יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

שבת סוכות: קהלת שב לנמל הבית

מגילת קהלת, הנקראת בבתי הכנסת בשבת שבחג הסוכות, היא מן הספרים הקשים והסתומים במקרא. שלא כמו ספר איוב, שלשונו החידתית והיחידאית מקשה על הבנתו, בעוד שסדר הדברים בו ברור, הרי שקהלת לשונו פשוטה, אבל סדרו, מבנהו ומטרתו עמומים. המגילה מלאה אמרות קצרות וחדות, חלקן פתגמים, אבל היא מלאה סתירות בין היגד להיגד ובין פסקה לפסקה, ולמעלה מכל אלה – יש שדבריה סותרים אמונות מקובעות ומקובלות במקרא ובעולמו.
זרותה של המגילה, גם לעולם המחשבה המקראי וגם לסגנונו הספרותי, עשויים להלך קסם על הקורא בה. תחושה של שבירת מסגרות מלווה את קריאת המגילה, הן מצד התאמת אמירותיה לשאר המקרא, והן מבחינת סידורה הפנימי. לעתים חש הקורא כי הנה עלה על קו מחשבתו של בעל המגילה, ומיד הוא נוכח שמסקנת אותו קטע עצמו הפוכה לחלוטין למצופה, ושהקטע הבא פונה לכיוון אחר לחלוטין ולנושא שונה לגמרי.

סתירות
הסתירות הפנימיות בספר הן כמעט המאפיין המוכר והבולט ביותר שלו. בעיני חז"ל היוו סתירות אלה אף סיבה לפסילת הספר מבוא בקהל כתבי הקודש, לולא מאמצי חכמים אחרים ליישובן (בבלי שבת ל' ע"ב; קהלת רבה א' ד', שם אף הועלתה האפשרות ש"דבריו מטין לצד מינות").
אין כל קנה מדה פנימי שעל פיו נוכל להחליט שאמירה זו מוסכמת על המחבר ואמירה אחרת איננה, למעט התפיסה שגיבש לעצמו הקורא על תכנה של המגילה – אולם הלא זה עצמו הנושא העומד לדיון. הנחת היסוד של הפרשנות המסורתית היא שאין המגילה חורגת מהמוסכם על המקרא כולו, ולפיכך הפסוקים הסותרים תפיסות אלה מקבלים ערך שלילי ומוצגים כדעות חיצוניות שאינן מקובלות על בעל המגילה עצמו; אולם הנחת יסוד זו אינה נובעת מהמגילה עצמה, אלא ממוסכמות המקובלות על הקורא.
דרך אחת לחפש מוצא מן המבוכה הזו היא לחפש מודלים ספרותיים שעל פיהם תתפרש המגילה, ולמיטב ידיעתנו כיום אין שום יצירה מן העולם העתיק שנכתבה בצורה דומה. צורות ספרותיות של כמין וידויים המכילים סתירות פנימיות והתלבטויות, נמצאות רק בספרות המודרנית, אצל מחברים שניסו לעקוב אחר מהלך המחשבה המתחבטת, ולכתוב כמין יומן המתעד מסע פנימי. אולם המגילה איננה נענית למודל זה בשלמותה. לבד מאותם קטעי יומן אישי, רבים מאד בספר קטעי הדרכה והטפה, הנאמרים כאילו מפי סמכות עליונה יודעת כל. דרך אחרת מנסה לראות בצורת הכתיבה הזו את המסר של המגילה: הצגת האבסורד שבחיים, או שבאמונה, עד תומו. הסתירות, על פי השקפה זו, הן מהותיות ומהוות את התוכן האמיתי של המגילה, ולא התכנים המתחלפים של הפסקאות השונות. עצם היכולת לומר דבר והיפוכו, או לבטל כל הישג ויתרון, הוא מטרתה של המגילה. אולם ראיה כזו, עם כל קסמה והמשיכה שיש בה דוקא לקורא המודרני, ויותר ממנו לפוסט מודרני, מתעלמת מהקטעים הרבים בספר שרואים חיוב בלא מעט דרכים: בחכמה עם כל מגבלותיה, בשמחה עם האשה אשר אהבת, בלב הטוב. אין בספר רק פסימיות. אמת שזה הוא האלמנט הבולט ביותר לעינו של הקורא, שאיננו מצפה מספר מקראי להיות כל כך חתרני ומרדני. אולם הבעיה היא בעינו של הקורא, ולא בספר. הספר עצמו איננו נענה לשום נסיון כפיה והאחדה, והא מתמרד נגד כל נסיון לראות בו קו אחיד ועקבי.
הבחירה בדרכים שונות אלה כרוכה בהבנת היחס שבין המגילה לבין המקרא כולו. גם אם נקבל את האמירה הגורסת כי המגילה כופרת בערכי המקרא, ואינה רואה כל טעם בעבודת האל ובעולם בכלל, עדיין נהיה מחוייבים לתת תשובה לבעיית הרקע של קהלת: האמונה באלוהים איננה מוטלת בספק, במגילה זו כמו בכל שאר המקרא, ועדיין יש להסביר כיצד חי קהלת עצמו עם אמונותיו הסותרות. על כורחנו דבריו של קהלת נכללים בעולם האמונה המקראי, ועל כן עלינו או לפרש את קהלת בדרך שתתאים למקרא, או להבין אחרת את עולם האמונה המקראי, בצורה שתאפשר את הכללתו של ההוגה החריג הזה בתוכו.

קהלת כספר חכמה
ספרות החכמה במקרא מתאפיינת בכמה דברים: המאפיין הצורני ניכר בעיקר בשימוש הנרחב בפתגמים מסוגים שונים. אלה מביעים דעה על עולם ומלואו, כמו על מצבים בחיי אדם, מאפיינים, מטיפים, מורים ומסבירים. אלה הם משפטים קצרים וממוקדים, לרוב בתקבולת כזו או אחרת, פעמים על דרך הניגוד, ותמיד על גבול השירה. לעתים הפתגמים מופיעים לבדם, אך גם בקבוצות, סביב נושא אחד או ללא נושא מקשר, ולעתים גם משולבים בפרשיות שלמות, שהפתגם ניצב באחד ממוקדיהם. ספר משלי כולו כתוב בדרך זו.
מאפיין אחר של חכמה במקרא הוא עיסוקה בבעיות עיוניות, רוחניות ועקרוניות, שבדורות מאוחרים יותר זכו לטיפול פילוסופי שיטתי. אין במקרא עיסוק פילוסופי, אולם הדיונים שבספר איוב משמשים כבסיס לכל מחשבה כזו ביהדות. בעיות מסוג "צדיק ורע לו", או מהות ההשגחה, זוכות לטיפול בספרים האלה. בעיות אלו אינן אופייניות דוקא לישראל, ומלבד זאת חלק גדול מהדיון מתנהל דרך עיסוק בפתגמים, המייצגים צד מסויים בדיון, ומהווים הוכחה לכאן או לכאן. נכון יהיה לומר שהעיסוק בבעיות עיוניות אלה במקרא נעשה על רקע מסורת החכמה וספרותה.
קיים מתח מסוים בין המאפיינים האלה. הפתגמים בספרים דוגמת משלי מניחים ביסודם עולם מסודר, מערכת יציבה של שכר ועונש טבעיים, ומעל לכל סולם ערכים מוגדר וברור, שבו הטוב הוא טוב והרע הוא רע. החכמה מוצגת שם כדרך הנכונה לחיות, כזו שתוביל את האדם בביטחה בשבילי החיים. אולם אותם ספרים, או קטעי פרקים, המעלים לדיון את הבעיות העיוניות, מניחים מראש אפשרות אחרת, שאם לא כן לא היה דיון. האפשרות האחרת הנידונה היא שאין שכר לעמלו של האדם, שאין יחס ישר בין מעשה לגמול, שסולם הערכים המקובל איננו עובד. לפיכך כל דיון כזה הוא למעשה ויכוח על מוסכמות ספרות החכמה.
מגילת קהלת משתייכת לספרות החכמה, מכל צד אפשרי: חלק גדול ממנה מורכב מפתגמי חכמה, שאמנם אינם כה אופטימיים כפתגמי משלי, אולם גם הם מדריכים ומורים, ומניחים עולם יציב וערכי. מצד אחר, הנושאים הנדונים בה, עם כל הקושי להגדיר אותם במדויק, משתייכים לעיסוק העיוני, ושואלים מה ראוי לאדם לעשות בחייו. האופי האוניברסלי של השאלה, כמו גם השימוש במסורת הספרותית של החכמה, מציבים את קהלת בשתי רגליו בתוך ז'אנר ספרות החכמה המקראית והכללית, ומתוך נקודת מבט זו יש להסתכל עליו.
ריבוי הפתגמים שבספר מציב את קהלת בצד משלי, כספר שעוסק הרבה בהדרכה לחיים נכונים. כמובן, הפתגמים אינם זהים, יש נושאים שקהלת עוסק בהם ומשלי לא, ויש להיפך; אולם בדרך כלל מטרת הפתגמים דומה. עם זאת, כמובן שמסגרת הספר מציבה את כל הפתגמים האלה בעמדה אחרת לחלוטין. בעוד שבספר משלי הם עיקר הספר ומטרתו, בקהלת נדמה לעתים שאין הפתגמים אלא קטעי קישור בין "יומני תצפית", לעתים מסקנת עיון או סתירתו, ובכל מקרה – הם קשורים לאותם קטעים אישיים בקשר הדוק. בכך הם שונים מהותית מפתגמי ספר משלי, שכולם נאמרים מנקודת מבט סמכותית, של חכמה מחייבת ונכונה תמיד, המייצגת אמת עליונה. בקהלת תקפם של הפתגמים הוא מוגבל.
נושאי הספר מציבים אותו בצד ספר איוב. כמוהו, עיקר עניינו ביקורת החכמה לאור נסיון החיים. אולם אין כאן ויכוח, אין דוברים רבים, אין כלל סבל אישי. העיון כולו מרוחק, מהורהר, נעדר את אותו הכאב והזעקה שהם מנת חלקו של איוב, ודומה שהבעיה העיקרית המטרידה את קהלת אינו הסבל האנושי, אלא השעמום, חוסר התוחלת. בעוד איוב מתלונן על האסונות הפוקדים את האדם על לא עוול בכפו, שוקל את הטוב שבחיים לעומת הסבל שבהם ומגיע למאזן שלילי – טוען קהלת כי המאזן חסר סיכוי מראשיתו, שכן יש לשקול את החיים לא מול הסבל (שאיננו הכרחי) אלא מול המוות, והמוות הוא ודאי, סופי, מוחלט, ואין ממנו שיבה, כך שהחיים מאבדים כל ערך לעומתו. קהלת כביכול מכיר את ספר איוב ומסקנתו, אבל טוען שאין לכך כל משמעות. קהלת, להבדיל מאיוב, איננו מחפש תשובה, אלא טעם.

מונחי מפתח
לשונו של קהלת מיוחדת משאר ספרי המקרא. מונחים אחדים מושכים את העין, וייחודם ותפוצתם במגילה עשויים לספק נתונים להבנתה. להלן נסקור מקצת ממונחים אלה.
הבל. מונח זה מרחף על פני כל הספר, ומופיע בו 38 פעם, כמחצית מכלל הופעותיו במקרא כולו. משמעויות רבות למונח זה, וכולן שליליות: הבל פה (כנראה משמעותו המקורית של הביטוי, אולם דוקא בקהלת משמעות זו נעדרת), שטות, דבר חולף, ואף חושך. למרות המשמעויות השונות, תפקיד המונח הזה הוא אחד – לסיים דיון בשלילה, בחוסר מוצא, במסקנה כי העניין הנדון אינו מספק, אינו עונה, אינו מועיל. עם זאת, עוצמתה של השלילה אינה שווה בכל המקומות, לעתים היא מחוזקת במונחים כמו "הבל וענין רע", לעתים סתם "גם זה הבל", ולעתים אף יש לה משמעות כמעט חיובית – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך".
עמל. בספר זה העמל הוא כמעט תמיד שלילי, ומשמעותו אינה סתם עבודה, אלא דוקא עבודה לשם התעשרות. את העבודה עצמה קהלת איננו שולל, אולם צבירת העושר מוקעת בו כהבל, דבר חסר תוחלת שממילא לא יישאר אחרי המוות. בזאת הוא שונה מן השמחה, למשל, שכן השמחה לפחות משמחת בשעתה, אולם העמל כל כולו לשם העתיד, והעתיד איננו מציאה גדולה במגילה זו.
חכמה. החכמה היא מסגרתו של כל הספר הזה. היא הנסיון הראשון שקהלת פונה אליו בתחילת דרכו, והיא משמשת לעתים כקנה מידה למדידת מסקנות שונות. נכון יהיה לומר שהספר עומד בצילה, שכן כל המסקנות – הן הדחויות והן המקובלות – הן ברוחה, ומלבד זאת חלק משמעותי מאד מן הספר שייך לתחום החכמה המקראית הקלאסית, כפי שנאמר לעיל. מכאן שהחכמה בספר זה איננה סתם אינטלקט, אלא מסורת המחשבה הערכית המקובלת בישראל ולמעשה בעולם העתיק בכלל.
בצד השמחה, מהווה החכמה את הניסוי שאיננו נכשל לגמרי. אמנם בתחילת הספר שולל קהלת גם את השמחה וגם את החכמה כפתרון לשאלתו, אולם המשך הספר מוצא באלה צדדים לחיוב, ואף מטיף הן לחכמה הן לשמחה. בכלל, דומה שככל שהספר מתקדם, גוברת במחברו ההכרה כי אין לחפש פתרון טוטאלי ועקבי, ואין הברקה אינטלקטואלית שתתן משמעות לכל היש, אולם אפשר למצוא עניין בחיים בקנה מידה קטן יותר. וכך, אמנם לא מצא קהלת את משמעות החיים, אבל מצא בהם טעם.

מבנה המגילה
כאמור, קשה מאד למצוא מבנה מסודר במגילה זו. אין בה סיפור, אין בה חלוקה ברורה בין פרקים כבמגילת איכה. הקושי הספרותי מזכיר במידת מה את שיר השירים, שגם בו קשה להבחין בין שיר לשיר, וקיימות אפשרויות רבות להבנת הקשר בין קטעי המגילה. פרשנים וחוקרים שונים הציעו חלוקות רבות – משלשה חלקים עיקריים, ועד 15-20 פרשיות. ריבוי הנושאים והמעבר הלא ברור מחלק לחלק מקשה על השגת הסכמה בעניין זה. אולם ניתן להבחין בין קטעים שבהם קהלת מדבר בגוף ראשון, לבין קטעים המנוסחים בצורה כללית, לעתים כאילו פונה לנוכח ומדבר אליו, שבהם רב חלקם של הפתגמים. קטעים אלה מתחלפים ביניהם, ולעתים קטע מתחיל במבט אישי, ועובר תוך כדי דיבור לפתגם – לפעמים כמסקנת ההתבוננות האישית; ויש שהדובר חוזר בסוף שוב, לאחר הפתגם החיובי המציב עמדה ערכית, לביטול הכל והיבולו.
קל לראות שכל אותם הקטעים האישיים הם באוירה מבטלת. גם קטעים שמנסים לומר משהו חיובי, על החכמה או על השמחה או על החיים בכלל, מסתיימים במשפט מבטל – גם זה הבל.
הקטעים האישיים מנוסחים כמין יומן תצפית: קהלת מבקש לבחון את החיים מנקודת מבט מסויימת, או אולי מנסה למצוא את משמעות החיים בתחום אחד – החכמה, השמחה, העמל. בתחילת המגילה מוקדש קטע שלם לכל אחד מתחומים אלה, אולם בפרקים הבאים מתרחב המבט לסוגיות חברתיות, כדוגמת הצדק והעוול, שגם בהם נוקט קהלת באותה שיטה. דומה, שככל שהמגילה מתקדמת, ה"ניסויים" או התצפיות הופכים להיות מקיפים יותר ואישיים פחות. כבר אין מדובר בחוויות אישיות ויזומות, אלא בהתבוננות באדם ובחברה. התבוננויות אלה מנוסחות בדרך כלל בלשון "ראיתי", המבטאת את סגנון עיונו של המחבר: תצפית, הכללה, מסקנה. המסקנה באה פעמים רבות בלשון "וידעתי", כלומר ידיעה – דהיינו מסקנה, סברה - הבאה כתוצאה מאותה ראיה.
קטעי הפתגמים מפוזרים לאורך הספר כולו, עם ריכוזים ניכרים בפרקים מסויימים, דוגמת ו-ז, או י-יא. קשה להבחין במפתח שעל פיו מחליט קהלת לעבור לסוג זה. יש פתגמים המנוסחים בסתם, ויש הפונים לנוכח ומדריכים אותו ישירות, ובדרך כלל הם מתאימים בתוכנם ואף בצורתם לפתגמים המופיעים בספרים דוגמת משלי. הם מביעים אותה תפיסה, שביסודה ראיה מסודרת ויציבה של העולם, המזהה חוקיות קבועה, גם אם לא נוחה תמיד לאדם. חלק גדול מהפתגמים מורים לאדם את גבולותיו, ולאו דוקא את יתרונות חייו, ומטרתם לסייע לו להימנע מסכנות וממעשים לא רצויים שתוצאתם שלילית.
פרשיות תיאוּריות, המתארות מקטעים מחיי אדם, נמצאות בספר בשני הקשרים – האחד, והוא הבולט, בתוך "ניסוייו" של החכם, דוגמת חיי החכמה או חיי ההוללות (פרקים א-ב). בשלל פרטים מתאר קהלת את חיי החכמה, כמו גם את השמחה וההוללות. השני בולט בסיום הספר – תיאור הזקנה והמוות, המסיימים את הספר כולו (פרק יב). נושא זה הוא למעשה הנושא החורז וחוזר בספר כולו, באשר הוא עומד ביסוד ובסוף כל הרהוריו וניתוחיו של קהלת; הכל מתנפץ אל סלע המוות. וכך, לאחר שהמוות נזכר בהקשר זה במקומות רבים, בא תיאורו המלא והמפורט, עם שלבי דעיכתו של האדם, באחד התיאורים המפורסמים במקרא, המובילים אל שתי המסקנות הסופיות של הספר: "הבל הבלים, הכל הבל", ו"סוף דבר, הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".
מבנהו האמורפי של הספר עשוי להוביל להבנה אחרת שלו. נראה כי אכן אין לחפש בו עיון מסודר ושיטתי, אין מעבר מסודר מנושא אחד שנסגר לנושא שני שנפתח, ובאמת הוא חוזר לאותו עניין שוב ושוב, מצדדים שונים ומנקודות מבט שלעתים סותרות זו את זו. אבל בכל זאת, גם אם אין להבחין במעבר משאלה לתשובה, אפשר להבחין במעבר של נקודות כובד. בעוד תחילת הספר כולה "אני" ו"אני", ניסויים אישיים ומסקנות, הרי שלאט לאט נוספים יותר ויותר קטעי פתגמים והדרכות, שמטבען חיוביות יותר ובעלות מטען ערכי; וההשפעה המצטברת של הקבצים האלה ניכרת בקטעים האישיים הבאים, שכאמור כבר יוצאים מעט מהקליפה האגוצנטרית של תחילת הספר, ומפנים מבט לחברה ועוולותיה.
התנועה האיטית הזו, שאיננה מורגשת במבט ראשון, מתבטאת בין השאר במעבר ההדרגתי של מונח המפתח שנידון למעלה, ה"הבל". בתחילת הספר מובנו שלילי מוחלט. פעמים רבות הוא מופיע, כאמור, מחוזק במילות שלילה נוספות. אולם תוקפו השלילי נחלש במהלך המגילה, ולקראת הסוף יופיע אף הביטוי "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך", כשההבל עשוי לשמש פה דוקא כמסגרת לשמחה, בניגוד לתחילת הספר, שם שימש ההבל כסיבה לביטולה של השמחה.
המעברים האלה, החוזרים ונשנים וקשורים לעתים זה לזה בקשרי אסוציאציה, משיבים בסופו של דבר את קהלת לנמל הבית, שאותו נטש בתחילת הספר לעבר הבלתי נודע. הספר איננו מתקדם, איפוא, בקו ליניארי, ואף איננו מתווכח, איננו מקשה ואיננו מתרץ. הוא נע כמטוטלת, שתנועתה הולכת ומתכנסת אל נקודת הסיום: סוף דבר, הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.

סיכום
ספר קהלת הוא ספר מסתתר. בסבך השאלות הלא פתורות שהוא מעלה מסתתרות תשובות רבות, כולן גלויות ואף אחת מהן אינה עונה במלואה על השאלה, שאיננה נשאלת באופן ישיר. בשל כך לא תמיד ברור לקורא מה שאלת הספר, ובודאי לא מהו פתרונו. לעתים נראה לקורא כי אין בספר אלא אוירה, וכי די בה להבנת דבריו, אולם משיבוא להגדירה – ימצא שוב כי היא רחוקה ממנו, "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק". כרגיל במקרא, הסגנון משקף את התוכן, ושניהם כאחד מעידים על החיים ומשמעותם שחמקמקים הם.
ובכל זאת, גם אם אין קורא הספר יוצא ממנו ותשובה בידו, הוא יוצא ממנו ולגיטימציה בידו. אפשר שזוהי סיבת הצדקת הכללתו במקרא: מותר לשאול, מותר להיוותר ללא תשובה. מותר לחוש אפילו יאוש ושעמום. מותר, כי זה כל האדם.

 (רשומה זו מבוססת על יחידה בקורס מקוון בחמש מגילות, שניתן במכללת גבעת וושינגטון בשנת תשס"ט)

2 comments:

Gilboa Plavnik אמר/ה...

מזמן לא נכנסתי לבלוג זה.
מפתיע לקרוא מאמר על שאלת משמעות החיים, כשבמהלך הקריאה שמתי לב ברשמית המנויים לבלוג בשמו של ישראל קרול ז"ל, יוצא בשאלה מחסידות גור, שהתאבד ביום שלישי השבוע.

איילת סקסטין אמר/ה...

בשנה שעברה, תוך כדי קריאה במגילה, ראיתי בעיני רוחי חבורה של חכמים, ביניהם לפחות אשה אחת, יושבים ומדברים על משמעות החיים.
בעקבות ביטויים כמו: "אמר הקוהלת" (יב:ח) (בה"א הידיעה) או "אמרה קהלת" (ז:כז), על בדעתי שהמלה "קהלת" אינה שם של אדם, אלא שם של תפקיד, או תואר. שזהו חכם היושב מול קהל או או מתקהל עם עוד אנשים כמותו כדי לעסוק בפילוסופיה. ודמיינתי שאולי אותו קהלת בן דוד, שהיה מלך על ישראל בירושלים, היה משתתף בהתקהלויות כאלה – אולי אפילו יסד אותן או ניהל אותן בחצרו (מעין "חוג סלוני") – ותיעד בספר זה את מה שנאמר בהן מפי הדוברים השונים. הוא לא ציין תמיד מי אמר מה, או שאולי ציין בהערות שוליים, שלא השתמרו, וכך הגיעו הדברים לידינו, כשרק מדי פעם מוזכרים חילופי הדוברים. ייתכן גם שמתועדים דיונים שונים ולכן החזרות לכאורה לנושאים שכבר נדונו.
אם אכן ערך שלמה המלך כינוסים של "קוהלות" כאלה, זה מתיישב יפה עם הפסוקים "ויותר שהיה קוהלת חכם עוד לימד דעת את העם ... ביקש קהלת למצוא דברי חפץ..." (יב:ט-י), וגם עם הסיום: "סוף דבר, הכול נשמע" – נשמעו דברי כל המתכנסים, ומסקנתו של בעל הספר היא המשפטים המסכמים אותו.