמובנים רבים היא ביתי הרוחני עד היום) לאגפיה ונספחיה השונים, מיוסקה אחיטוב. יוסקה היה יותר מאידיאולוג או הוגה או הנהגה רוחנית: הוא היה מורה. מורה שאהב את תלמידיו, וכולם היו תלמידיו; מורה שידע והיה מעיין שופע של ידע באשר נשאל; מורה של דרך ארץ ומורה של תורה. הוא היה "כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו", וכמוהו נתן פרי ומים לכל דורש, ללא תמורה, ללא תהיה, כמובן מאליו, כמי שנותן לבעליו את ששייך לו ממילא. הבא אל יוסקה בשאלה בא אל מעיין מוצל, שבמאור פנים מקדם אותו בשלום ובשמחה, כאילו לא בא עוד איש לפניו.

הוא היה לעינים, בסנדלים ובחאקי על אופנים ישנות, ללא מילים רמות, ללא פוזות, ללא דיבורים וסיסמאות חסרות תוכן אמיתי. הוא אמר מה שהאמין בו, והאמין במה שאמר, וטוב היה בעיניו שגם אחרים יאמרו, ודיבורו בנחת ומחלוקותיו בכבוד. היו מחלוקות, ואת סלעי הקיפוח ומהמורות אי הצדק ידע לתקוף, אבל מאור הפנים לא עזב אותו גם אז.

אילו היה חי בחברה אחרת, בנורמות אחרות, במוסדות אחרים, היו שמים לפני שמו תארים וראשי תיבות המשווים מכובדות לשם שבא אחריהם. אולי הרה"ג, אולי הגה"צ, אולי פרופ' ומי יודע מה עוד. אבל הוא היה איש הקיבוץ הדתי. הוא היה הקיבוץ הדתי. ולכן, עד אחרון ימיו היה רק יוסקה.

לאחר שהתפזר ההמון שליווה את יוסקה למקום מנוחתו, חשוב שהאיש, שכל ימיו ידע יפה להפריד בין מיתוס למציאות, ימשיך להורות את דרכו גם הלאה. שהידע איננו רק נחלתו של מי שמתהדר בו. שבסופו של דבר מילים רמות לא יטשטשו את ההגיון הפשוט, שהאידיאולוגיה לא תשכח את האדם ואת המוסר, ושהתואר איננו מקנה סמכות לומר דברים שאין בהם אמת.