"אלוף: עדיין יכול אתה להחזיר את הגלגל. אבל אתה כלל אינך רוצה להחזיר את הגלגל. הגלגל שעשית לעצמך הוא מרובע או משולש כדי שלא יוכל להתגלגל ויעמוד במקומו...
יונה: לא כך היה. אינך מדייק.
אלוף: אתה צודק. דיוק הוא אנושי, דיוק הוא חולשה אנושית"
(יהודה עמיחי, מסע לנינוה; מחזה שהועלה בהבימה ב1964)
פעמיים יוצא יונה הנביא למסע בחייו. בשתי הפעמים בחירוק שינים, בסירוב עיקש. באחד הוא מבקש להיכשל על ידי הצלחתו, בשני הוא מבקש להצליח על ידי כשלונו. בעקבות הרמב"ם נפליג את הדג למחוזות האלגוריה, ובכך נשלח את יונה למסע בנפשו, דרך הספינה ודרך מעי הדג, אבל גם דרך המסע לנינוה, דרך המדבר, דרך הקיקיון. שבן לילה היה ובן לילה אבד, ולמעשה לא היה ולא נברא אלא משל היה, לאדם ולדרכו ולאבדנה ולמציאתה מחדש.
יונה רוצה לברוח מעולמו, ממעשיו, מחוקיותו. ממעשי האדם ותחבולותיו אל המקום שבו אין קרקע, אין עוגן. שבו האדם לעצמו, ואין כוח במעשיו להצילו מעצמו ומגורלו. כביכול, יונה בוחן את האלוהים: הנה אתה מבקש בנבואתי לשבור את חוקיות השכר והעונש ולהציל את החוטאים. התלך בדרכך עד הסוף, אלוהים? התבוא אחרי אל הים?
ואלוהים, מנגד, ממשיך את דרכו של יונה, ומוליך אותו עצמו בדרך שבה ביקש לילך, ומשמיט גם את הספינה, מעשי ידי אדם, מתחת לרגליו. עד הסוף, יונה; בדרך שרצית לילך – לך, בחן אותה, ראה אם זו הדרך. אין בין אותיות שם ה' לאותיות שמו של יונה אלא נון, אלא דג; ומסעו של יונה אל נפשו, אל האלוהים, סב במעגל.
יונה, סוף חבוש לראשו, עומד לפני סוף הדרך, ומבקש לשוב.
ושוב במסע, דרך המדבר, אל העיר הגדולה. לבירת העולם. בחמש מילים הוא נושא את בשורת אבדנו של התפוח הגדול מעשי ידי אדם. ומיד בורח שוב אל החוץ, אל המדבר, אל המרחבים הריקים; אל המקום שבו חזונו לא יופרע, לא יוכשל, לא יתבדה. במקום שאין אדם שיפריע. במקום שבו אמת החזון מכה ללא רחם, ללא מפלט, ללא תחבולה לבקש רחמים.
אבל הרוח, שרדפה אחריו דרך משברי הים, רודפת אחריו גם פה, ושוב מוצא יונה את עצמו שואל את נפשו. עד כאן? זהו סוף הדרך? לעולם לא יוכל האדם לצעוד בדרכו עד סופה? לעולם נגזר על האדם לא להיות נאמן לעצמו בכל תנאי?
וכנגדו, שואל אותו האלוהים, שואלת אותו נפשו: ואני? אני לא אחוס? לעולם נגזר עלי ללכת בדרך שבה התקבעת, שבה התקבעתי? לעולם נגזר על האדם להיות נאמן לעצמו? לעולם חייב האדם ללכת בדרכו עד סופה?
וכך, בעיצומו של יום הכיפורים, בעיצומה של התשובה שאנו מנסים לצעוד בה, בא הספר הזה ומטלטל אותנו חזרה אל השאלה. שעות ספורות לפני צאת הצום, עומדים יונה ונפשו, אנחנו ואלוהים, ושאלים זה את זה שאלות, ואיננו יודעים לענות. ספר יונה נשאר פתוח, אין תשובה בסופו, וגם את תפילת הנעילה שמיד אחריו אנו עורכים בארון קודש פתוח.
אמר הרבי מקוצק: רוצה אני שאף אם יתמוטטו השמיים ותתפורר הארץ - יעמוד האדם על שלו וממקומו לא יזוז".
עם ערוב היום, אחרי שנברנו בנפשנו עשרה ימים ואולי חודש תמים, וחיפשנו את דרכנו ואת עצמיותנו ונדמה עלינו שאולי סוף סוף שבנו אליה, חוזר סופו של ספר יונה ומתרה: הזהר מלהתמכר לאידיאולוגיה שלך. אל תחשוב שרעיונותיך ואין בלתם. אל תדבק בעקשנותך, בצדקותך, בתשובתך, בדיוק שלך. לכל דבר יש גבול, ואלוהים יודע לעגל פינות. הגם אתה יודע לעגל פינות? לא ללכת עם הראש בקיר, בים, בבטן הדג? האם מוכן אתה ללמוד גם מהקיקיון?
אבל יונה איננו עונה, ואיננו יודעים כיצד הסתיים הויכוח הזה בין נביא לאלוהיו, בין אדם לנפשו, בין יהודה עמיחי לרבי מקוצק; וגם איננו יודעים כיצד יסתיים לעתיד לבוא. ואולי טוב שכך הוא.
ויהי רצון שנזכה שדעותינו לא יעבירונו על דעתנו.
3 תגובות:
תודה לך חגי שאתה משתף אותנו בהגיגיך מעוררי המחשבה והמטלטלים לעתים. כל הכבוד על הזמן שאתה משקיע בכך, אני לא מוצא זמן בדרך כלל להגיב, אבל שמח על ההזדמנות לקרוא ולהרהר בכיוונים וברעיונות חדשים. זה בסדר גמור שהדברים נשארים 'פתוחים' וכל אחד יכול לנסות 'לסגור' אותם עם עצמו. הפעם לקחתי והדפסתי את הטקסט ליום הכיפורים כדי ללמוד אותו במשותף בפורום משפחתי, נראה לאן זה יוביל. גמר חתימה טובה.
יואב
מסתבר שזה כבר משנה שעברה..
אבל ממש לא משנה כמובן.
תודה רבה
וגמר חתימה טובה
יעל
הוסף רשומת תגובה