יום שלישי, 28 בפברואר 2012

על כתיבה אקדמית וחינוך דתי


מזה שנים נופלת בחלקי הזכות להימנות על מורי המורים העתידיים של החינוך הדתי. תלמידי מגיעים ברובם מהחינוך הדתי עצמו, ואחת ממטרות המכללות, שבשנים האחרונות עברו כולן אקדמיזציה, היא להנחיל להם (לרוב להן) סטנדרטים של חשיבה אקדמית, שאמורה להביא להעלאת הרמה הלימודית עצמה. יש מה לומר על כל דרישת האקדמיזציה, שדומה שתפסה בשנים האחרונות את מקומה כמעט כערך עליון בהרבה משטחי חיינו, ולא תמיד לטובה. אולם פה אני מבקש להתמקד בהשלכות הדרישות האלה על החינוך הדתי, וליתר דיוק, על הכשרת המורים בחינוך הדתי.

כידוע לכל, חלק מתהליך האקדמיזציה במוסדות הכשרת המורים מחייב את התלמידים לכתוב עבודות ברמה אקדמית. שנה אחר שנה חוזרות הבעיות על עצמן, ועיקרן בתחושה הטורדת, שהדברים אינם באמת מוערכים על ידי התלמידים, ועל כן גם אינם מופנמים, ורמת העבודות נראית בהתאם. דומה שכתיבת העבודות ראויה להיחשב כ"מקרה מבחן", שדרך בעיותיו עשויות בעיות האקדמיזציה בכלל להיות מובהרות יותר. בשורות הבאות אעלה הרהורים על הכתיבה האקדמית ועל החשיבה האקדמית בכלל, על התאמתה לתלמידינו, ועל התאמתה לחינוך הדתי ולחשיבה הדתית בפרט.

מאפייני הכתיבה האקדמית ניתנים לסיווג לפי חלקם בעבודה. הם נחלקים למאפיינים צורניים ולמאפייני חשיבה או תוכן.

מאפיינים צורניים, ברמת מיון וארגון החומר:

  1. נגישות. כל שלב משלבי העבודה צריך להיות נגיש לביקורת, כלומר ברור לקורא מהיכן נלקח כל רעיון, מהו ציטוט ומהו עיבוד, איפה העובדות ואיפה הפרשנות, וכך קל יותר לבקר ולמקד ביקורת, אם על בחירת המקורות, אם על הבנתם, אם על צורת עיבודם. כל ביקורת כזו שונה מהאחרות.
  2. סדר. הטיעונים או העובדות חייבים להיות מסודרים לפי קו מנחה אחיד. הקו עצמו יכול להיות מסוגים שונים, אבל גם הוא חייב להיות מוצהר. אין להשאיר בעבודה דבר לדמיונו של הקורא, המטרה היא שהקורא יפיק את מלוא המידע הזמין ויוכל לארגן אותו בקלות לפי צרכיו שלו.
  3. ביסוס. דברים צריכים להיות מוגדרים על פי רמת הביסוס שלהם. הסתמכות היא הסתמכות, עובדה ממשית היא עובדה ממשית, פרשנות עצמאית היא פרשנות עצמאית; שאלה היא שאלה ומודל להבנה הוא מודל. אין להחליף בין האלמנטים השונים. אין להציג הסתמכות כפרשנות עצמאית, אין להחליף עובדות בפרשנותן, אין להציג דעה – גם אם מסכימים איתה – כאמת מוחלטת.

מאפיינים צורניים ברמת ניסוח החומר:

  1. בהירות וסטנדרטיזציה. עבודה או מאמר אקדמי אל לו להיות מליצי או בעל סגנון יצירתי מדי. זוהי תכונה המבוקרת קשות בידי אנשי רוח שונים, חדשים לבקרים, בהם בעיקר סופרים ומשוררים ויוצרים אחרים. הסגנון האקדמי נראה יבש ומחניק יצירתיות. מידת אמת יש בודאי בביקורת זו, אבל זהו סגנון הכרחי, מטעמים מספר: האחד, הוא מונע נפילה במכשול החלפת העובדות בפרשנות, שהפאתוס נכנע לו לעיתים מזומנות. השני, הוא מאפשר לכותבים בעלי כשרון כתיבה שונה – שאינו ממש רלוונטי לטיב המחקר – להציג טיעונים ברמה שווה של עניין, ללא יצירת יתרון בלתי רלוונטי לכותב המוכשר (ואולי אף הדמגוגי). השלישי, הוא בהיר, ומונע צורך בפרשנות למאמר. ההתמקדות היא אך ורק בתוכן.
  2. מנגד, כמובן, יש רמת מינימום לשונית שחייבים לעמוד בה: לשון תקנית, מדוייקת, שאינה ממעטת בשמות תואר ועצם, ואף אינה מלאכותית ביצירות לשוניות מחודשות לא הכרחיות.

כל אלה מאפיינים צורניים, שעיקר מטרתם להפוך את העבודה לקריאה, שוטפת, נוחה להערכה, וברת תועלת מיידית לקורא. יתרונותיה אינם ספרותיים, ואין לחפש בה יתרונות ספרותיים. קל ומפתה להשתלח בדקדקנות האקדמית, נוח ומצחיק להראות אותה כמכוונת לראוותנות בלבד, אולם אין לה תחליף בתחום הבהירות הרעיונית.

המאפיינים התכניים קשים יותר להגדרה, והם המוקש העיקרי לתלמיד בתחילת דרכו. אלה כבר אינם רק עניין של טכניקה, אלא של מאפייני חשיבה עמוקים יותר. בעוד עקרונותיה הצורניים של הכתיבה ניתנים ללימוד מהיר יחסית, הרי שעקרונות החשיבה האקדמית הם חמקמקים לעתים:

  1. דייקנות. אין השלמת פערים בתחום הצגת העובדות, אין הוספת פרטים  להבהרה, אלא אם כמובן העניין גלוי ומוצג על השולחן (ראה "שקיפות"). משפט או רעיון או עובדה יובאו במלואם, ללא התערבות לפני הזמן. כך קל יותר לראות דברים לאשורם, לזהות בעיות אמיתיות, ובקצרה – להתקרב יותר לחקר האמת, משאת נפשה של העבודה האקדמית.
  2. מיקוד. חקר עניין חייב לזהות קודם את העניין המרכזי שבו ידובר, ולא לפנות לצדדים. המטרה חייבת להיות מוגדרת, וכמובן מוצהרת. היא תנחה את כל שלבי העבודה והטיעונים. אין הכרח ב"שאלת חקר", אולם המטרה חייבת להיות ממוקדת, ועל פיה כל העבודה. כל השאר נידון לרדת להערות השולים, שנועדו לכך, או להיחתך החוצה.
  3. שקיפות הנחות היסוד. החשיבה האקדמית היא רפלקטיבית ומודעת לעצמה. אדם רשאי וצריך להאמין במערכת אמונות מוצקה, אולם החשיבה האקדמית תובעת ממנו להיות מודע להנחות היסוד שלו. הצגת אמונות אישיות בצורה כזו עלולה להיתפס כרלטיביסטית, הווה אומר – אם אמונותי הן בעלות הנחות יסוד, הרי שאפשר שלא להניח אותן, ובסיס אמונותי כביכול יתערער. אולם אי אפשר להתפשר על דרישת יסוד זו. בעבודה העוסקת בפרשנות המקרא בעיה זו היא אולי הגדולה ביותר לתלמיד הדתי, הנדרש להעמיד את פרשנות חז"ל באותו מישור עם פרשנויות כפרניות למיניהן, ולא להעניק להן משקל מוחלט שונה, אלא על בסיס הגדרת הנחות היסוד שלהן.
  4. פתיחות לביקורת. טיעונים נבחנים על סמך קני מידה אחידים, ואין לדחות שאלות על סמך טיעונים שאינם ממין הנחות היסוד. סמכות המקור, למשל, אינה יכולה להוות טיעון רק בסוג מקורות מסויים ולא באחר. לכן מידת התאמת פירוש לפשט הכתובים, למשל, צריך להיבחן על פי אותם קריטריונים בכל סוגי הפרשנות. הקריטריונים, כמובן, צריכים להיות שקופים ומוגדרים, ובכך כבר דובר למעלה.
  5. "יושר אינטלקטואלי". מכל הדרישות שפורטו עד כאן, זוהי הקשה ביותר להגדרה. זוהי מין תרכובת של עקביות בחשיבה, שקיפות עצמית של תהליך הניתוח, אי ויתור על דרישות לוגיות ורטוריות בסיסיות, ובקצרה, כל המרכיבים שכלולים בכל הדרישות דלעיל אבל מהווים יותר מסך כולן.

ניתן מן הסתם לסווג בצורה אחרת, אולי להעביר עיקרון זה או אחר מתחום זה לתחום אחר, אולם דומה שמרבית הדברים שהועלו כאן הם המאפיינים את החשיבה האקדמית ואת הכתיבה האקדמית בכללה. כל העקרונות האלה, כל אחד מכיוונו שלו, הביאו את העבודה האקדמית לצורתה המקובלת ולפורמט המקובל שלה: מבוא ובו הגדרת בעיות והנחות יסוד, פרקים המוכתרים בכותרות ובכותרות משנה ממוקדות, מראי מקומות דקדקניים, אחידות בדרכי הציטוט וההפניות, וסגנון פחות או יותר אחיד וענייני. כך מושגות למעשה מטרותיה של הכתיבה האקדמית, החשיבה של הכותב מדוייקת ושיטתית, ההערכה של הקורא נוחה.

נסיון ההוראה מעלה, כי לתלמיד או התלמידה הבאים מן החינוך הדתי יש בעיה בסיסית בכתיבת העבודות האקדמיות. דומה, במבט ראשון, כי עיקר הקושי אינו מתמקד בהיבטים הצורניים של העבודה, ואת שיטת הציטוט וההפניות קל ללמד ולאמץ. אבל מאד לא קל להפנים את העקרונות: מה נחשב למקור אקדמי? מדוע החשיבה החזלי"ת והחשיבה המחקרית אינן ניתנות לשימוש זהה? מה שונה בהנחות היסוד של הקורא המסורתי והלא מסורתי, ומדוע חשוב לקרוא גם פרשנויות לא מסורתיות, אם ממילא אנו לא מתכוונים לחנך עליהן?

סיווגן של שאלות אלה ורבות אחרות יכול להיעזר בנסיון המיון של עקרונות הכתיבה האקדמית שהוצג למעלה.

  1. מבין הדרישות הטכניות צורנית, ברמת ארגון החומר, לכאורה דומה כי בעיה נוצרת רק בדרישת הביסוס. לא קל לתלמיד הדתי להבין כי פרשנות חז"ל היא פרשנות כאשר עוסקים במקרא. לימוד מקרא בסגנון אקדמי מחקרי מציג את המקרא כעצמאי מחז"ל, וזו אמירה שהיא על סף חציית הגבול. חז"ל הם חלק מהקאנון היהודי, והצגתם כפרשנות וכחיצוניים למקרא עלולים להיתפס כקיצוץ בנטיעות. חשיבה כזו מפרידה את הקאנון לרבדים, ומכאן הדרך קצרה למתן חשיבות שונה לכל רובד. חשיבה דתית מסורתית אינה אוהבת את זה.
  2. על שקיפות הנחות היסוד והבעייתיות שבהן כבר דובר למעלה. נגזרת מפה בעיה גם בתחום הפתיחות לביקורת. ההלכה היא סמכותנית, וביקורת על סמכות עלולה לעתים להוות עבירה ממשית ("לא תסור", "זקן ממרא"). הדומיננטיות של ההלכה בחיים הדתיים הביאה לחשיבה כמו-הלכתית גם בתחום החקר והפרשנות, והלומד אינו מודע לכך שעקרונות התקפים בחשיבה ההלכתית משפטנית אינם בהכרח תקפים בתחום הפרשנות. בעיה זו הטרידה כמובן גם רבים מפרשנינו הקלאסיים (דוגמת רשב"ם, אבן עזרא, אברבנאל ואף בעל "אור החיים"), והויכוחים על רקע זה מפורסמים.
  3. "יושר אינטלקטואלי" כבר הוגדר לעיל כבעייתי. כל כותב משוכנע שהוא הישר ושכנגדו הוא העקום, הוא הפשטן ושכנגדו הוא בעל הדרש. נניח לעיקרון זה.
  4. בהפתעה רבה אנו נוכחים, שגם הדייקנות והמיקוד אינם קלים ליישום לבוגר החינוך הדתי. זוהי תופעה מרתקת. לכאורה הדייקנות אינה אלא דרישה טכנית, ובכל זאת היא אינה ערך כלל בחשיבה החינוכית הדתית המצויה. מועטים הרבנים והדרשנים היודעים לצטט פסוק כצורתו, או האמונים על חיפוש משעמם אחר מקור מדוייק, או הטורחים על איסוף מירב החומר הרלבנטי (ואף בתחום השו"ת ההלכתי, שלכאורה קרוב יותר לכתיבה האקדמית, ניכרים הבדלים גדולים בין רב לרב בתחום זה). דומה שרוב המורים והמחנכים הדתיים אינם מחפשים אמת עובדתית אלא ביסוס לערכים שברצונם לחנך אליהם. כמובן, אין מדובר בזלזול באמת, ולא זו הכוונה; אבל מטרת היסוד של המחנך הדתי אינה הידע או העובדות, אלא הערכים. כל דבריו מכוונים לשכנוע, לרטוריקה, להכוונת התנהגות התלמיד ולא לעיצוב דעתו.  בשל כך, חוזרת הקערה ונהפכת על פנינו: גם הדרישות הטכניות, שסברנו שהן קלות ללימוד ויישום, אינן נתפסות כמהותיות וחשובות, אלא כמטרד. התלמיד הבא מהחינוך הדתי לא יפנים את החשיבה האקדמית, אלא יפעל על פי דרישות המרצה עד שיקבל את ציונו – ותו לא!

המסקנות הנובעות מניתוח זה מטרידות. דומה, שהבעיה אינה רק כיצד ללמד תלמידים לכתוב עבודות אקדמיות. קיים פה פער אמיתי בין שתי דרכי חשיבה, ובעומקו של דבר – בין שתי תפיסות עולם דתיות. מצד אחד עומד החינוך הדתי הקלאסי, שהחשיבה המדעית אינה נר לרגליו, ומטרתו החינוך. אין בו ביקורת, ולא זו בלבד אלא שביקורת נתפסת כמסוכנת וכמסכנת את אושיות האמונה. הכפיה של המרצים האקדמאיים לעיין בספרי מחקר היא רע הכרחי שמשרד החינוך מחייב בו, ויש לעבור אותו כמסע אלונקות. בירור של נושא נעשה בכלים אחרים לגמרי: אין מחפשים בו חידוש או אמת שלא נודעה עד היום, ההיפך הוא הנכון – אמת שלא נודעה עד היום היא בחזקת חשודה. החידוש חשוד. על כן המחנך מחפש דרכים חדשות להחדיר ללבבות אמיתות ישנות, ערכים שעמדו כבר במבחן הזמן. החשיבה האקדמית מיותרת לעניין זה.

מצד שני עומדים אנשי האקדמיה הדתיים בין שני העולמות. אורח החשיבה המדעי אינו רק טכני. הוא דרך חיים. היושר האינטלקטואלי הוא ערך. הביקורת מגלה עולמות. תפיסת העולם עוברת עידכונים בהתאם לפשטות המתחדשים בכל יום. גם הוא מחנך, אולם לערכי ביקורת ושקיפות, לחשיבה מסתכנת, להכרה בהישגיו האינטלקטואליים של העולם הכללי, לעצמאות מחשבתית, ומכאן לפיחות בערך הסמכות.

לנגד עינינו כבר מתפתחות חברות דתיות שונות על יסודות אלה. לעת עתה אנו עוד חיים יחד, וההלכה משותפת לנו. אולם כבר כיום אין לציבור האקדמאים הדתיים הנהגה רוחנית. רבני הקהילות ומורי ההלכה ביישובינו גדלו בעולם ערכים אחר, ואין שפה משותפת בין מנהיג הקהילה המסורתי לבין בני הקהילה, שערכיהם שונים. דרשת שבת של רב כזה יש שתישמע תפֵלה לאוזן הדתי הדעתן, רעיונותיה מאולצים, מקורותיה חסרים ושטחיים והבנתו לא מדוייקת. מנגד, בקהילות שבהן נהוגה רוטציה בדרשות השבת, בני הקהילה האמונים על החינוך הישיבתי הקלאסי יזועו בכסאותיהם באי נוחות בהישמע דרשתו של אחד האקדמאים בקהילה, ביטוייו חילוניים מדי, עולמו חיצוני, ערכיו אולי חסרי נשמה.

הקרע עודנו קטן במרבית המקרים, אולם יש לשער שהוא ילך ויתרחב. במוקדם או במאוחר ימצא ציבור הדתיים האקדמאים את עצמו מנוכר לקהילה הדתית המסורתית הישנה. ערכיה יהיו זרים לו, והוא ייוותר ללא הנהגה. או אז אולי תגיע השעה להצמיח מוסדות הכשרת הנהגה חדשים, דוגמת אלו שכבר היו קיימים בקהילות מסוג זה לפני השואה, בעיקר במרכז אירופה ובמערבה: בתי מדרש לרבנים. אולם זהו כבר סיפור אחר.

9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

חגי, ברור לך שדבר לא יענג אותי כמו לאשר בקול גדול את דבריך ולהצביע על עליונות הכישורים הביקורתיים של הציבור החילוני, שמוחו לא שטוף בהלכה וכו', אבל לצערי אני חייב לומר, כמי שבדק כבר כמה עשרות עבודות רפרט/סמינריון של סטודנטים חילוניים למהדרין באונ' תל-אביב, שהבעיה לא עוצרת בגבול בין שומרי ההלכה לשאינם. קיבלתי לא עבודה אחת ולא שנייה שסבלו מאותן בעיות, כאשר, בהיותי מלמד את תחום הרוחניות העכשווית, הייתי עד לסטודנטים שאינם מבדילים בין מעמדן האקדמי של טענותיהם הרוחניות של מושאי המחקר לבין זה של טענותיהם המחקריות של החוקרים אותם.

ודבריך האחרונים על הבדלי התפיסה בין האקדמאים להדיוטות מעניינים מאוד.

חגי משגב אמר/ה...

טוב, אני מדבר מהתרשמויותי. יש לי תלמידות דתיות ותלמידות חילוניות, ויש הבדל. אבל, מצד שני, ועל זה לא כתבתי ואולי עוד אכתוב, יש גם הבדל בין בנים לבנות. זה מתקשר לדבר אחר שכתבת בדרך אגב - "מי שמוחו לא שטוף בהלכה". דוקא לא ההלכה היא הבעיה. בנים, שאמונים בחינוך הדתי על לימוד הלכה, ויותר מזה - על לימוד גמרא, קרובים יותר לחשיבה אקדמית, מאשר בנות, שאותן מחנכים בדרך כלל "לאמונה". אני מניח - תקן אותי אם אני טועה - שבין התלמידים החילוניים ההבדל בין בנים לבנות לא בא לידי ביטוי. וזה לא אומר טובות על חינוך הבנות אצלנו.

יאיר שאג אמר/ה...

בתור בן ישיבה אני חייב לומר שהניתוח מעניין.
אבל אני חושב שמבחינה מהותית דווקא המתודה הישיבתית מאפשרת יותר יצירתיות מאשר המתודה האקדמית. במחקר התלמוד לדוגמה (נראה לי שזו דוגמה טובה כי החומר הנלמד הוא אותו חומר גם באקדמיה וגם בישיבות) המחקר, בניגוד לעולם הישיבות, לא מנסה לחדש, לא זאת מטרתו. המחקר מנסה לחשוף את האמת כפי שהיא ולא ליצור משהו חדש. אמנם באקדמיה יש את ה"פשטות המתחדשים כל יום" אבל אין בהם יצירתיות. דווקא הלמדנות מאפשרת יצירה של משהו שלא היה קיים קודם לכן, בשביל לראות את החדשנות צריך לקרוא ר' חיים אחד ולראות את הכמות העצומה של חדשנות ויצירתיות שנמצאת בו.
הלמדן לומד מתוך מעורבות אישית ונפשית בחומר הנלמד, הוא מרגיש חלק מהתהליך ולכן הוא לא מפחד להכניס את עצמו, החוקר לעומת זאת חייב להישאר מרוחק מהחומר הנלמד. הריחוק הזה לא מאפשר לו ליצור דברים חדשים אלא רק לחשוף את מה שכבר קיים.

או בשפתו של אליעזר שקולניק - "אין כד".

חגי משגב אמר/ה...

יאיר, הכל תלוי איך אתה מגדיר יצירתיות. למדתי לא מעט גמרא אוניברסיטאית, והיא פקחה לי עינים לגבי מה הסוגיה רוצה בכלל לומר, ובהחלט מדובר בהבנות שלא היו שם קודם ושלא לומדים ככה בישיבות, כך שאם יש הבנה חדשה, אז מה זה אם לא יצירתיות?
ולגבי היצירתיות בישיבות - כדאי לקרוא:
http://musaf-shabbat.com/2011/12/25/%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a5/

וגם את התגובות והדיון שהתפתח בעקבות זה. בתור בחור ישיבה (עד היום, במידה מסויימת), מאד הזדהיתי.

אנונימי אמר/ה...

בע"ה

חגי, שלום

כמרצה בקורסים סמינריונים לסטודנטים דתיים, חרדלי"ם וחרדים; נוהג אני לפתוח את הקורס בדברי הרמב"ם: 'שמע (=קבל) האמת ממי שאמרה'.
אין הבדל מהותי בין לימוד מעמיק של סוגיה בגמרא ובין כתיבה טובה של עבודה סמינריונית.
בשני המקרים שואפים אנו לחקר האמת, וכל השאר זה בעיקר תחפושות.

פורים שמח
יוסי זיו

אנונימי אמר/ה...

בקשר לבנים-בנות - אני לא הבחנתי בהבדל. ובקשר לשטופי מוח וכו' - כמו בן כתבתי בחיוך. אבל אני לא אומר בכללי שאין הבדל בין חילונים לשומרי מצוות בכל העניין. אני מתאר לעצמי שיש הבדל. אבל אולי הוא לא עד כדי כך גדול. אני לפחות התאכזבתי מכשרי החשיבה המדעית-אקדמית שמצאתי אצל הסטודנטים.

יוסף פריאל אמר/ה...

חגי, מקבל מאד את הניתוח המעמיק והחד, אבל גם מסכים עם תומר שהבעיה אינה בעיה של החינוך הדתי. שטחיות היא תוצר של אווירה חברתית. יש מאמרים מדויקים ומעמיקים בכתבי עת תורניים ישיבתיים ובוודאי באתר "עצור כאן חושבים" ויש רדידות אצל מועמדים לראשות הממשלה ולדוקטורט לשעבר, שאין צורך להציגם בשמם אלא להיכנס לקישור המצורף
http://www.youtube.com/watch?v=yb3aZilf-gg

חגי משגב אמר/ה...

אני לא מדבר על סתם שטחיות, או על ליקוי בכושר הבנת הנקרא, או על העדר הרגלי קריאה. הכל נכון, אבל בחינוך הדתי נוסף לזה פן אידיאולוגי - אין צורך בביקורת, היא לא מועילה; ויש גם ליקוי מיוחד לחינוך הדתי, והוא שלטונה המלא של החשיבה הסמכותנית בכל שטחי הלימוד (זה ליקוי די דומה). והתוצאה, המשעשעת לפעמים, שנובעת גם מחוסר ידע ביקורתי שטופח במשך השנים, זה היכולת לכתוב מדרשים מעם לועז על ספר דברים מיד וכהמשך טבעי אחרי משפט על המחבר הדויטרנומיסטי (שהרי זה מונח שמופיע במאמר שהודפס, ולכן כנראה נכון), שמעידה על חוסר הבחנה מוחלט בחשיבה הביקורתית, וחוסר יכולת מוחלט לזהות אחת כזו כשנתקלים בה. המתחנך הדתי בכלל לא מעלה על דעתו שיש חשיבה כזו באמת.

חניאל אמר/ה...

היה לי מעניין מאד לקרוא את הרשומה הזו, בעיקר בגלל שכשלמדתי במכללה ישיבתית בעצמי, יצא לי להגיש לך עבודה סמינריונית במקרא. אם אני זוכר נכון, הענקת לי עליה ציון גבוה למדי, למרות שלתפיסתי כיום היא לא עמדה בהכרח בכל הקריטריונים האקדמיים המקובלים (במובן זה שהבסיס לכתיבתה היה "ישיבתי").

כיום אני עצמי מלמד מקרא במכללה להכשרת מורים, ובקורסים שלי יושבים תלמידים (או בעיקר תלמידות, אם לדייק) מכל הזרמים. כשלעצמי, אני מחייב אותן להתייחס בעבודותיהן לתמונת המחקר העדכנית גם כאשר הן מתקשות מאד אפילו רק לצטט אותה (שלא לומר - לקבלה) בשל אמונותיהן. אני מאפשר להן להסתייג ממנה באמצעות הקדמות כמו "כפי שנלמד בכיתה", "כפי המקובל במחקר" או "יש הסוברים" - אבל מחייב אותן להכירה ולהציגה בעבודותיהן.

מכל מקום אני משער שלי קל יותר לעשות זאת כמרצה במסלול הממלכתי (הגם שחלק מתלמידותיי משתייכות למסלול חמ"ד) מאשר מרצה במכללה דתית שאוטומטית עשוי לעלות על הגריל כתוצאה ממדיניות דומה.