בראשית: מונולוג הנחש

אני הנחש.

אני הכפור. אני הספק. אני המוח הקר. אני המחקר.

אני ההליכה על סף התהום. אני ההצצה, הוורטיגו, פיק הברכים ומשענת הקנה הרצוץ.

אני הקו הישר. להב ההבנה, אור הדעת המסנוור. ועיני כעין הקרח הנורא, על ראש החיים, מלמעלה.  

לא צדק המסַפר: לא את הטוב והרע ידעת אחרי, אלא את הידיעה. ומפני נחבאת, ולא מפניו. כי עמו הסליחה, ועמי הזכרון לעולם.

התוותר עלי?

התוותר על הברק הנוצץ, על ההפתעה?

על הסבך, על החושך, על אבחת החרב המתהפכת וקלישת הנתיב המסתמן?

התוותר על תהומות האימה ועל הלב המזנק משמחה? על ההתרגשות, על הטירוף, על כלות הנשימה?

כי אני הוא הפירוד, ובלעדי אין אחדות;

כי אני ההבדלה, ובלעדי אין דעת;

אני הוא עמקי התהומות, ובלעדי אין מרומי פסגה;

אני השאלה, ואין מענה;

אני הספק – ובלעדי אין אמונה.