לפרגן

לפני שבעים ואחת שנה, נשא וינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי את הדברים הבאים:

"נבצר הדבר מן הבריות, למזלם הטוב – כי לו היה זה בידם כי אז היה הדבר נורא מנשוא – לחזות מראש או להגיד מראש במידה גדולה את מהלכם הנגול וההולך של המאורעות. בשלב אחד נראה שצדקו בני האדם, בשלב שני נראה שטעו. ושוב, כעבור שנים אחדות, משהתארכה הפרספקטיבה של הזמן, הכל עומד באור אחר. הממדים חדשים, יש סולם ערכים אחר. ההיסטוריה בפנסה המהבהב הולכת הלוך ומעוד בעקבות העבר. מה בצע בכל אלה? מורה הדרך היחיד לאדם הוא מצפונו. שלט המגן היחיד לזכרו הוא ישרותם וכנותם של מעשיו. בשלט המגן הזה צועדים אנו תמיד בשורות הכבוד, ויהיו תעתועיו של הגורל אשר יהיו" (נאום ההספד של צ'רצ'יל על צ'מברלין, מתנגדו הפוליטי הגדול, 12.11.40; תרגום אהרון אמיר)

משמעותה של החלטה, בחיים האישיים, איננה לקבל את מה שבחרנו בו. משמעותה העיקרית היא לדעת לוותר על מה שלא בחרנו בו. בחיי הציבור, לעומת זאת, ובעיקר בחיי הדמוקרטיה, הדברים הפוכים: משמעותה של החלטה היא לדעת לקבל מה שאחרים החליטו. זכותנו וחובתנו להתנגד בכל דרך, אבל משנפלה החלטה – זו ההחלטה שלנו, וממש לא משנה מי עומד בראש השלטון באותה עת. אנחנו הדמוקרטיה, ואנחנו הדמוקרטיה לא רק כשאנו מנצלים את זכותנו להביע ולהתווכח, אלא בעיקר כשאנו מקבלים מה שבסופו של דבר הוחלט. זו משמעות זכות הבחירה, זו משמעות זכות ההתנגדות, זו משמעות היות אופוזיציה.

ועל כן, ביום הזה, תפקידנו לפרגן. אפשר שהיינו מחליטים אחרת. אני עצמי לא השתתפתי מעולם בשום מפגן למען שחרור גלעד שליט ולא ביקרתי ולו פעם אחת באוהל המחאה, מכיון שדעתי היתה חלוקה עלי בעניין. אבל היום הזה הוא יום פירגון. השמחה הנרחבת ברחובות הארץ היא אמיתית, גם אם החשש הוא אמיתי. אין שמחה שלא בא לה קץ, בדרך זו או אחרת, ובכל זאת, בחג מצווה האדם לשמוח, ערב החורף, עם העתיד הלא ברור, בחשש מפני בצורת או חששות אחרים. עכשיו הזמן לשמוח. לחשוש אפשר אחר כך. המחיר העתידי ידוע, ועוד יבוא יומו. אבל היום, היום הזה, כולנו עם המשפחה השמחה אחת, שליוותה כצל את ימי כולנו כל השנים האלה.

ובאמת, כמה מאיתנו, תומכים ומתנגדים, יכולים לומר על עצמם שהביאו שמחה כזו ללב מישהו? וכי אפשר לומר על מעשה כזה שרע הוא? "מה בצע בכל אלה? מורה הדרך היחיד לאדם הוא מצפונו".

ושנזכה כולנו לשמחה אמיתית.