"וישלח אותם משה... כולם אנשים: כלהו זכאין הוו, ורישי דישראל הוו, אבל אינון דיברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין..." (כולם זכאים היו, וראשי ישראל היו, אבל הם נתנו לעצמם עצה רעה. ומדוע נטלו עצה זו? אלא אמרו: אם ייכנסו ישראל לארץ, נחדל אנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים. – זוהר שלח)
קטע הזוהר הזה שימש כעוגן לשיחות רבות של מורי תנועת המוסר, שלא ראו בו תיאור ריאלי של שיחת המרגלים, אלא תיאור של התת-מודע שלהם. כולם זכאים וראשים היו, ועל כן – אמרו חכמי המוסר – אין להעלות על הדעת שאכן בכוונה תחילה עיוותו נתונים כדי לשמר את מעמדם; ובכל זאת, הנגיעה הזו ניקרה בליבם. גם הגדולים ביותר, גם ראשי ישראל, גם אלה שהמקרא מעיד עליהם בעצמו "כולם אנשים", אינם חסינים בפני נגיעות, ומה שנדמה להם לכאורה כתיאור נאמן של העובדות אינו אלא הד לשאיפותיהם הכמוסות, ומשועבד בסופו של דבר לאינטרסים האישיים.
המרגלים בפתח תקוה
על פניו, ניכר בסיפור המקראי שהדברים היו אולי פשוטים יותר: האנשים אכן נשלחו לתור את הארץ לחבליה השונים, ולדווח על ממצאיהם בתחום הכלכלי, האקלימי, החברתי וגם הצבאי. בכל הפרשה הזו לא מופיעה המילה "מרגלים" אפילו פעם אחת (שמו העממי של הסיפור, "חטא המרגלים", ניתן לו על פי גירסתו השונה מעט המופיעה בספר דברים בתחילתו). מדובר למעשה במעין ועדת חקירה, ועל כן היא מורכבת על פי מפתח פוליטי, ומבטיחה ייצוג שווה לכל חלקי העם, איש אחד איש אחד לשבט, "כל – נשיא בהם", כלומר כולם ממעמד ראשי משפחות, מעמד המבטיח את יוקרת דיווחם העתידי. העניין הצבאי הישיר אינו אלא חלק אחד מרשימת המשימות שקיבלו.
המסע עצמו, על פי פשט המקראות, היה קצר למדי, "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון". הציון בפסוק קודם, "ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת", אינו מסמן את גבולות הסיור אלא את גבולות הארץ שעליהם לתור; אבל המסע בפועל עצר בחברון, וכך אכן נאמר גם בספר דברים. נחל אשכול, שממנו הובא אשכול הענבים המפורסם, למעשה נקרא כך מימים ימימה, על שם אשכול האמורי, מבעלי ברית אברהם.
וכך אכן ניכר בדיווח שאותו מסרה הוועדה השבה משליחותה. כל עוד הם מספרים על פרי הארץ ועל העם שראו ועל עריו, ניכרים דברי אמת, ואת שעיניהם ראו הם מספרים. אבל אחר כך בא המשך לדיווח – "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר", והוא כבר נראה כמו "העתק הדבק", מידע מהויקיפדיה, שהוכנס לדו"ח כדי לשוות לו מראה אמין וכולל יותר, כפי שנדרש בתחילת הדרך. במילים פשוטות, התרים לא מילאו את שליחותם עד הסוף, לא בדקו ככל שידם הגיעה, אלא הסתפקו בבדיקה חלקית, במקום שאליו היה להם קל יותר להגיע, ובנו על זה דו"ח ארוך ומפוצץ, מלא במילים מרשימות ופסאודו-נתונים, בנוי על מציאות חלקית בתוספת מידע מכלי שני ושלישי. ארבעים יום התעכבה המשלחת בדרכה ללא צורך אמיתי, רק כדי ליצור רושם של עבודה יסודית.
מסתבר שמשה חשד מראש בהרכב הפוליטי של המשלחת שהרכיב. מספר דברים אנו מבינים שזו משלחת שהורכבה בלחץ הציבור, ואף שהורכבה באישור אלוהי, הנה התברר שאין די אפילו באישור כזה כדי להבטיח עשייה חסרת פניות. אכן, לא לחינם שתל משה את נאמנו בועדה (וזה פשר הנתון המוזר משהו, על שינוי שמו של הושע ליהושע בידי משה – שינוי שם פירושו ביטוי לכפיפות). אבל מסתבר שמשה לא היה זקוק דווקא ליהושע, שמן הסתם כל חברי הועדה ידעו שאינו ממש משלהם. כלב, ראש בית האב המכובד, גם הוא סירב לשתף פעולה, והדברים ידועים.
יש להניח שראשי בתי האבות, שמעמדם נובע מהרכבו השבטי של מחנה ישראל, שזוכים למעמד הנהגה בזכות היותם ראשי משפחות חשובות, הבינו את העומד לקרות, ברגע שראו את החברה החקלאית היושבת בכנען. לפתע התחוור להם, שכל הווייתם תלויה על בלימה. בחיי הכפר הנכונים להם בארץ המובטחת, לא המשפחה וקשריה המסועפים מבטיחים את קיומו של האדם, אלא הקרקע ועבודתה. כישורים אחרים לחלוטין נדרשים שם לשם הנהגה. הכל עומד להשתנות. גם אם לא הבינו לאשורו את התהליך החברתי המהפכני שאוסף השבטים שבראשותם נכנס אליו, וגם אם נסיונם לא זימן להם כל תקדים שאותו הכירו, הרי שחשו כי עולם חדש לפניהם, שאין להם כלים להתמודד איתו. הם לא הבינו את הבסיס הכלכלי העתידי, לא התמצאו בתורות הצבאיות של יושבי הקבע, וספק אם ידעו לומר מה פירוש "עם יושב".
ומכיון שמבנה פוליטי נוטה לשמר את עצמו, היתה התגובה – התכחשות. הארץ לא טובה, ארץ אוכלת יושביה, חברה שתיכנס לשם תושחת ופניה ישתנו לבלי הכר, ולא נוכל להתמודד עם המצב החדש. מי יודע לאן יתדרדר העם ללא הנהגתנו המנוסה?
*
היינו יכולים לעצור בנקודה זו. הנה, הגישה לנו הפרשה בסיפור אחד את תמצית תחלואי החברה והנהגתה, את תחזית הפוליטיקה הלאומית לדורות עולם ולעמים רבים. הנה יכולים אנו ללמוד מפה חשד בפוליטיקאים, חוסר אמון ביושרתם של מנהיגי ציבור באשר הם, עמידה על המשמר לגבי כל מה שמוכרת לנו התקשורת המוטה פוליטית.
אבל חכמי המוסר לא עצרו בנקודה זו (וניתן למצוא תורה זו בספרים רבים, לדוגמה – "מדרגת האדם" של ר' יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק). בסדרה ארוכה של דוגמאות מכל רחבי המקרא, שבו והעלו אותו המסר עצמו: אתה הקורא, בין אם תלמיד חכם אתה ובין אם בעל-בית פשוט, לא על הפוליטיקאי מדובר פה, אלא עליך. כל מצב, כל אדם, כל מעמד, נגיעות יש בו. לעולם חשוד בעצמך תחילה. לו אתה במקומו, ההיית אחר?
מפי פרופ' שלום רוזנברג שמעתי פעם הגדרה יפה להבדל בין תנועת המוסר לתורתו של הראי"ה קוק. אנשי המוסר, אמר, אמרו שלעולם צריך לחשוד, שמא בתוך ה"לשמה" מסתתר איזשהו "שלא לשמה". הרב קוק, לעומתם, אמר הפוך: לעולם יש לומר, שבתוך ה"שלא לשמה" של כל אדם, מסתתר לו "לשמה" אמיתי.
אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אבל דומה, שבעידן שבו נטייתנו הראשונית היא לבקר, להלעיג, למצוא כשלים, למנות ועדות חקירה חדשים לבקרים, ולהוקיע בראש חוצות, ראוי הוא הסבא מנובהרדוק לעמוד מולנו, לנענע לעומתנו בזקנו, ולומר: שוטים שבעולם, הסיפור הוא עליכם. אתם המרגלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה