חוקת: הגוי והקנה

סיפור מפורסם, המצוטט כמעט בכל אוספי המדרשים הקלאסיים שבידינו ובפירושים אינספור, מעלה על נס את הציות חסר הערעור מצדו של האדם שומר המצוות. בכך הפכה הפרה האדומה להיות סמל גם לחכמה הבלתי מושגת שבציוויי התורה. אולם הפעם נבקש למצוא בסיפור זה לא דוקא את שורתו התחתונה, אלא את מהלכו ואורח החשיבה המסתתר בו.

מעשה בגוי אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי: אלין מילייא דאתון עובדין (=מה שאתם עושים בפרה אדומה) נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה; ואם אחד מכם מטמא למת, מזין עליו שנים שלש טפין ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו ר' יוחנן בן זכאי: ולא נכנסה בך רוח תזזית (=רוח רעה, שגעון) מימיך? אמר לו: לאו. אמר לו: ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים, והיא (=הרוח) בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך - כך הרוח הזו רוח טומאה הוא, מזין עליו מי נידה והוא בורח.

לאחר שיצא הגוי, אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקש, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (תנחומא חוקת)

כאמור, השורה האחרונה של הסיפור נתפסת בדרך כלל כעיקרו. אבל רוב גופו של הסיפור מוקדש לדרך שבה רבן יוחנן, המורה היושב לפני תלמידיו, מלמד אותם, אגב שאלת הגוי הקנטרנית משהו, ואולי על אף קנטרנותה, כיצד משיבין. אין מדובר פה על קנטור הדדי, אלא על הסבר של ממש. ריב"ז מחפש אצל שואלו נקודה להיאחז בה, שתתחבר אל עולמו שלו, אל מצבים המוכרים לו. עדיף היה חוויה אישית, אולם משזו לא נמצאה מוכן המורה להסתפק אף בחוויה מכלי שני. בסדרת שאלות הוא מוביל אותו אל התשובה שאותה ייתן השואל בעצמו, ורק את הקישור לנושא יספק המורה. אמנם, המשפט האחרון יש בו מעין נזיפה, ואולי היא תשובה לסגנון השאלה של הגוי, שלא בא בבקשת מידע בלבד, אלא גם חיווה דעה ושפט את מה שלא הבין.

מכל מקום, האיש הזר הזה נכנס לבית המדרש שבו ישבו ריב"ז ותלמידיו, שאל שאלה ונענה בפירוט, באריכות, בדידקטיות. השאלה נראית אקטואלית, ואולי מעידה על כך שנשאלה עוד בימי הבית, כשפרה אדומה נוהגת ונצרכת (אם כי כנראה גם לאחר החורבן עוד היתה בשימוש). לירושלים הבתר-הרודיאנית של ימי ריב"ז באים גויים רבים, היהדות נמצאת בדרכה להיות פופולרית בקרב חלק מעממי האימפריה הרומית, והגוי מוטרד. התשובה עצמה איננה יוצאת דופן, וכמוה קיימות אף בעולמם של חכמים עצמם. לא רק עצם האמונה בלחשים לגירושי שדים, שהתלמוד מלא מהם, אלא גם ההתייחסות אל חוקי הטומאה כרוח רעה השורה על האדם שיש להעבירה. והאמת היא, שלמעשה בכך הסכים ריב"ז עם הנחת היסוד של הגוי, שאכן הדברים נראים כמאגיה.

משיצא, נעלבו התלמידים. לזה דחית בקש, אמרת לו "כן כן" ונפטרת ממנו, מה אתה משיב לנו? לנו לא מגיע שיעור כזה כשם שנתת לגוי הזה? ור' יוחנן נענה ואומר, לא שאלתם, לא נעניתם. ומי שאין בפיו שאלה, מקבל תשובה שאיננה תשובה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי.

חשוב לומר, שאין סתירה בין התשובות. גם בתשובתו לגוי לא נתן ריב"ז טעם, אלא הקביל תהליכים, והקבלה זו קיימת ועומדת; לתלמידיו אמר שאין צורך בהקבלה, מכיון שמי שמציית מציית, ואלה הם הכללים. האוירה המאגית של התשובה לגוי מתחלפת באוירה של אמירות מוסר, של הכנעה וקבלה. ודאי שתשובה זו ראויה למי שהשאלה לא בערה בעצמותיו, ולא העז לשאול אלא לאחר שראה שהרב מתייחס אליה בכבוד. ולמעשה, בשתי התשובות גם יחד, שיקף הרב לשואל את המרחש אצלו פנימה. המחפש כשפים, ימצא כשפים. המחפש ציות, ימצא ציות. ובכך קבע עוד עקרון חשוב: התשובה נמצאת למעשה כבר אצל השואל.

*

"אמר ר' אלעשה: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם (שמות כ"ג) 'אחרי רבים להטות'. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה? אמר לו, הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שולחני זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן? אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה משוה אותנו לך - השוה את בניך! נדחף והלך לו.

כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם, בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה; דכתיב (בראשית ל"ו) 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו'. וביעקב שבעים נפש, וכתיב ביה נפש אחת; דכתיב (שמות א') 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו''. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה - כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד - כתיב בו נפש אחת 'ויהי כל נפש וגו''.(ילק"ש וישלח)

במקרה הזה השאלה היתה מעבר לקנטור רגיל, והיא נגעה לעיקר היסוד של דת ישראל, ואכן סיומו של הדו-שיח הוא "נדחף והלך", בלשון מבזה קמעא. אולם תהליך הלמידה בכל זאת כאן הוא, ור' יהושע בן קרחה אינו מוותר עליו. השואל אף מפתיע אותו, ואין לדעת כיצד התכונן ר' יהושע להוליך אותו למחוז חפצו ללא אותה היזכרות פתאומית בצרתו. מכל מקום, ר' יהושע קשוב לשואלו, ומתוך עולמו שלו הוא מוליך אותו למסקנה המבוקשת. גם כאן הטרידה את הגוי תופעת אי ההסכמה, והיא זו שסיפקה את התשובה.

לתלמידיו נותן הרב מדרש כתובים, שאין בו כדי תשובה אמיתית ואיננו עונה כלל על השאלה, שמטרידה כנראה גם את התלמידים שאינם מעזים להביעה בקול; אין בו אלא קביעה פסקנית, שאינה משאירה מקום לשאלות, מכיוון שמי שלא שואל מעצמו – לא יקבל תשובה.

*

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. (אמר להם:) אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר (ומדוע באמת לא נשמדו?) אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (=בכאילו) אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים" (מגילה יב).

הפעם הזאת שאלו התלמידים, ועל כן נענו כראוי: נסו לומר משהו משלכם, ודרך משא ומתן נגיע אל התשובה הנכונה. לא כשהמורה בעמדת היודע-כל, אלא מעמדת השוויון, תשובה שלכם, תשובה שלי, מותר לשאול כל דבר. אף פה, הרב משקף לתלמידיו את עצמם. הם מחפשים את המידה, את המוסר בהנהגה האלוהית, ובתנועת מטוטלת הם עוברים מהכליה, אל הכליה החלקית, ועד לרחמים ולהצלה הגיעו בסופו של תהליך. מתוך הלך הנפש של התלמיד הצעיר, הרואה את העולם בשחור לבן, ותובע את עלבון הצדק המוחלט, הוליך אותם הרב, שהוא עצמו עבר בחייו מהפכים מקיצוניות להשלמה עם העולם וישראל, לראייה מורכבת יותר של ההוויה ואלוהיה.

וכך, אוחזים בזנבה של הפרה, הלכנו בעקבותיה לסיור בבתי מדרשם של חכמים. לתשובה אולי לא הגענו, אבל לפחות את ערכה של השאלה מצאנו.