נח: חזרה לשגרה

"ויחל נח, איש האדמה, ויטע כרם. וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלֹה..."

ויחל. כמה משמעויות עשויה מילה קצרה זו לטמון בחובה. ויחל – החל; ויחל – חיכה; ויחל – חילל; ואולי אף בשינוי ניקוד, ויחל – התפלל. והנה לפנינו כל האדם: מחכה להזדמנויות; מחליט להתחיל; לעתים עולה יזמתו בהפסדה, וייחולו הופך לחילול; ותמיד מלווה את פעולתו תפילה.

וכך אנו מוצאים את נוח, מייחל על התיבה שבעת ימים ועוד שבעת ימים בטרם שלח את היונה, ובכך היה לפה לאנושות כולה, המייחלת ומתפללת ומחכה עד שאי אפשר יותר; והנה הוא שוב, מיחל – מחכה? מתפלל? מחלל? – ונוטע כרם: "ויחל נח, איש האדמה, ויטע כרם". פעולה פשוטה, של חזרה לשגרה, כל כך מנוגדת לארובות השמים ושטפון המבול שכילה הכל, כל כך אנושית, כל כך קטנה, כל כך גדולה.

לידתו של נח לוותה בתקוות גדולות, שאותן ביטא אביו, למך; אבל, כזכור, התקוות כולן כלו במי המבול. באמצע ימיו של נח, שנועד לנחם את האדם ממעשיו ומעצבון ידיו – ואין עצבון אלא  עצבונית, קוץ ודרדר, מקללת החטא – בא המבול מים על הארץ, וקץ כל בשר, וכל התקוות הגדולות דומה שעלו בתוהו.

כמה פעמים אנחנו רואים ילד שנולד, נער שגדל, בן מבטיח להורים גאים, ותקוות חרישיות מלוות את דרכו. הוא יהיה משהו. הוא יעשה, הוא ישפיע, הוא יביא ברכה. אחר כך גדל הילד, מתבגר העלם, והחיים סוחפים הכל בדרכם. המבול בא מים על הארץ, עוד אדם נסחף למעגל מירוץ הקיום, ואיש אינו זוכר מה היתה ההבטחה, מי הבטיח, מה היה אמור לקרות. ועוד חיים באים אל סיומם, באנחת אכזבה חרישית.

ובכל זאת, מתוך הצוהר מציץ ראש, ומייחל. הנה כלו המים, הנה יבשה הארץ, הנה אפשר לצאת ולהתחיל שוב, לנסות עוד פעם. לעולם לא מאוחר. ולעולם גם לא נדע מה ממעשינו יטביע חותם, ישאיר רושם, יתקן, יקדם. ייתכן שניצלנו הזדמנות, ייתכן שהחמצנו אותה. אפשר שעתה אנו דומים על עצמנו כמחללים, כעושים מעשים סתמיים, כמחוללים וחוזרים על עקבותינו ומנסים להחיות מה שכבר עבר זמנו. רק ימים יגידו האם היתה פה גם התחלה חדשה, גם תפילה חדשה. גם תקווה.

ונח, נח איננו גיבור. מבין דמויות המקרא, הוא מתייחד בשתיקתו. אין הוא פונה או עונה לקב"ה דבר וחצי דבר בכל פרשת המבול. איננו מגיב, איננו מביע דעה. עושה ושותק. איננו יודעים מה דעתו. מה רגשותיו כלפי כל עולמו שהיה ואיננו. אפשר שגם הוא איננו יודע. מכל חייו הארוכים והדרמטיים השתמרו לנו רק מילותיו כלפי בניו, ובהם עלבון הפגיעה האישית, קללת חם וברכת שם ויפת.

נח הוא איש אדמה, לא איש דברים. הוא בונה, הוא נוטע. הוא עובד. הוא איש תמים: איננו שואל, איננו עונה, איננו הוגה, איננו מנסה לשנות דברים בכוח. הנאות החיים הקטנות מדברות אליו. האיש הזה, היחיד שנבחר מכל באי עולם, שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, שהציל את האנושות, שסיפורו מהדהד בכל תרבויות העולם בגרסאות רבות, כלל איננו יודע שהוא כזה. שלא כבן דמותו המסופוטמי, הוא לא זכה לחיי נצח. אפשר אף שהוא מאוכזב: הוריו תלו בו תקוות לשיפור החיים, לנחמה מהעצבון, להיות גאוות המשפחה; ומה נותר? עולם חרב, גוויות בכל מקום? חלומות נעורים מנופצים?

ואפילו הוא כנראה איננו יודע, שבנטיעת הכרם הוא מתחיל עולם חדש. אפילו הוא איננו יודע שהחזרה לשגרה היא היא הגאולה, שהחיים הקטנים הם הדרמה האמיתית, שאת העולם מצילים במעשים קטנים, בכשלונות קטנים, באכזבות ובהתחלות חדשות. באנושיות.