יתרו: הכשלון המפואר

שבטים

מהלך התגבשותם של שבטי העברים, המתייחסים על יעקב, לעם אחד, הוא מעורפל למדי. לא לכל משפחות השבטים יש ייחוס ברור וחד משמעי, ולעתים משפחות מיוחסות במקורות שונים לשבטים שונים; לעתים משפחות משבט אחד הופכות לשבט בפני עצמו, לפעמים לא. גם תהליך ההתנחלות איננו אחיד. יש שבטים שמתפזרים על פני שתי נחלות, ויש שבטים שאינם מקבלים נחלה כלל. תחושת שותפות גורל לא תמיד קיימת, ובתקופה שקודמת למלוכה מתרחשות אף מלחמות שבטים מפעם לפעם. אף אורחות חייהם שונים – יש שבטי רועים ולעומתם שבטים חקלאיים, וכמדומה שאף שבטים שעיקר עיסוקם במסחר נכללים בתמונה.

בדומה לכך, גם הנהגת השבטים איננה הנהגה לאומית משום בחינה. כמקובל בכל שבטי הנודדים מעולם, השבט מתכנס למבנים משפחתיים. כל כולו מתואר ונתפס בתודעת חבריו כמשפחה אחת גדולה, וממילא ראשי המשפחות הקטנות יותר, לפי הירארכיית הגודל או הוותק, הם ראשי המדברים וקובעי המהלכים. לעתים יש ראש אחד מוכר לשבט, לעתים לא. בקצרה, השבט עצמו, קשריו החיצוניים, קשריו הפנימיים, וגם הנהגתו, אינם קבועים וחתוכים, ועם זאת אפיוניהם ברורים למדי. בדרך כלל ידע אדם בחברה הנזילה הזו את מקומו וחובותיו, מתוך מסורת עמוקה ומושרשת, בדיוק כמו במשפחה.

האם היתה לאותם שבטים עבריים מסורת תרבות או דת משותפת כלשהי? הכתובים כידוע אינם מדווחים על כך כמעט דבר. היו להם שמות אופייניים (וגם זה לא תמיד – כזכור, דוקא משפחתו של משה נושאת שמות מצריים). אבל משמותיהם לא ניתן לזהות שם של אל ייחודי (יהודה ויהושע הם חריגים – ובהם, לשם יהודה לא בהכרח יש משמעות של שם האל אלא של הודיה, ויהושע הוא שם חדש, שלא ברור מתי ניתן). חששו של משה "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם" לא בא לידי ביטוי במאורעות המתועדים. סביר שהיתה להם מסורת חוק; אין חברה שאין בה כללי התנהגות מוסדרים, גם אם מעטים ובעל פה. אבל אין לנו כל מידע על מערכת כזו, מעבר למושגים כלליים ביותר.

הנהגה

בדרך כלל, וכך אכן אירע באיחודי שבטים רבים במהלך ההיסטוריה, כשנוצרת הזדמנות, או נוצרים תנאים, לאיחוד שבטים שלא על בסיס זמני אלא מתוך ציפיה למבנה ארוך טווח, נוצר גם צורך במסגרות קשוחות יותר ומקובעות יותר. מנהגים וחוקים נאספים לקובץ אחד (לעתים תוך השארת סתירות); הנהגת-על מתגבשת, בדרך כלל תוך מאבקים. השלב הזה הוא השלב הקשה בהתגבשות העם, ופעמים רבות איגוד השבטים אינו צולח אותו ומתפרק לאחר דור או שנים. ההתפרקות נובעת משתי הסיבות – או חוסר יכולת להסכים על מערכת חוק אחידה, או חוסר יכולת להתגבש סביב הנהגה מוסכמת ורציפה.

בישראל, הנהגת השבטים המסורתית היתה של "זקנים", ראשי משפחות, הנקראים לעתים גם "נשיאים". מהם נלקחה שכבת ההנהגה המקשרת בינם לבין השלטון המצרי, אליהם בא משה בשובו למצרים ממדין במטרה לקבל לגיטימציה. הם המלווים אותו למפגשיו עם פרעה, כדי לתת תוקף להיותו מייצג העם. אבל בכל סיפור היציאה אין להם כל תפקיד, וגם לא בראשית המסע במדבר. איננו יודעים כיצד התייחסו אל משה בכל אותם חודשים. איננו יודעים כיצד התייחס אליהם משה: האם שיתף אותם בצעדיו, האם דיווח להם, האם נתן להם מקום ותפקיד.

מדברי יתרו בראשית הפרשה נראה כי משה איננו משתף איש איתו בשלל תפקידיו. הוא מנהיג יחיד במלוא מובן המילה; יתרו נוכח בזאת בהקשר של המשפט, אבל המשפט הוא אחד מתפקידיו המוכרים של שליט העם בעת ההיא, ואיננו נפרד מתפקידי הנהגה אחרים, אזרחית או צבאית. זוהי תופעה יוצאת דופן בכל קנה מידה; גם לגדולי המהפכנים, ואף לשליטים המוחלטים ביותר והחשדנים ביותר, היו יועצים ועוזרים וצוות שהקיף אותם ודאג לביצוע ההנחיות ולארגון השליטה. ובאמת קשה להבין כיצד דבר זה אפשרי בכלל. בספר במדבר מסופר לנו על עוד אירוע שבו משה מציין את בדידותו בצמרת, ואף מתלונן עליה – "האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו", או בגרסת ספר דברים "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". לכאורה תלונות אלה מושמעות לאחר שכבר מונתה על ידו שכבת עוזרים על פי עצת יתרו, ובכל זאת משה עודנו מנהיג יחיד ובודד. נראה שמדובר פה בתכונת אופי שמקשה על משה לשתף אחרים באחריותו. האם איננו סומך על אחרים? האם הוא מודע לגודל המהפכה ההיסטורית שהנהיג ואיננו רואה כיצד אפשר לשתף אחרים בלי להוריד את הנהגת העם ברמתה? כך או כך, שאלת ההנהגה היא שאלה ששבה ועולה בהזדמנויות שונות ותובעת פתרון מבני.

*

חידושים

המפגש של יתרו ומשה היה מפגש של עולם ישן ועולם חדש. מצד אחד כוהן מדיין: מנהיג שבטי, כנראה לא מדרג ראשי המשפחות. התנהגות הרועים לבנותיו אולי מרמזת על מקומו המעורער במבנה ההנהגה של מקומו, וכך ראו זאת חז"ל. אבל הוא כוהן, וככזה הוא נושא מסורות עתיקות, מכובד ואולי אפילו מעורר יראה כלשהי. מצד שני, מנהיג של איגוד שבטים חדש. גם הוא איננו מנהיג מדרג ראשי המשפחות. למעשה, אין מאחוריו שום מסורת הנהגה, שום מוצא שמעמיד אותו בעמדת זינוק להנהגה כזו, ואפילו לא מכובדות של אנשי ציבור ודת; אהרון אחיו טרם הוכרז ככוהן, וגם לכשיוכרז, תלווה הכרזה זו במרד. וכפי שראינו, הגיבוי הניתן לו מצד ההנהגה המסורתית והותיקה איננו בולט לעין.

למפגש הזה יש ערך דיפלומטי. כל עוד היה מדובר ברסיסי שבטים מפוזרים בארץ זרה, לא היה יסוד לדבר על קשרי חוץ כלשהם. אבל הנה, אחד מראשוני צעדיו של משה כמנהיג איגוד השבטים העצמאי החדש הוא קשירת קשרי חוץ עם בני ברית אישיים לשעבר. יתרו מגיע על תקן כהן מדין ולא רק כחותן משה, והוא בא מפני האירועים והנצחון שזה עתה התפרסם בעולם, שבו הוכרו לראשונה השבטים האלה כגורם בעל משמעות. הסעודה, שבה משתתפים גם זקני העם, היא סעודה לפני האלוהים, הכוללת עולה וזבחים, והיא סעודת ברית אופיינית. אגד השבטים הישראלי מתחיל לחפש לו קואליציות ובני ברית בעולם החדש שלו, והדברים בולטים ומובנים במיוחד על רקע מלחמת עמלק, שהתרחשה זה עתה. שבטי ישראל נכנסו למשחק שבטי הנודדים של המדבר, ויש צורך להשתייך לאיגוד גדול ומשמעותי יותר, כדי להתגונן בפני סכנות המדבר הבאות. למעלה מזה – בתחילת ספר במדבר, במסגרת ההכנות לתחילת המסע לכיוון ארץ ישראל, מבקש משה מחובב בן רעואל המדייני לשמש כסייר המחנה, ומבטיח לו יישוב קבע בארץ לכשתיכבש. הנודד מסרב לשכר המוצע, ואיננו יודעים האם נשאר במחנה ושימש כסייר כפי שהתבקש. אבל עצם ההצעה מעידה על משמעויותיה הנלוות של אותה ברית. וכאמור, היה בברית הזו גם משום חיזוק מעמדו של משה עצמו, שלא זוכה פה רק להכרתו של המנהיג הזר, אלא גם להשתתפותם של הזקנים בסעודת הברית בראשותו. (ראוי לציין כאן סברא שנשמעה רבות במחקר עוד מן המאה התשע עשרה, שקשרה אפילו את ראשית האמונה הישראלית עצמה, באל ההרים החדש והסוער, לאמונה המדיינית; דא עקא, שאין לנו כל עדויות על האמונה הכביכול מדיינית הזו, ומכלל סברא הדברים לא יצאו מעולם).

חשדות

בעיני העם, דברים כאלה בדרך כלל מהווים איום. קודם לכן נתפסו הזקנים, נשיאי בתי האב, כמנהיגים עממיים. הם באים מלמטה, סמכותם נבנית אט אט, ותמיד נשארת בתוך המסגרת, תמיד בתוך המנהגים הקדומים, תמיד הם נשארים חלק מהמשפחה. אבל הנה באחת הם הופכים להיות אנשי העולם הגדול; סעודות דיפלומטיות, התחככות עם מנהיגים זרים. הקנאה עלולה להוביל לידי התנגדות אידיאולוגית – הנה הם מכניסים נורמות זרות, הנה הם משליטים דרכים חדשות ומנוכרות, שאינן מחוברות, אינן שוויוניות כפי שהורגלנו, מתנשאות. זרעי הפורענות נזרעים.

בעיני אי אלה מן הסתם שב החשד ואף התחזק, כשלאחר הביקור הדיפלומטי הזה מודיע משה על ייסודה של שכבת הנהגה חדשה – אנשי החיל, ראשי העם, שיתמנו על פי כישוריהם ולא על פי מוצאם. שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות. היו דברים מעולם, ומדרג כזה של נושאי תפקידים הוא דבר מוכר וידוע, ויש לו מקבילות הן בתפקידים, הן בדרכי מינוי והן בתארים גם באימפריה החתית וגם בממלכה מצרית של המאה השלוש עשרה והארבע עשרה לפנה"ס; אבל הוא איננו מתאים ואין לו כל שרשים במסורת השבטית של בני יעקב והנלווים עליהם.

כשלון

האמת ניתנת להיאמר, אין כל המשך לחידוש הזה. על פי הנראה בפרשה זו, תפקידיהם של השרים החדשים שיפוטיים, ומצד שני תאריהם צבאיים; מה שמוביל למסקנה שמדובר בהנהגה לכל דבר, שכן בעת ההיא אין הפרדת רשויות בין דרג שיפוטי, צבאי, מדיני או אזרחי. אבל בכל דברי ימי הנדודים איננו מוצאים את השרים האלה מתפקדים. איננו מוצאים שום משפט מובא אליהם – בנות צלפחד באות אל משה ואהרן ונשיאי העדה. אל הר סיני יעלו איתו שבעים זקנים, לא אותם שרי אלפים ומאות שנועדו להעביר איתו את דבר ה' לעם. גם בהליכים אזרחיים מובהקים, כגון המיפקדים, אין להם כל תפקיד. למעשה, הפעם הראשונה שבא זכרם בכתובים הוא בשנת הנדודים האחרונה, בעת מסע העונשים על  מדין; וגם שם מורכבת משלחת העונשין על פי מפתח שבטי, אלף למטה. עליהם אכן מופקדים שרי אלפים ושרי מאות, אבל גם הם באים מהמלחמה ומתייצבים לפני הנשיאים (במדבר לא).

אותה פרשה עצמה, של מלחמת מדין, מעידה גם על כשלון שני, כשלונו של המפגש המתואר בפרשתנו, כלומר של כריתת הברית עם מדין. דור לאחר הברית ההיא אנו מוצאים את מדין קושר קשרים דיפלומטיים אחרים, לא עם שבט נודדים שלצידו, אלא עם ממלכת מואב הצעירה נגד ישראל; ומיד אחר כך אנו מוצאים את ישראל יוצאים עליהם למלחמה שכלליה אכזריים ופשוטים – טבח ושבי. אין שום זכר לאותם קשרים קדומים. וכאמור, ההצעה לשיתוף פעולה בתחילתו של המסע, באמצעות חובב בן רעואל המדייני, התפוגגה בערפילי הסיפור ולא נודע מה עלה בסופה.

פרק יט בספר שמות הוא, איפוא, סיפורו של כישלון מפואר. כמעט כמו בימינו, המנהיג החדש, שזה עתה עלה בסערה על במת העם, מנסה בחודשים הראשונים לכהונתו לשנות סדרי עולם: לפתח קשרים דיפלומטיים, לבנות צבא ומינהל, לשדד מערכות חברתיות. גולת הכותרת של מפעליו תהיה נתינת חוקה חדשה לעם, בקולות וברקים על ההר, שהציווי הראשון בה יהיה איסור עשיית פסל ומסכה. ומייד עם תום מעמד הברית הוא עולה אל ההר בעצמו, וכל חידושיו קורסים. העם עושה עגל, מעמד שרי האלפים והמאות נמוג, המדיינים אינם באים, העם נשאר מבודד וחסר בעלי ברית, ובמקום עם חדש ומנצח הכובש את דרכו לטריטוריה וממלכה מאורגנת וממושמעת - אנו נסוגים חזרה למשטר נדודים שבטי, מייגע ומשעמם וחסר הוד, למשך דור שלם נוסף.

*

ולמרות הכל

"החטאים של דור המדבר הם התורה שלנו", נהגו חסידים לומר, ובפראפראזה ניתן לומר דבר דומה – הכשלונות של משה הם יסודות הנהגתה של ממלכת ישראל. אין דרך אחרת לנהל עם. קשרים דיפלומטיים עם עמים זרים חובה לקשור; אין דרך אחרת בהנהגה לאומית אלא מינויים שלא על פי מפתח שבטי אלא על פי כישורים, ובניית מדרג פיקוד וניהול אחידים לכל; וכמובן אין עם ללא חוק משותף ומחייב ואחיד. כל הוויית השטח מתקוממת, ותמיד תתקומם, נגד החידושים האלה, ומאחורי ההתנגדות יעמדו תמיד נימוקי מסורת והיצמדות לישן ולמקודש. אף אנו נתווכח מי מעל מי, אף בנו יהיו שיתקוממו כנגד כפיית חוקים ומנהגים הכולאים את הנשמה וממסדים את הביטוי האותנטי של האמונה הראשונית, אף אצלנו יופיע זלזול וחשד בקשרים עם עמים אחרים.

ובכל זאת נוע תנוע.