בואו של יתרו אל משה, פנים רבות לו. בראש ובראשונה זהו ביקור משפחתי, של חותן אצל חתנו, וגם איחוד משפחות יש בו – אשתו ובניו של משה מגיעים אל מחנהו של האב שנעלם לפעילות ציבורית לפני שנים. המשמעות הדתית גם היא בולטת, ורוב מפרשי המקרא הקלאסיים הטילו את עוגנם דוקא במשמעות הזאת. אבל גם ניחוחות דיפלומטים לא נעדרים: מנהיג שבט הנודדים הותיק בא לפגוש את מנהיג שבט הנודדים החדש שהופיע זה עתה במדבר. לתהות על קנקנו אין צורך, אבל אולי יש צורך להזכיר זה לזה מי הוא מי ומה מעמדו במדבר הגדול הזה.
הביקור הזה, שאולי היה יכול להילוות אליו מתח כלשהו – גם דתי, גם דיפלומטי וגם משפחתי – מתגלה כביקור נינוח, ידידותי, שתוצאותיו חיוביות, והדברים ידועים: בעצתו של יתרו, מתארגנת בישראל שכבת מנהיגות חדשה, שתוארה "שופט" ומבנהָ צבאי והירארכי: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות. הכישורים הנדרשים מחברי שכבת ההנהגה הזו הם אישיים לחלוטין, אנשי חיל, אנשי אמת וכיוצא בזה – אפשר שיתרו איננו מודע לחלוטין לאופי השבטי והמסוכסך של החברה החדשה הזו, שטרם נתגבשה לכלל שבט חדש ואחיד, וודאי שלא לכלל עם.
כבר עמדו ראשונים ואחרונים על הבעיה הכרונולוגית בסיפור, שכן שילוחו של יתרו לארצו, הנזכר בסוף הפרשה, אין מקומו בתאריך שלכאורה מסופר בו הסיפור, כלומר שבועות מעטים לאחר היציאה ממצרים. חותן משה הולך לביתו – או לפחות מנהל על כך משא ומתן עם משה – רק בספר במדבר, פרק י', בשנה השנית, לאחר הקמת המשכן והתארגנות המחנות. לאור זאת, נחלקו הדעות גם לגבי סיפור השופטים, מה מקומו.
אכן, בספר במדבר (י'-י"א), עם תחילת מסע המחנות, באה פרשה דומה ושונה לזו שלפנינו. תחילה, שיחה בין משה וחותנו; החותן מבקש ללכת, משה מבקש ממנו להישאר, ואין אנו יודעים כיצד בא עניין זה לסיומו. אחר כך באות תלונות העם על האוכל החדגוני במדבר, וגם משה מתלונן אל ה' "האנכי הריתי את כל העם הזה"; לא נעדרת מהדברים נימת ביקורת ועלבון על מעמדו כמנהיג שמתערער. בתגובה, נותן ה' לכל מתלונן את מה שלמעשה רצה: לעם יתן בשר, עד אשר יצא מאפם; ולמשה יתן שבעים זקנים שיעזרו על ידו, ואף יותר. כצפוי, משה מבין את המסר ועומד בניסיון. הוא איננו כולא את אלדד ומידד, על אף שיש בהתנבאותם לכאורה ערעור על הנהגתו. הוא מקבל את העזרה, למרות שלא באמת ביקש אותה.
הסיפור שונה. הרעיון הוא אלוהי. שבעים ולא מאות רבות של שרי מאות וחמישים; זקנים, כלומר מנהיגי שבטים, ולא אנשי אמת ואנשי חיל בלבד. שכבת הנהגה חדשה שכישוריה במוצאה, ולמעשה איננה חדשה כלל. שכבה קיימת, המקבלת עתה את מקומה מחדש בהתגבשות הלאומית. ומעל לכל, נראה כאילו תפקידיה שונים: לא משפט, אלא עמידה על יד משה בקשר עם הקב"ה, בהתנבאות, וללא מבנה הירארכי.
וראה זה פלא. כשבא משה לספר את הסיפור בספר דברים (פרק א), הוא פותח לכאורה בסיפור הניסיון במדבר:
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.
הדברים ברורים – הביטויים שאובים מפרשת בהעלותך, הדגש על ראשי שבטים, הבעיה היא תלונתו של משה. אבל היוזמה – של מי היא? הלא דברים אלו הונחתו על משה, כמעט בעל כרחו, מלמעלה!
והנה בא הפתרון:
וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.
כאן הביטויים שאובים מפרשת יתרו: ההירארכיה, המינוי, התכונות. וגם כאן, נעדר לחלוטין המקור – חכם האומות, כהן מדין, מנהיג השכנים, יתרו. איזה סיפור מספר כאן משה?
מן הבחינה הספרותית הטהורה, דומה ששלושת הסיפורים לדבר אחד נתכוונו. כביכול, פעמים סופר סיפור בזמנו, כל פעם מנקודת מבט שונה, ובפעם השלישית, בפי משה לאחר ארבעים שנה, בצורה שלישית. אין לדעת האם היו שתי התרחשויות, או שגם ההתרחשות עצמה אחת היא ובכל פעם סופר חלקה. ההבדלים בין סיפורי ספר שמות לבמדבר תומכים כמובן באפשרות הראשונה, אבל דברי משה מחזירים לכלל הסתברות את האפשרות השניה.
דומה שלא ניתן להכריע בעניין חד משמעית, אבל ייתכן גם שאין זה חשוב. כך או כך, התורה מספרת שלשה סיפורים על התגבשותו של מעמד הנהגה בישראל, של התארגנות משטרית וחברתית, ובכל אחד מהם מסר אחר: באחד, מקור הדברים בחוץ. באומות העולם, בתרבותם השלטונית, בערכי ההנהגה שלהם, ולמעשה גם באבחנות הפסיכולוגיות שלהן ("נבול תבול גם אתה", כדברי יתרו). חכמה בגוים תאמין, אבל גם תרבות, גם סדרים, גם ערכים חברתיים. בשני, מקור הדברים מלמעלה. אלוהים עצמו יוזם חלוקת ההנהגה וביזור סמכויותיה ויתר שוויון בצמרת. בשלישי, הדברים נובעים מצרכי השטח. לחץ ההנהגה, הסכמת העם.
לעתיד יבואו זקני העם אל שמואל ויאמרו לו – "אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך", כלומר השטח דורש; "ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" – כלומר, הבה ונלמד מן המתוקנים שבאומות, מסדריהם, מנסיונם. משמואל מבקשים הם את החלק השלישי – את הגושפנקה האלוהית, ולאחר לחץ זו אכן ניתנת.
וכך הם הדברים: לעולם יעמוד העם ותורתו באיזון משולש. מצד אחד, עם ישראל. העם עצמו, צרכיו, לחציו, בעיות הנהגתו. מצד שני, אומות העולם: הן ההקשר שבתוכו פועל העם, משם ישאב לעתים ולעתים יתעמת, אבל לעולם יעמוד עמם ביחסי גומלין. כמקור השראה, כמודל חיקוי, כמקור לימוד. והצלע השלישית, ריבונו של עולם ותכניותיו הגדולות.
ואיך שלא נעמיד את המשולש, משולש יישאר. אלוהים, עמו ועולמו. בכל דור משתנה ההעמדה, בכל עת יש לבחון מי בראש ומי בבסיס, אבל לעולם משולש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה