על פי פשט המקראות, לא נועד המשכן אלא כדי לתת בו את הארון ובתוכו לוחות העדות. לשם כך אין צורך במבנה קבע בנוי, ודי לארון שישכון באוהל. לימים, כשיתמה דוד כיצד הוא יושב בבית ארזים וארון האלוהים יושב בתוך היריעה, יענה לו נתן הנביא "בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל למה לא בניתם לי בית ארזים"? אין צורך בבית של ממש, והוא בגדר מותרות, שזמנן יגיע רק אחרי התבססות הממלכה. בשונה מהמקובל בעולם הסובב, שבו היה המקדש אחד מאבני היסוד של תרבות הממלכה, מבנה המקדש איננו נדרש, ודי לו לארון שלא יהיה מוטל בשדה. בכך מצטרף המקדש אל מוסד המלוכה בעצמו, שגם עליו השיב תחילה הנביא בשלילה. אין צורך לעם במלך, על פי הנביא שמואל. אין צורך למלך במקדש, על פי הנביא נתן. שני המוסדות ששום תרבות במזרח לא תתואר בלעדיהם, ושברוב התרבויות תוארו כמעשה האלים ובחירתם הישירה, נתפסים במקרא כצורך משני ולא הכרחי.
מצד שני, אותו אוהל מיטלטל אין לו תחליף ואין לו כפיל. אין שני ארונות, ולפיכך לא יהיו שני מקדשים. גם דבר זה עמד בניגוד לכל המקובל בעולם העתיק, שם היו לכל אל מקדשים לרוב, בכל מרכז חשוב ובכל עיר, והוא נעבד בכל רחבי ערי הממלכה. אמנם אין התורה אוסרת במפורש בשום מקום הקמת מרכזי פולחן נוספים, אולם מעמד של מקדש, כביכול משכן האל, מעולם לא ניתן לאף מקום אחר. לא זו בלבד, אלא משהוקם המקדש בירושלים בימי שלמה, לא ייחד לו שלמה מקום בלעדי בעבודת האלוהים דוקא בקרבנות, אלא ייחד את תפילתו בשעת חנוכת הבית לנושא התפילה בלבד (מל"א ח):
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
הווה אומר, המקדש המרכזי הזה, מקום הארון והעדות, הוא המקום שבו מתקשר אדם אלא אלוהיו, אדם באשר הוא ואף לא מישראל, ודרכו כביכול עולות התפילות מעלה. הקרבנות עצמם, דומה שנדחקים מעט לשולים.
*
החידושים האלה לא ממש התקבלו על לב העם. המקרא מספר בעשרות מקומות על הבמות, אותם מרכזי פולחן מקומיים, שהיו נפוצים בכל מקומות המושב של ישראל בכל רחבי הארץ. אף אליהו הנביא עצמו, בבואו להקריב בכרמל, מרפא שם את מזבח ה' ההרוס, ועל פי הנראה הריסת המזבח הזה, שעמד שם לפני ימיו, לא היתה לרצון. בממלכת הצפון הגדילו לעשות ובנו אף שני בתי מקדש שבהם הוצב עגל זהב. מקדשים אלה היו מקדשים לאלוהי ישראל, ולא לעבודה זרה. אף ביהודה אפשר שנפוצו גם מקדשים לה', ולא רק במות. מישע מלך מואב מספר במצבתו המפורסמת על מרכזי פולחן, עם "אריאל" ו"כלי ה'", בעטרות ובנבו:
ויבנ. לה. מלכ. ישראל. את. עטרת | ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ. הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואסחבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש. מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | ואהלכ. בללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואחזה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגרת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש |
בממצא הארכיאולוגי ידוע המקדש שעמד בערד, בלב המצודה הישראלית מתקופת המלוכה. במקדש זה לא היה רק מזבח, אלא חדר שבו עמדו מספר חפצים, כנראה מקודשים, ומראהו כשל מקדש קטן.
*
באופן פרדוכסלי, דוקא משנגנז ונעלם הארון, פסקה גם תופעת המקדשים הרבים. דומה שבימי בית שני השתנתה התפיסה הרואה הכרח במקדש קבע בכל מקום. אולם גם בימי הבית השני קיימות עדויות על מקדשים בנוסף למקדש בירושלים. הקדום שבהם עמד באי קטן על הנילוס, בקרבת העיר אסואן. בעיר זו, יב שמה, ישבה מושבת חיילים יהודיים ששירתו בצבא הפרסי, הם ומשפחותיהם, והיה להם מקדש בנוי, בעץ ובאבן, שבו הקריבו קרבנות. ומעשה שהיה כך היה: על פי טענתם, מקדשם הוקם עוד בימי מלכי מצרים, קודם לכיבוש הפרסי בידי כנבוזי, ועמד כך עד שהפחה הממונה נסע יום אחד לשושן. כהני האל חנוב ניצלו את ההזדמנות, עלו על המקדש היהודי בנשק והחריבוהו עד היסוד. המחריבים באו על ענשם, אולם המקדש לא נבנה מיד מחדש. בידינו היום מכתבים בארמית שכתבו בני הקהילה הקטנה הזו לאחיהם שבירושלים ולפחה הפרסי הממונה, ובו הם מתלוננים על הרס מקדשם בידי הכמרים המצריים, ומבקשים רישיון להקימו מחדש. נראה שלא עלה בדעתם שכוהני ירושלים עשויים לראות את בקשתם בעין לא יפה, אלא שאותם כוהני ירושלים כמובן לא טרחו לענות לעתירתם של יהודי יב. לבסוף אכן ניתן הרישיון, ובידינו גם מכתב התשובה, אלא שהעבודה במקדש הוגבלה לקרבנות מנחה וקטורת בלבד, ללא הקרבת קרבנות מן החי. אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא (=אני) מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: "כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי". לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה! הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול (בגדי נשים), העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: "ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, 'אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי' ". בקשו אחיו הכהנים להרגו. רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים...
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו (את הכהונה הגדולה, מפני) שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים.
המקדש הזה עמד על תילו שלש מאות ארבעים ושלש שנה, על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, בתבנית מגדל בגובה ששים אמה, עד חורבנו בתקופה הרומית.
*
נמצא, ששאיפתו של העם לקירבת אלוהים הביאה אותו לא להסתפק במה שהתירה לו התורה. ובסופו של דבר, מפריצת הגבולות הזו נותרנו היום ללא כל מקדש וללא עבודת קרבנות. ובכל זאת, גם היום, עדיין מוצא לו אותו הרגש מקום להתגדר בו. בימינו אין להעלות על הדעת יישוב שאין בו בית כנסת בנוי, לעתים מפואר, ולרוב כמה וכמה, ואלה הפכו למאפיינים המרכזיים של ישוב יהודי. וגם על כך, אולי, התפלל שלמה בחנוכת הבית: "ושמעת השמים, מכון שבתך, את תפלתם ואת תחנתם, ועשית משפטם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה