קורח: איחוד או ייחוד

כמה פעמים בהיסטוריה התאחדו קבוצות של שבטים נודדים תחת פיקודו של מנהיג אחד כריזמטי, ויצאו לכבוש את העולם, ודבר לא עמד בפניהם. "אמר ר' יצחק... זממו אל תפק - זו גרממיא של אדום; שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו" (מגילה ו); ועליהם כתב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי, יליד אלטונה שליד המבורג ורבה של אמדן לתקופה קצרה, 1698-1776) "כמדומה רצה לומר גרמניא, היא אשכנז שלנו". גרמניה של ימיו היתה נסיכויות מפוצלות, ואיחודן מאה שנה לאחר מכן הביא בעקיפין למלחמות העולם הגדולות של המאה העשרים; אולם דברי התלמוד שם אינם מתכוונים כמובן לגרמניה המודרנית, אלא לשבטים הגרמניים, שלחצו על האימפריה הרומית בימיו של ר' יצחק, המאה השלישית, הידועה גם בשם תקופת האנרכיה. ר' יצחק זיהה את כוחם ואת חולשתם של השבטים האלה, שפירודם מונע מהם את כיבוש האימפריה, למרות שבכוחם לעשות כן. ברבות הימים אכן נפלה האימפריה המערבית בפניהם, והדברים ידועים.

איחוד ידוע אחר בעל תוצאות הרות עולם היה איחודם של שבטי המונגולים תחת מנהיגם האגדי טמוג'ין, הידוע יותר בכינויו ג'ינגיס חאן; סדרת פעולות חברתיות וצבאיות איחדה תחת פיקודו את המשפחות והשבטים של מרכז אסיה, שעד אותה תקופה לחמו אלה באלה ללא הפוגה, והוא יצר למעשה אומה חדשה, שיצאה לכבוש את העולם. בתוך שנים מועטות נפל בידם השלטון על אסיה, ועד לדנובה הגיעו. אלא שלאחר מותו התפוררה אימפרית הענק שהקים, הגדולה בתולדות האנושות, וכיום שבטי המונגולים חיים בבידוד ובנחשלות יחסית באותו המקום כמקדמת דנא, לאחר שהסעירו את כל העולם בדם ואש.

קרוב אלינו יותר, גם אם לא מבחינת זמנו, הוא איחוד שבטי הערבים תחת נבואתו של מוחמד. גם שם, שבטים שהיו עד אותה עת אויבים מרים, אוחדו בסדרת קרבות מוצלחים ואידיאולוגיה חדשה וסוחפת, ויצאו לכבוש את העולם העתיק. בתוך שנים מועטות נפלו לפניהם רוב נחלותיהן של האימפריות הביזנטית והפרתית, ועד לספרד הגיעו. גם אלה התפרדו לאחר שיא כוחם, ולא שבו להתאחד מעולם לכלל מדינה אחת.

*

אי שם, בסוף האלף השני לפנה"ס, התאחדו כמה שבטים דוברי עברית שישבו בצפונה של מצרים. שבטים אלה היו ככל הנראה חלק מגל הגירה גדול, שמי מערבי דובר שפות קרובות, ששטף את מצרים כמה דורות קודם לכן; זכרון היסטורי משותף איחד את איגוד השבטים המצומצם, שנודעו בשם "בני ישראל", אולם לא הרבה יותר מזה. ככל הנראה נותרו כמה מקרובי משפחתם בארץ כנען, שנים רבות קודם לכן. דת משלהם, במובן המקובל, לא היתה להם; לא ממסד כהונה ולא פולחן משותף המקובל על כולם; כמובן שגם לא שום הנהגה משותפת. הם לא היו עם בשום מובן מקובל של המילה. שמותיהם מעידים אף על תחילתו של תהליך טמיעה במצרים – נחבי, ופסי, מרים, חור, פנחס; ועל אף האל המשותף המסתורי שחלקו, שגם שמו לא היה ידוע לכולם, אלילים שונים לא היו זרים להם (יחזקאל כ', שמות ל"ב). אין צריך לומר שגם שאיפה לאומית כלשהי לא פיעמה בקרבם.

פליאה היסטורית היא איך הצליח משה, אמנם משלהם אבל זר בחינוכו ובמשפחתו, לגרום לאיחודם של כל השבטים האלה. רוח אלוהים סייעה לו להכניס באוסף המשפחות תקווה, אמונה חדשה, ויעד משותף – ארץ מובטחת, זבת חלב ודבש. אולם, כפי שתוכיח ההיסטוריה, אין די באלה כדי לאחד את הנפרד. לא כולם היו שותפים להתלהבות. הארץ נראתה רחוקה, והריאליסטים שבין היוצאים הבינו שכיבושה לא יהיה עניין של מה בכך. הממסד הכוהני, שמשה הכתיב לעם, גם הוא לא היה בהכרח מקובל על כל נכבדי המשפחות הקדומות, וודאי לא בכורתו של שבט לוי. הפולחן החדש לא קנה אחיזה בלבבם של כולם, והיו שלא מצאו מנוח בפולחן האחיד והמופשט, שאסור לסגוד בו לאל בעל צורה ותולדות, ושאוסר על לא מעט ממנעמי החיים.

אבל חזון היעד המשותף עבד, כפי שעבד גם באותם מקרים עתידיים שבהם פתחנו. אולי תחושת העוצמה שבכוח המאוחד הלהיבה את הלבבות, והנצחונות שנחלו בדרך ממצרים בישרו טובות. המסע התקדם בדרכו אל היעד, ותודעה לאומית אולי החלה מבצבצת.

*

אין אנו יודעים מה גרם למשבר. המקרא אינו מכביר מילים על תהליכים חברתיים. כך למשל, בתקופה מאוחרת יותר, לא נדע כיצד זה הגיע אוסף שבטי ישראל המסוכסכים של תקופת ההתנחלות והשופטים לכדי תודעה לאומית כזו, שהספיקה להם לדרוש מלך ואף להעמידו עליהם. גם כאן איננו יודעים באמת מה היה טיבו של התהליך שעבר על העם, לא באיחודו ולא בפירודו. כמעט והיינו אומרים שהמקרא מכסה בכוונה; כל סיפור קורח איננו ממוקם כלל, לא במקום ולא בזמן. איננו יודעים מה נסיבותיו ומה גרם לו, ופרשנינו הקלאסיים חולקים בשאלה האם היה המעשה בתחילת הנדודים, אחרי הקמת המשכן ובגללו (דעתו של ראב"ע), או אחרי סיפור המרגלים ובגללו (דעת הרמב"ן). כלומר, האם הסיבה היתה אי קבלת הממסד הכוהני החדש, או שמא התפוגגות המטרה המשותפת המיידית.

כך או כך, המרד מוצג במקרא כמרד השבטים נגד הנהגתם המאוחדת החדשה. זה פשר מאתים וחמישים הנשיאים – כעשרים נשיאים לשבט, כלומר ראשי בתי האבות; זה פשר האמירה "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". תתנשאו – כלומר תהיו לנשיאים; הנשיא הוא ביטוי שבטי מובהק, הנעלם מהמקרא לאחר תום תקופת ההתנחלות (ואינו חוזר אלא בנבואתו האוטופית של יחזקאל, במשמעות אחרת לגמרי). מדוע הפכתם את עצמכם לנשיאי כל השבטים? ממתי זוהי הנהגתנו? כל העדה כולם קדושים, וכל שבט יש לו הנהגה משלו, ואין לאיש זכות לכפות את דעתו על שבט שאינו שלו, ובוודאי שלא ממסד פולחני חדש – "ובתוכם ה'"!

טענתם של דתן ואבירם מפורשת בכיוון אחר – היעד המשותף, שבו פיתית אותנו לקבל את הנהגתך, התברר כמקסם שוא. את שהיה לנו לקחת, וחדש לא נתת, ולפיכך אנו כופרים בהנהגתך ואיננו מקבלים אותה יותר. אנו חוזרים למשטר השבטים הישן, איש לאוהליו, איש לראש בית אביו ולנשיאו, איש לפולחנו ולקרבנותיו ולכוהניו (או בכוריו) המוכרים.

המרד הזה הוצג איפוא, כמרידות רבות אחריו, כחזרה לשורשים. לא אידיאולוגיה חדשה ושיוויונית הסעירה פה את הלבבות, אלא המסורת השבטית הקדומה, זו המעניקה עצמאות רבה יותר למשפחה ולשבט ולמסורותיו העתיקות, ואינה מוכנה להגביל את עצמאותה למען יעד חדש ומפוקפק, המחייב ויתור על בכורה, נשיאות מקובלת, חיים כפי שהורגלנו אליהם. אמנם, גם מרידה כזו זקוקה להנהגה, וקורח היה האיש, ועל כן חשד בו משה שאינו אלא רוצה להיות המנהיג המאוחד החדש; סביר מאד גם שהיה צדק בחשדו. אבל העם, וגם מאתים וחמישים הנשיאים, הלכו שבי אחרי מה שנאמר, לא אחרי מה שהיה בלבם של נושאי דגל המחאה השבטית.

*

האמת היא שדרך הסתכלות כזו על האירוע עשויה להסב אי נוחות מסויימת. עד כה הורגלנו לראות בקורח את המורד האידיאולוג, המחדש תיאוריה דתית חדשה, הכופר באלוהי אבותיו ומורד בבחירתו; קל היה לנו, נושאי מסורת שלומי אמוני ישראל, לזהות בקורח את דמותם של מורדים ומחדשים-מקלקלים שונים בתולדותינו, ולנשום לרווחה כשהוכיח משה את כוחו של אלוהים, אלוהי האבות והמסורת הקדומה. אבל מה אם התמונה הפוכה?

ניסוי מחשבתי: הנה אנחנו, חברה שבטית לעילא. עדה עדה ומסורותיה, קבוצה קבוצה ומחשבותיה, קהילה קהילה ומוסדותיה. לא חסרה חשדנות הדדית. אולם המטרה המשותפת – הקמת מדינה, הגדרה עצמית על פי משפט העמים, חזרה להיסטוריה – האפילה על הניגודים. ההנהגה, גם אם לא מצאה חן בעינינו בכל דרכיה, הובילה אותנו אל היעד ההיסטורי המשותף. והנה הגענו לאן שהגיעו שבטי הערבים ושבטי המונגולים. תהליך ההתפוגגות מתחיל לתת את אותותיו. המטרות המשותפות הבאות כבר אינן כל כך ברורות; עצם שימור ההישגים קשה למדי, ויתרונותיו אינם מיידיים; וכל אותם לחצים מלמטה מתחילים לדרוש את שלהם. הממסדים הקודמים, נשיאי השבטים, נאספים אל מסורתם הקודמת. הדעות השונות נראות כחשובות יותר מהמטרה המשותפת. המסורות הקדומות, שנפגעו לא מעט מהקמת המדינה, תובעות גם הן את שלהן. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו, לא בצידו של משה, כפי שאהבנו לחשוב, אלא בצד השני, מחתות קטורת בידינו, וכל אחד טוען בלהט לעצמאות דעותיו, אידיאולוגיותיו, נשיאיו ורבניו.

האם יעמוד בנו העוז לעצור בעוד מועד, לקבל את ההנהגה הלא מושלמת שיש לנו, לוותר מעט על מה שהכרנו והוקרנו והיינו סבורים שאי אפשר בלעדיו, ולמנוע את פתיחת פי האדמה מתחתינו?