על כתיבה אקדמית וחינוך דתי

מזה שנים נופלת בחלקי הזכות להימנות על מורי המורים העתידיים של החינוך הדתי. תלמידי מגיעים ברובם מהחינוך הדתי עצמו, ואחת ממטרות המכללות, שבשנים האחרונות עברו כולן אקדמיזציה, היא להנחיל להם (לרוב להן) סטנדרטים של חשיבה אקדמית, שאמורה להביא להעלאת הרמה הלימודית עצמה. יש מה לומר על כל דרישת האקדמיזציה, שדומה שתפסה בשנים האחרונות את מקומה כמעט כערך עליון בהרבה משטחי חיינו, ולא תמיד לטובה. אולם פה אני מבקש להתמקד בהשלכות הדרישות האלה על החינוך הדתי, וליתר דיוק, על הכשרת המורים בחינוך הדתי.

כידוע לכל, חלק מתהליך האקדמיזציה במוסדות הכשרת המורים מחייב את התלמידים לכתוב עבודות ברמה אקדמית. שנה אחר שנה חוזרות הבעיות על עצמן, ועיקרן בתחושה הטורדת, שהדברים אינם באמת מוערכים על ידי התלמידים, ועל כן גם אינם מופנמים, ורמת העבודות נראית בהתאם. דומה שכתיבת העבודות ראויה להיחשב כ"מקרה מבחן", שדרך בעיותיו עשויות בעיות האקדמיזציה בכלל להיות מובהרות יותר. בשורות הבאות אעלה הרהורים על הכתיבה האקדמית ועל החשיבה האקדמית בכלל, על התאמתה לתלמידינו, ועל התאמתה לחינוך הדתי ולחשיבה הדתית בפרט.

מאפייני הכתיבה האקדמית ניתנים לסיווג לפי חלקם בעבודה. הם נחלקים למאפיינים צורניים ולמאפייני חשיבה או תוכן.

מאפיינים צורניים, ברמת מיון וארגון החומר:

1. נגישות. כל שלב משלבי העבודה צריך להיות נגיש לביקורת, כלומר ברור לקורא מהיכן נלקח כל רעיון, מהו ציטוט ומהו עיבוד, איפה העובדות ואיפה הפרשנות, וכך קל יותר לבקר ולמקד ביקורת, אם על בחירת המקורות, אם על הבנתם, אם על צורת עיבודם. כל ביקורת כזו שונה מהאחרות.
2. סדר. הטיעונים או העובדות חייבים להיות מסודרים לפי קו מנחה אחיד. הקו עצמו יכול להיות מסוגים שונים, אבל גם הוא חייב להיות מוצהר. אין להשאיר בעבודה דבר לדמיונו של הקורא, המטרה היא שהקורא יפיק את מלוא המידע הזמין ויוכל לארגן אותו בקלות לפי צרכיו שלו.
3. ביסוס. דברים צריכים להיות מוגדרים על פי רמת הביסוס שלהם. הסתמכות היא הסתמכות, עובדה ממשית היא עובדה ממשית, פרשנות עצמאית היא פרשנות עצמאית; שאלה היא שאלה ומודל להבנה הוא מודל. אין להחליף בין האלמנטים השונים. אין להציג הסתמכות כפרשנות עצמאית, אין להחליף עובדות בפרשנותן, אין להציג דעה – גם אם מסכימים איתה – כאמת מוחלטת.

מאפיינים צורניים ברמת ניסוח החומר:

1. בהירות וסטנדרטיזציה. עבודה או מאמר אקדמי אל לו להיות מליצי או בעל סגנון יצירתי מדי. זוהי תכונה המבוקרת קשות בידי אנשי רוח שונים, חדשים לבקרים, בהם בעיקר סופרים ומשוררים ויוצרים אחרים. הסגנון האקדמי נראה יבש ומחניק יצירתיות. מידת אמת יש בודאי בביקורת זו, אבל זהו סגנון הכרחי, מטעמים מספר: האחד, הוא מונע נפילה במכשול החלפת העובדות בפרשנות, שהפאתוס נכנע לו לעיתים מזומנות. השני, הוא מאפשר לכותבים בעלי כשרון כתיבה שונה – שאינו ממש רלוונטי לטיב המחקר – להציג טיעונים ברמה שווה של עניין, ללא יצירת יתרון בלתי רלוונטי לכותב המוכשר (ואולי אף הדמגוגי). השלישי, הוא בהיר, ומונע צורך בפרשנות למאמר. ההתמקדות היא אך ורק בתוכן.
2. מנגד, כמובן, יש רמת מינימום לשונית שחייבים לעמוד בה: לשון תקנית, מדוייקת, שאינה ממעטת בשמות תואר ועצם, ואף אינה מלאכותית ביצירות לשוניות מחודשות לא הכרחיות.

כל אלה מאפיינים צורניים, שעיקר מטרתם להפוך את העבודה לקריאה, שוטפת, נוחה להערכה, וברת תועלת מיידית לקורא. יתרונותיה אינם ספרותיים, ואין לחפש בה יתרונות ספרותיים. קל ומפתה להשתלח בדקדקנות האקדמית, נוח ומצחיק להראות אותה כמכוונת לראוותנות בלבד, אולם אין לה תחליף בתחום הבהירות הרעיונית.

המאפיינים התכניים קשים יותר להגדרה, והם המוקש העיקרי לתלמיד בתחילת דרכו. אלה כבר אינם רק עניין של טכניקה, אלא של מאפייני חשיבה עמוקים יותר. בעוד עקרונותיה הצורניים של הכתיבה ניתנים ללימוד מהיר יחסית, הרי שעקרונות החשיבה האקדמית הם חמקמקים לעתים:

1. דייקנות. אין השלמת פערים בתחום הצגת העובדות, אין הוספת פרטים  להבהרה, אלא אם כמובן העניין גלוי ומוצג על השולחן (ראה "שקיפות"). משפט או רעיון או עובדה יובאו במלואם, ללא התערבות לפני הזמן. כך קל יותר לראות דברים לאשורם, לזהות בעיות אמיתיות, ובקצרה – להתקרב יותר לחקר האמת, משאת נפשה של העבודה האקדמית.
2. מיקוד. חקר עניין חייב לזהות קודם את העניין המרכזי שבו ידובר, ולא לפנות לצדדים. המטרה חייבת להיות מוגדרת, וכמובן מוצהרת. היא תנחה את כל שלבי העבודה והטיעונים. אין הכרח ב"שאלת חקר", אולם המטרה חייבת להיות ממוקדת, ועל פיה כל העבודה. כל השאר נידון לרדת להערות השולים, שנועדו לכך, או להיחתך החוצה.
3. שקיפות הנחות היסוד. החשיבה האקדמית היא רפלקטיבית ומודעת לעצמה. אדם רשאי וצריך להאמין במערכת אמונות מוצקה, אולם החשיבה האקדמית תובעת ממנו להיות מודע להנחות היסוד שלו. הצגת אמונות אישיות בצורה כזו עלולה להיתפס כרלטיביסטית, הווה אומר – אם אמונותי הן בעלות הנחות יסוד, הרי שאפשר שלא להניח אותן, ובסיס אמונותי כביכול יתערער. אולם אי אפשר להתפשר על דרישת יסוד זו. בעבודה העוסקת בפרשנות המקרא בעיה זו היא אולי הגדולה ביותר לתלמיד הדתי, הנדרש להעמיד את פרשנות חז"ל באותו מישור עם פרשנויות כפרניות למיניהן, ולא להעניק להן משקל מוחלט שונה, אלא על בסיס הגדרת הנחות היסוד שלהן.
4. פתיחות לביקורת. טיעונים נבחנים על סמך קני מידה אחידים, ואין לדחות שאלות על סמך טיעונים שאינם ממין הנחות היסוד. סמכות המקור, למשל, אינה יכולה להוות טיעון רק בסוג מקורות מסויים ולא באחר. לכן מידת התאמת פירוש לפשט הכתובים, למשל, צריך להיבחן על פי אותם קריטריונים בכל סוגי הפרשנות. הקריטריונים, כמובן, צריכים להיות שקופים ומוגדרים, ובכך כבר דובר למעלה.
5. "יושר אינטלקטואלי". מכל הדרישות שפורטו עד כאן, זוהי הקשה ביותר להגדרה. זוהי מין תרכובת של עקביות בחשיבה, שקיפות עצמית של תהליך הניתוח, אי ויתור על דרישות לוגיות ורטוריות בסיסיות, ובקצרה, כל המרכיבים שכלולים בכל הדרישות דלעיל אבל מהווים יותר מסך כולן.

ניתן מן הסתם לסווג בצורה אחרת, אולי להעביר עיקרון זה או אחר מתחום זה לתחום אחר, אולם דומה שמרבית הדברים שהועלו כאן הם המאפיינים את החשיבה האקדמית ואת הכתיבה האקדמית בכללה. כל העקרונות האלה, כל אחד מכיוונו שלו, הביאו את העבודה האקדמית לצורתה המקובלת ולפורמט המקובל שלה: מבוא ובו הגדרת בעיות והנחות יסוד, פרקים המוכתרים בכותרות ובכותרות משנה ממוקדות, מראי מקומות דקדקניים, אחידות בדרכי הציטוט וההפניות, וסגנון פחות או יותר אחיד וענייני. כך מושגות למעשה מטרותיה של הכתיבה האקדמית, החשיבה של הכותב מדוייקת ושיטתית, ההערכה של הקורא נוחה.

נסיון ההוראה מעלה, כי לתלמיד או התלמידה הבאים מן החינוך הדתי יש בעיה בסיסית בכתיבת העבודות האקדמיות. דומה, במבט ראשון, כי עיקר הקושי אינו מתמקד בהיבטים הצורניים של העבודה, ואת שיטת הציטוט וההפניות קל ללמד ולאמץ. אבל מאד לא קל להפנים את העקרונות: מה נחשב למקור אקדמי? מדוע החשיבה החזלי"ת והחשיבה המחקרית אינן ניתנות לשימוש זהה? מה שונה בהנחות היסוד של הקורא המסורתי והלא מסורתי, ומדוע חשוב לקרוא גם פרשנויות לא מסורתיות, אם ממילא אנו לא מתכוונים לחנך עליהן?

סיווגן של שאלות אלה ורבות אחרות יכול להיעזר בנסיון המיון של עקרונות הכתיבה האקדמית שהוצג למעלה.

1. מבין הדרישות הטכניות צורנית, ברמת ארגון החומר, לכאורה דומה כי בעיה נוצרת רק בדרישת הביסוס. לא קל לתלמיד הדתי להבין כי פרשנות חז"ל היא פרשנות כאשר עוסקים במקרא. לימוד מקרא בסגנון אקדמי מחקרי מציג את המקרא כעצמאי מחז"ל, וזו אמירה שהיא על סף חציית הגבול. חז"ל הם חלק מהקאנון היהודי, והצגתם כפרשנות וכחיצוניים למקרא עלולים להיתפס כקיצוץ בנטיעות. חשיבה כזו מפרידה את הקאנון לרבדים, ומכאן הדרך קצרה למתן חשיבות שונה לכל רובד. חשיבה דתית מסורתית אינה אוהבת את זה.
2. על שקיפות הנחות היסוד והבעייתיות שבהן כבר דובר למעלה. נגזרת מפה בעיה גם בתחום הפתיחות לביקורת. ההלכה היא סמכותנית, וביקורת על סמכות עלולה לעתים להוות עבירה ממשית ("לא תסור", "זקן ממרא"). הדומיננטיות של ההלכה בחיים הדתיים הביאה לחשיבה כמו-הלכתית גם בתחום החקר והפרשנות, והלומד אינו מודע לכך שעקרונות התקפים בחשיבה ההלכתית משפטנית אינם בהכרח תקפים בתחום הפרשנות. בעיה זו הטרידה כמובן גם רבים מפרשנינו הקלאסיים (דוגמת רשב"ם, אבן עזרא, אברבנאל ואף בעל "אור החיים"), והויכוחים על רקע זה מפורסמים.
3. "יושר אינטלקטואלי" כבר הוגדר לעיל כבעייתי. כל כותב משוכנע שהוא הישר ושכנגדו הוא העקום, הוא הפשטן ושכנגדו הוא בעל הדרש. נניח לעיקרון זה.
4. בהפתעה רבה אנו נוכחים, שגם הדייקנות והמיקוד אינם קלים ליישום לבוגר החינוך הדתי. זוהי תופעה מרתקת. לכאורה הדייקנות אינה אלא דרישה טכנית, ובכל זאת היא אינה ערך כלל בחשיבה החינוכית הדתית המצויה. מועטים הרבנים והדרשנים היודעים לצטט פסוק כצורתו, או האמונים על חיפוש משעמם אחר מקור מדוייק, או הטורחים על איסוף מירב החומר הרלבנטי (ואף בתחום השו"ת ההלכתי, שלכאורה קרוב יותר לכתיבה האקדמית, ניכרים הבדלים גדולים בין רב לרב בתחום זה). דומה שרוב המורים והמחנכים הדתיים אינם מחפשים אמת עובדתית אלא ביסוס לערכים שברצונם לחנך אליהם. כמובן, אין מדובר בזלזול באמת, ולא זו הכוונה; אבל מטרת היסוד של המחנך הדתי אינה הידע או העובדות, אלא הערכים. כל דבריו מכוונים לשכנוע, לרטוריקה, להכוונת התנהגות התלמיד ולא לעיצוב דעתו.  בשל כך, חוזרת הקערה ונהפכת על פנינו: גם הדרישות הטכניות, שסברנו שהן קלות ללימוד ויישום, אינן נתפסות כמהותיות וחשובות, אלא כמטרד. התלמיד הבא מהחינוך הדתי לא יפנים את החשיבה האקדמית, אלא יפעל על פי דרישות המרצה עד שיקבל את ציונו – ותו לא!

המסקנות הנובעות מניתוח זה מטרידות. דומה, שהבעיה אינה רק כיצד ללמד תלמידים לכתוב עבודות אקדמיות. קיים פה פער אמיתי בין שתי דרכי חשיבה, ובעומקו של דבר – בין שתי תפיסות עולם דתיות. מצד אחד עומד החינוך הדתי הקלאסי, שהחשיבה המדעית אינה נר לרגליו, ומטרתו החינוך. אין בו ביקורת, ולא זו בלבד אלא שביקורת נתפסת כמסוכנת וכמסכנת את אושיות האמונה. הכפיה של המרצים האקדמאיים לעיין בספרי מחקר היא רע הכרחי שמשרד החינוך מחייב בו, ויש לעבור אותו כמסע אלונקות. בירור של נושא נעשה בכלים אחרים לגמרי: אין מחפשים בו חידוש או אמת שלא נודעה עד היום, ההיפך הוא הנכון – אמת שלא נודעה עד היום היא בחזקת חשודה. החידוש חשוד. על כן המחנך מחפש דרכים חדשות להחדיר ללבבות אמיתות ישנות, ערכים שעמדו כבר במבחן הזמן. החשיבה האקדמית מיותרת לעניין זה.

מצד שני עומדים אנשי האקדמיה הדתיים בין שני העולמות. אורח החשיבה המדעי אינו רק טכני. הוא דרך חיים. היושר האינטלקטואלי הוא ערך. הביקורת מגלה עולמות. תפיסת העולם עוברת עידכונים בהתאם לפשטות המתחדשים בכל יום. גם הוא מחנך, אולם לערכי ביקורת ושקיפות, לחשיבה מסתכנת, להכרה בהישגיו האינטלקטואליים של העולם הכללי, לעצמאות מחשבתית, ומכאן לפיחות בערך הסמכות.

לנגד עינינו כבר מתפתחות חברות דתיות שונות על יסודות אלה. לעת עתה אנו עוד חיים יחד, וההלכה משותפת לנו. אולם כבר כיום אין לציבור האקדמאים הדתיים הנהגה רוחנית. רבני הקהילות ומורי ההלכה ביישובינו גדלו בעולם ערכים אחר, ואין שפה משותפת בין מנהיג הקהילה המסורתי לבין בני הקהילה, שערכיהם שונים. דרשת שבת של רב כזה יש שתישמע תפֵלה לאוזן הדתי הדעתן, רעיונותיה מאולצים, מקורותיה חסרים ושטחיים והבנתו לא מדוייקת. מנגד, בקהילות שבהן נהוגה רוטציה בדרשות השבת, בני הקהילה האמונים על החינוך הישיבתי הקלאסי יזועו בכסאותיהם באי נוחות בהישמע דרשתו של אחד האקדמאים בקהילה, ביטוייו חילוניים מדי, עולמו חיצוני, ערכיו אולי חסרי נשמה.

הקרע עודנו קטן במרבית המקרים, אולם יש לשער שהוא ילך ויתרחב. במוקדם או במאוחר ימצא ציבור הדתיים האקדמאים את עצמו מנוכר לקהילה הדתית המסורתית הישנה. ערכיה יהיו זרים לו, והוא ייוותר ללא הנהגה. או אז אולי תגיע השעה להצמיח מוסדות הכשרת הנהגה חדשים, דוגמת אלו שכבר היו קיימים בקהילות מסוג זה לפני השואה, בעיקר במרכז אירופה ובמערבה: בתי מדרש לרבנים. אולם זהו כבר סיפור אחר.