היה היה גן. ויפה היה הגן עד מאד, ומוקף גדר. מצידו האחד נשקף הים, ומצידו השני נופי מדבר, ורוחות הרים צלולות וריחות עמקים פורחים היו מטיילות בו ומשיבות נפש.
סביב סביב הקיפה גדר את הגן, ובפתחה שער. חייב היה הבא אל הגן לנקוש בשער, ולחכות. אז היה יוצא קול הגן אל הבא בשעריו, חודר כליות ובוחן לב. ואם נמצאה נפשו צלולה, היה השער נפתח, ומזמין את המבקש אל תוכו. וכך היה כל הימים.
אך יש שהגיע אל השער הלך עייף, שנפשו צלולה היתה בעברה, ועתה נתעכרה מתלאות הדרך ומקשייה. והיה הקול בוחן כליות, יורד חדרי בטן, מקיש ומקשיב לקול ההד. אם עוד נשמע קול פעמונים, אף אם עמום ומרוחק, היתה באה החמלה ופותחת את השער לכדי סדק צר, וההלך היה חומק פנימה, ורווח לו.
ויהי היום, ויושבי הגן הולכים ומשיחים לרוח היום. אמר האחד: מה יפו נופי הארץ סביב, מה נעמו רוחותיה. אמר השני: אכן כך הוא, ומה רבו יושבי הגן בעת האחרונה. אמר השלישי: אכן כך הוא, ואין כולם ראויים לגן. אין זאת כי עייפה החמלה, ואין כוחה עומד בה להשגיח כראוי על הנכנסים. אמר הרביעי: הבה ונטכס עצה, ונוסיף שמירה על שמירתנו.
נמנו וגמרו לנטוע שיחים על שער הגן. והיה כל האיש אשר ישכיל לעבור את השיחים והגיע אל השער, ונקש בשער, ויצא הקול ובחנו והכניסו.
עמד אחד הדרים, ולו מבט מרוחק ועינים בהירות ותנועותיו בלחש ולבו עורג, ונטע שיח. "שיח הזכויות" קרא לו הנוטע, ומינהו לשמור לבל יהא הנכנס קנאי, לבל יהיה המתדפק צר עין, לבל יהיה המבקש להיכנס חטטן וקפדן על כל סביביו.
עמד דייר שני, ולו עינים חודרות ומבט בוחן ותנועותיו חדות וידיו מנוסות במלאכה, ונטע גם הוא שיח. "שיח החובות" קרא לו, ומינהו לשמור לבל יהיה הנכנס פורק עול, לבל יהיה הנוקש בדלת מחפש מקלט ממעשיו שלו, לבל יהיה הבא בשערי הגן רעשן ומהומתן וטורד את מנוחת כל סביביו.
ויהי היום, ויושבי הגן הולכים ומשיחים לרוח היום. דומה היה עליהם כי קשתה היום השיחה, וכי רחש וזמזום בלתי פוסקים מלווים את שיחתם. אמר האחד: אין זאת כי לא השגחנו על שיח החובות דיינו, ולא גדל השיח ולא מילא את ייעודו, ורבו בגן בעלי הרעש ורודפי החשק ואנשי ההפקר, ואין מנוס מפני המהומה אשר סבבתנו. הבה נלך ונעבה את השיח ורווח לנו.
עמד השני ומחה: לא כי, רבו הקנאים ובעלי ההשגחה ומהסים את כל השונים מהם ומאפילים עליהם בקולם ומצרים את צעדי שכניהם. הבה נלך ונעבה את שיח הזכויות ובא מזור לנפשנו.
עמדו ממקומם ורצו אל הפתח, והיו אוחזים איש שיחו וצועקים זה לזה וזה על זה: זכויות! חובות! זכותנו! חובתנו! והיו נחבאים איש מאחורי שיחו ומוסיפים לצעוק זה אל זה וזה על זה: הלאה מכאן פורקי העול! וזה עונה לעומתו: הלאה מכאן מצרי הצעדים!
ועם כל צעקה וצעקה היה שיחו של הצועק הולך וגדל, הולך ומתפשט. פשה שיח הזכויות וגדל וחסם את חצי השער. רחב גם שיח החובות ופשט וחסם את חצי השער השני. ובגן פנימה הוטלה מהומה, אלו ואלו מתרוצצים, אלו ואלו צועקים, אלו על אלו מתריסים ואלו על אלו כועסים.
עמדה החמלה, ראתה כי צר לה, ותקרא לרוח היום ולרוחות ההרים ולריחות העמקים, פרשו כנפיהם, התעופפו העל הגדר ונעלמו להם.
ורוח המהומה, וברק הזעם, וקול הקנאה והשנאה מחוללים בגן מחול עוועים, והשיחים, שיח הזכויות ושיח החובות, גדלים וגדלים ומתפשטים ומכסים את עין השמש, והחושך והמהומה באו בגן תחת שלוות ההשקט, ואין יודע מאין ולאן ועד מתי.
4 תגובות:
ובא בעל הגן וזלגה דמעה מעינו על המהומה המתחוללת בגנו ,שידע ימים רחומים מאלה [האמנם?] וגמלה החלטה בליבו. ימשיכו ויתגוששו בעלי שיחי הזכויות והחובות ,אניח אותם לנפשם. ואלך ואטע לי גן חדש ואהנה מפסק הזמן עד שיבוא יושבי הגן החדש ויקלקלוהו [ בצרות עינם כי רבתה] כשם שקילקלוהו קודמיו.[וכן הלאה וכן הלאה..]
תחי האופטימיות
יאללה, יאללה
ובגן היו שני עיוורים. עיוור ועיוורת. הללו לא ידעו כי גדלו עליהם השיחים לכלותם, על כן שמחו בחלקם והיו מתרועעים זה עם זו כתמול שלשום. וכשם שלא השימו עליהם הבריות תמול שלשום בשלוותן, כן לא השימו עליהם דעתם במהומתן. ותהי נחת שורה על העיוורים כעל זוג יונים ויוסיפו רוח היום ורוחות ההרים ורוחות העמקים לשכון בלבם, כי אין החמלה דוברת לעיוורים.
משראו שוכני הגן את הנחת ששורה על העיוורים, עלה בלבם געגוע גדול. קשרו שוכני הגן עינהם פן יראו את השיחים ויזכרו את צערם כבעבר ויצאו במחולות - והעיוורים הולכים בראש המחנה. והיה השבט לאב, והדם הניקז מהם בעברם בקוץ ודרדר השיחים - היה להם לגשם.
והאדמה רעדה במרחק ואיש לא חש, ובאה התראת צונמי ואף אחד לא שמע, ובא הגל הגדול ושטף את הגן והשקה את השיחים במי מלח ואת האנשים כמעט טיבע, ואחר נסוג הגל והותיר את הגן ואת אנשיו תוהים ובוהים. ואחר זמן נבלו השיחים ודיירי הגן ראו את החורבן סביב והחליטו - לא עוד! לא עוד שיחים, לא עוד גדרות, לא עוד מריבות לא עוד מהומות.
מהיום ההוא והלאה, פסקו, יהיה הגן פתוח לכל עובר ולכל הלך וכל מי שיחפוץ יוכל למצוא מרגוע לנפשו. וכך המתינו הם לראשון שיבוא ויזכה ליהנות ממחיצתם. והמתינו והמתינו, ועדיין ממתינים הם.
הוסף רשומת תגובה