יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

שמות: למה מי אתה?

אי אז, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, יצא נער – עלם? – מביתו, לחפש את אחיו. איננו יודעים בן כמה היה, ועל פי הנראה עמד לקראת סיום ימי התבגרותו, ומן הסתם נפשו סערה. אולי בגלל סיפור חייו יוצא הדופן; אולי בגלל היותו אסופי, שזכר הוריו אולי עמעם עדיין בירכתי תודעתו; אולי בגלל היותו בן בלי שם של ממש; אולי בגלל שזהותו לא היתה ברורה לו. כל בית גידולו, ארחותיו ולבושו, מצריים היו, אבל אחיו – כך ידוע היה לו, ואיננו יודעים כיצד – עבריים הם, ממעמד אחר לגמרי, בתנאי חיים אחרים.

התורה עוברת על רבים מפרטי הסיפור בחטף, בטשטוש פנים ודמויות וזהויות. עיקר תיאורה מכוון להטביע רושם בלב הקורא, של סבל ודיכוי והשפלה, של תחושת חוסר מוצא ונפש שחוחה. אפשר שאם היינו קרובים יותר לדור האירוע ולפרטיו היינו מתרשמים אחרת. סוף סוף העבדים ניהלו חיי משפחה, גרו בשכונות משלהם במעורבות מסויימת עם המצרים, וקיימו איתם יחסי שכנות סבירים. סיפורי השעבוד הקשה היו ככל הנראה מוגבלים בזמן. כך יש להבין גם את לשון הנבואה הקדומה של ברית בין הבתרים – "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם – ארבע מאות שנה". כל התהליך כולו, גם הגרות וגם העבודה (שאינה בהכרח אותה עבודת פרך, אלא סתם להיות נתינים של מלך) וגם העינוי, יארך 400 שנה, אולם לא כולו בשעבוד, אלא רק חלק ממנו. העובדה היא שמשה, שנולד על פי המסופר בעצם ימי גזרת הילדים, חוזר למצרים בהיותו בן שמונים, ולפניו עם שלם וצעיר, שנולד ברובו אחריו, מה שאומר שגזרה זו בטלה מזמן; ובחזרתו למצרים הוא פוגש שכבת הנהגה של זקנים, המקובלת על העם. היתה לעבדים מידה של אוטונומיה. אבל הרושם שאנו מקבלים מהתיאור המקוצר הוא של השפלה ועבדות מרה.

לאט לאט נעלמים השמות מן הסיפור. תחילתו ברשימה שמית (שאינה אלא חזרה על הרשימה מסוף ספר בראשית). אחר כך מתערפלת התמונה. השם "ישראל" נעלם, ובמקומו צף השם העתיק והכללי, שכולל עוד רבים אחרים שאינם ממשפחת יעקב כלל, "העברים". המילדות הן עבריות; הנער בתיבה הוא מילדי העברים. שם ישראל נשכח. אף כשיבוא משה אל פרעה ויאמר לו "כה אמר ה' אלוהי ישראל" מגיב פרעה "מי ה', לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח"; ומשנוכח משה בטעותו הוא נסוג אל הטענה המקורית שהיה אמור להשמיע, "אלהי העברים נקרא עלינו", אולם כבר מאוחר מדי, ופרעה זורק את משה מעל פניו.

סביר להניח, אם כן, שמשה ידע משהו על השתייכותו לעברים, ועל ישראל לא שמע דבר בבית פרעה. כשהוא יוצא אל אחיו הוא רואה "איש מצרי מכה איש עברי", ולמחרת הוא רואה "שני אנשים עברים נצים". ישראליותם איננה ידועה לו, ספק אם היא ידועה להם, וודאי שאין לה משמעות עבורו. ועם זאת, משה פותח את מסעו אל עבר העבריות, אל עברו.

ומעגליו הולכים ומתרחבים. מפגשו הראשון, והאלים מכולם, מעמת את שתי זהויותיו זו עם זו: איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. המראה הזה איננו רק מראה חיצוני למשה, אלא משמש עבורו כמין מראה עצמית. הזהות המצרית שלו מדחיקה את העברית, משפילה ומשעבדת אותה, אבל משה היוצא לראות את סבלות אחיו איננו מוכן עוד לדחיקה הזו ולטשטוש החלק הזה בזהותו. הוא תופס צד, ומכה את המצרי. הוא מכה אותו כמצרי המכה מצרי; אבל הוא מייצג במעשה זה את כל מה שהעברי איננו יכול לעשות. במאבק הזהויות הזה, במאבק העולמות האלה שבנפשו – ולשני העולמות הוא מחוייב – לא מכריעה רק הזדהות אתנית ותו לא. כדי להכריע, משה משתמש בשיפוט מוסרי. הוא לא מכה את המצרי מתוך הזדהות לאומית עם העברי; העברים אינם עם, שייכותו אליהם לא ברורה, הזדהותו איתם עדיין לא ידועה לו עצמו. הכאת המצרי היא הכרעה מוסרית: משה מתייצב לצד החלש.




ואם הדברים פה עדיין אינם ברורים, וניתן אולי לפרש אותם אחרת, מפגשו הבא איננו נותן לו הזדמנות למנוחה, ומתרחש מיד למחרת, "ביום השני" (בלשון המקרא פשר ציון הזמן הזה מביע דחיפות ורציפות). אתמול עוד ניתן היה להתלבט בין בחירה אתנית, קרבת דם, לבין בחירה מוסרית; ואילו הפעם מציבה המציאות בפניו – ובפנינו - הכרעה חדה עוד יותר: מבין שתי ההזדהויות האלה, האתנית והמוסרית, מה חשוב לך יותר?

בעימות הזה אין חלש וחזק, ועל כן אין כאן מקום להתערבות אלימה. אבל על פי המתואר, תגובתו האימפולסיבית והמיידית של משה היא תגובה של שיפוט. הוא לא מנסה לגשר בין שני כביכול-אחיו האלה, ולא מנסה להפריד ולהשלים. "רשע", קובע הכתוב כאילו מפיו, "למה תכה רעך"? מה שווה הזהות האתנית אם אין מוסר בה?

והמבחן הבא טופח על פניו מיד: "ויאמר (– אותו רשע, כמובן –) מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" תגובת הרשע היא דחיה אתנית. "עלינו", אומר העברי המכה. אנחנו עברים, אתה מה לך פה. זה סכסוך פנימי, אל תתערב. בחירתך מאתמול, נבעה מסיבות מוסריות, וככזו איננה מעניינת אותנו. אם אינך עברי, אין לך זכות לומר לנו מה טוב ומה רע. למה מי אתה?

והוא כמובן מוסיף ומסובב את הסכין לאחר שננעצה, ומחריף את הנימה – "הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי"? הלא עבורך אין חשיבות למוצא. קרבת הדם לא מדברת אליך. מבחינתך אפשר להרוג גם אותי. לך, אתה לא משלנו כמה שתתאמץ. ואל תטיף לנו מוסר פה, אתה לא יותר מוסרי, וגם אתה נהגת לא כדין, ובכלל, תן לנו לנהל את החיים שלנו, אנחנו מסתדרים והסתדרנו מצויין בלעדיך.

וכך, משה, שנתלש מביתו, ועתה הוא מתבגר אבוד המחפש את עצמו, נתלש שוב מהזהות שדימה זה עתה למצוא, והנה הוא בדרך אל המדבר, המרחב העצום והאחיד, חסר הפנים והזהות ושמות. מפרעה – סמל הסדר המדיני והארגון – אל ארץ מדין, ארץ הנודדים חסרי הקרקע והשורשים והמסגרת הברורה והקשוחה.

המחפש זהות, מחפש הגדרות. מחפש גבולות, חוקים, שייכות. חיפושו של משה הוביל אותו בינתים לבחירה במוסר, המחייב בכל פעם הכרעה מחדש, שאיננו מתיישר על פי בחירות האתמול, שתובע כל יום שיפוט משל עצמו. אולי התיישבותו על הבאר סימלה ייאוש מסויים, אולי עייפות, והנה הוא צמא למים, לשורשים, לבית. אבל גורלו – נכון יותר, בחירותיו – רודפים אחריו ואינם מניחים לו להתפרקד על האשליה. לנגד עיניו מתפתח עימות מחודש, והפעם בין רועים לרועות, בין נשים לגברים. אל שני הצדדים אין לו שום זיקה אתנית, והעימות הפעם הוא טהור: נשים חלשות מצד אחד, גברים אלימים מהצד השני. אולי עוד צוללת באזניו נזיפתו של העברי הרשע, אולי מתקומם בו חוש ההשרדות ואומר לו, מה אתה דוחף שוב את האף, מה אתה מתערב, יש לך סיכוי לקבל משהו מהאנשים האלה, הרועים הם בעלי הבית פה, שבע הבנות האלה נראות לי בכלל ממעמד נחות אחרת לא היו מעיזים לגרש אותן, אם אתה רוצה סוף סוף בית וזהות ושורשים בחר פעם אחת בחייך את הבחירה הנכונה, שב בצד, אף אחד לא צריך בכלל לדעת מי אתה ומה הרקע שלך והאם בכלל ראית מה קורה כאן.

אבל משה קם. "ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". הוא לא היה יכול לדעת מי הבנות ומי אביהן, הוא לא היה יכול לדעת כיצד יגיבו הרועים ומה כוחם, וגם לא היה אכפת לו. אין לו אפשרות אחרת.




וכשהבנות נוטשות אותו על הבאר, הוא כבר רגיל. מה פתאום חשבתי שאמצא פה עוגן. למה היה נדמה לי שמישהו יעריך מה שנעשה עבורו. ומה בעצם זה אכפת לי.

והנה, הפתעה. הבנות חוזרות, והן לא סתם בנות אלא בנות כהן מדין, ובפיהן הזמנה לבית, לאוכל ולאשה ובנים. עולם חדש נפתח, עולם ישן נסגר.

*
הקורא הזהיר יוכל להבחין כי הסיפור נע פה בשני צירים הפוכים. הציר האחד הוא ציר ההתרחקות: מהראיה בסבלות אחיו עובר משה אל הדחיה על ידי אחיו האחרים, ומחיים בבית פרעה הוא מגורש אל המדבר ואל שבטי הנודדים, שנואי נפש המצרים. הוא נתלש והולך, ולבנו הנולד לו במדין הוא קורא גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. משה הולך ויורד, הולך ושוקע, הולך ומתכנס בתוך עצמו.

אבל המעשים עצמם מתגלגלים בכיוון הפוך. במפגשו הראשון עומד משה מול אדם אחד, מצרי מכה; בשני, כבר מול שנים – שני אנשים עברים נצים; ובשלישי, מול שבע בנות וקבוצת רועים. עימותיו הולכים ומתרחבים, ובכולם בחירתו יציבה: בעד הצדק. ולא זו בלבד, אלא שתגובתו מתנסחת בפי המקרא במונחים ההולכים ומתעדנים, הולכים ועולים: בראשונה – ויך. בשניה – ויאמר. ובשלישית – ויושיען. האם הכה את הרועים? האם דיבר אליהם? מי יודע. התוצאה כבר רומזת את העתיד: משה מושיע. (ושמא כדמות רמז מטרים יש לנו כאן גם למבחניו הגדולים – ההכאה והדיבור אל הסלע?)


כלפי עצמו הולך משה ומתדרדר, הולך ויורד, הולך ומאבד את אחיזתו בעולם ובחיים. אבל בתוך המעשה, בתהום הגלגל ההיסטורי, הולכת דמותו של האיש משה ונבנית, הולכת ועולה, אל העומק, אל הפסגה. לכשיבער הסנה, יתלכדו שני הקוים האלה, העולה והיורד, ובלהבה גדולה יביאו את הגאולה.






(עוד על טשטוש הזהות הישראלית: http://misgav.blogspot.co.il/2012/01/blog-post_12.html)

(עוד על חיפושיו של משה: http://misgav.blogspot.com/2013/01/blog-post.html)

2 comments:

אסתר אדמנית אמר/ה...

נהדר
מרענן,פורש תמונה רחבה
אסתר

יחזקאל אמר/ה...

מעניין מאוד
יוצא שהאיש ש"הקים" את עם ישראל, הנהיג ועיצב, היה מין זר בעולם. ובטח שלא גדל על סיפורי האבות, כריתת הברית ואולי אפילו על האמונה באלוהי הייחוד..