סיפור אחר

(הרשומה הזו מתבססת על שני הסיפורים אודות אלישע בן אבויה, התנא שהתפקר, המופיעים בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. בשל כך מובאים בראש הרשומה שני הסיפורים במלואם, מתורגמים לעברית, באותיות קטנות ושונות, למען ירוץ הקורא בו וידלג המעוניין. בסוף הרשומה מובא הטקסט המקורי, בארמית).

(ירושלמי חגיגה פרק א הלכה א)

אחר הציץ וקיצץ בנטיעות. מהו אחר? אלישע בן אבויה, שהיה הורג רבי תורה. אמרו: כל תלמיד שהיה רואה אותו מצליח בתורה – היה הורג אותו; ולא עוד, אלא שהיה נכנס לבית המדרש, והיה רואה ילדים לפני הסופר, והיה אומר: מה אלה יושבים ועושים פה? אמנותו של זה בנאי, של זה נגר, של זה צייד, של זה חייט. וכששמו כך היו עוזבים והולכים להם. עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אף בשעת הגזירה, היו מטעינים אותם משא, והיו מתכוונים (היהודים) לקחת שנים משא של אדם אחד, משום "שנים שעשו מלאכה אחת" (שפטור בשבת). אמר אלישע לרומאים: הטעינום יחידים. והיו מתכוונים לפרוק בכרמלית, שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים; אמר הטעינום צלוחיות (קטנות שאין צורך לפרוק).

ר' מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש בטבריה, עבר אלישע רבו רכוב על סוסו בשבת. באו ואמרו לר' מאיר: רבך בחוץ. פסק את הדרשה ויצא לקבל את פניו. שאל אלישע: מה דרשת? אמר לו "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו". אמר לו, ומה פתחת בפירוש הפסוק? אמר לו "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה", שכפל לו את ממונו. אמר אלישע: חבל על האובדין ואינם נשכחים. עקיבא רבך לא דרש כך, אלא ה' ברך את אחרית איוב בזכות מצוות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. אמר אלישע, ומה דרשת עוד? אמר "טוב אחרית דבר מראשיתו". ומה דרשת בו? אמר – משל לאדם שהוליד בנים בצעירותו ומתו, והוליד בזקנתו ונתקיימו. או משל לאדם שעשה סחורה בצעירותו והפסיד, ועשה בזקנתו והרוויח. ומשל לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנתו קיימה. אמר אלישע, וי לאובדים ואינם נמצאים, עקיבא רבך לא כך דרש, אלא – בזמן שהוא טוב מראשיתו, מתחילתו. ובי היה המעשה: אבויה אבי היה מגדולי ירושלים. ביום שבא למולני קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד, ואת ר' אליעזר ור' יהושע בבית אחד. מתוך ה אכילה והשתיה באו לשיר ולרקוד. אמר ר' אליעזר לר' יהושע, אלו עוסקים בשלהם, אנו נעסוק בשלנו. ישבו ועסקו בדברי תורה, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם אבויה, רבותי, באתם לשרוף את ביתי? אמרו לו חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרים בדברי תורה. אמר להם אבויה אבי: אם כך היא כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה אני מייחדו ללימוד תורה. לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לא נתקיימה בי תורתי. שאל שוב אלישע: ומה עוד דרשת? אמר לו "לא יערכנה זהב וזכוכית". מה דרשת? אמר לו: דברי תורה קשין לקנות כזהב וקלים לאבד כזכוכית; ומה כלי זהבו וזכוכית אפשר לתקן – גם תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול לחזור וללמדו כתחילה. אמר אלישע: דייך מאיר, עד כאן תחום שבת. אמר לו: מנין ידעת? אמר לו: מטלפי סוסי, מניתי וה לכתי עד אלפים אמה. אמר לו: וכל החכמה הזו בך ואין אתה חוזר בך? אמר לו: אינני יכול. למה? אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים, רכוב על סוסי ביה"כ שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים, ואומרת "שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי".

וכל זה משם בא לו? אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום; למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב (דברים כב) "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" - איכן היא טובתו של זה, איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב (עקיבא) לפנים ממנו, "למען ייטב לך - לעולם הבא שכולו טוב, והארכת ימים - לעתיד שכולו ארוך". ויש אומר: ע"י שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם; אמר "זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן? זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים!" וי"א: אמו, כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו"ם, והריחה מאותו המין; והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של נחש.

לאחר ימים חלה אלישע. באו ואמרו לר' מאיר, הנה רבך חולה. הלך ורצה לבקרו, ומצאו חולה. אמר לו: אינך חוזר בך? אמר לו: ואם אחזור אתקבל? אמר לו, ולא כך כתוב תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש מקבלים? באותה שעה בכה אלישע, ונפטר ומת. והיה ר"מ שמח בלבו, ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי. משקברוהו ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו. באו ואמרו לר"מ, קבר רבך בוער. יצא לבקרו ומצאו בוער. מה עשה? לקח את גלימתו ופרס עליה. אמר: (רות ג) "ליני הלילה" וגו', ליני בעולם הזה שדומה ללילה; "והיה בבוקר" - זה העולם הבא שכולו בוקר; "אם יגאלך טוב יגאל" - זה הקב"ה שהוא טוב, דכתיב ביה (תהילים קמה) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"; (רות ג) "ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה'". וכבתה....

לאחר ימים הלכו בנותיו ליטול צדקה מרבי. גזר רבי ואמר: (תהילים קט) "אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו". אמרו לו: ר', אל תבט במעשיו, הבט בתורתו! באותה השעה בכה ר', וגזר עליהן שיתפרנסו; אמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים, ראו מה העמיד - מי שהוא יגע בתורה לשמה, על אחת כמה וכמה.

(בבלי חגיגה ט"ו)

אחר קיצץ בנטיעות. עליו הכתוב אומר "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". מה היה? ראה את מטטרון המלאך, שניתנה לו רשות לכתוב את זכויותיהם של ישראל. אמר, למדנו שלמעלה אין ישיבה ותחרות ועורף ועייפות, ואם המלאך יושב שמא הוא עצמו אל ושתי רשויות הן? הוציאו את מטטרון והלקוהו בששים שוטי אש ואמרו לו מדוע לא קמת כשראית את אלישע (כדי שלא יטעה)? ניתנה רשות למחוק את זכויותיו של אחר. יצאה בת קול ואמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר. אמר אלישע, הואיל ונטרדתי מהעולם הבא, אצא ואהנה בעולם הזה. יצא לתרבות רעה. יצא ומצא זונה ותבעה (לשכב עמה). אמרה לו, ולא אלישע בן אבויה אתה? עקר צנון מערוגה בשבת ונתן לה, אמרה – אחר הוא (ומכאן שמו).

שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה, א"ל: מאי דכתיב (קהלת ז, יד) "גם את זה לעומת זה עשה האלהים"? אמר לו: כל מה שברא הקב"ה - ברא כנגדו. ברא הרים - ברא גבעות ברא ימים - ברא נהרות. אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם; זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן; נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. ... שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב (איוב כח, יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"? אמר לו: אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אע"פ שנשברו יש להם תקנה - אף ת"ח, אע"פ שסרח יש לו תקנה. אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר".

ת"ר: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. א"ל: אף אתה חזור בך! א"ל: ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"?

חזק עליו והכניסו לבית המדרש. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו (ישעיהו מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים". הכניסו לבית כנסת אחר. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו (ירמיהו ב, כב) "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני". הכניסו לבית כנסת אחר. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך. א"ל (ירמיהו ד, ל) ואת שדוד מה תעשי, כי תלבשי שני, כי תעדי עדי זהב, כי תקרעי בפוך עיניך, לשוא תתיפי" וגו'. הכניסו לבית כנסת אחר, עד שהכניסו לשלושה עשר בתי כנסת, כולם פסקו לו באותה צורה. לאחרון אמר לו פסוק לי פסוקך. א"ל (תהלים נ, טז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי" וגו'. אותו ינוקא היה מגמגם, ונשמע כאילו אמר "ולאלישע אמר אלוהים". יש אומרים סכין היה לאלישע וקרעו ושלחו לכל שלושה עשר בתי הכנסת, ויש אומרים שאמר "אילו היה בידי סכין הייתי קורע אותו".

כשמת אחר, אמרו בשמים: לא נדונו לגיהינום ולא נביאו לעולם הבא. לא לגיהינום כי עסק בתורה, ולא לעולם הבא משום שחטא. אמר ר' מאיר, מוטב שידונוהו לגיהינום כדי שיוכל אחר כך לבוא לעולם הבא. מתי אמות ואעלה העשן מקברו (כסמל לדין). כשמת ר' מאיר עלה עשן מקברו של אחר. אמר ר' יוחנן, חכמה לשרוף את רבו? אחד היה בינינו ולא יכולנו להצילו? ואילו נטלו ביד והוציאו מי היה לוקח אותו ממנו? מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כשמת ר' יוחנן פסק העשן מקברו של אחר.

בתו של אחר באה לפני רבי, אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה: בת מי את? אמרה לו בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב ) איוב יח, יט) "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"! אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר: ומה למתגנין בה כך - למשתבחין בה על אחת כמה וכמה.

סיפור אלישע בן אבויה, התנא שהתפקר, מצא את עצמו בצומת דרכים בעת החדשה. בפי חכמים הוא "אחר", כמעט במשמעות המודרנית של המילה – האחר, הזר, לא משלנו, אמנם בא מתוכנו אבל עתה הפך לזר לגמרי. הכינוי הזה, שהודבק לו (בגירסת הבבלי) על ידי זונה שהיתה הראשונה להתוודע לדרכו החדשה, הפך להיות המציין הבלעדי שלו, עד כי דבק אפילו בתלמידו הנאמן, ר' מאיר, שפעמים רבות נקרא במשנה בשם הקוד "אחרים". אבל בדורות האחרונים התהפכה המגמה. רבים מצאו את עצמם בעמדת ה"אחר" לעולמם של אתמול; ובדמותו המורכבת, הנמשכת-נרתעת, הפוגעת בלומדים ובה בעת מרחיקה את ר' מאיר מחילול שבת, ובמניעיו המובנים כל כך לנטישה בטריקת דלת, ניסו למצוא משענת, בסיס בעולם היהדות שעזבו ולא רצו לעזוב, נקודת משען להרחבת גבולות העולם שדחו, כדי שיימצא להם, באמונתם או אי אמונתם החדשה, מקום בתוכו. את יחסו הנמשך-נגרר-מתחנן של ר' מאיר לרבו שהפנה גב, ביקשו להפוך למודל תביעה מרועי הדור של זמנם: אל תדחו אותנו, יש לנו מה לומר, באנו מאותו המקום, יש מקום לכולנו תחת כנפי אותה מסורת.

כמובן, אין בסיפורי התלמוד אלא את נקודת המבט של עולם החכמים. ליתר דיוק, שתי נקודות מבט: האחת, המבט של התלמוד הירושלמי, שאופק סיפורו משתרע עד ימיו של רבי, דור או שנים אחרי אלישע. הסיפורים שם נטועים בקרקע היסטורית: ימי השמד הרומי, איסור לימוד תורה וכפית עבודה גם בשבת, עשרת הרוגי מלכות, קירבה לשלטונות וייעוץ להם בענייני יהודים. אף נמסרו פרטים מספר על משפחתו – אביו שמגדולי ירושלים שלפני החורבן היה, אמו שטיילה בבתי עבודה זרה, שניהם מעידים על משפחה בעלת אמצעים שהיתה פתוחה לתרבות העולם, וכנראה הקנתה לבנה מושגי השכלה של חיוב העולם הזה ומנעמיו. חכמים כנראה מסתכלים על כיוון החינוך הזה בשלילה, שאם לא כן לא היו מציינים אותו כסיבה להתפקרותו של התנא.

האוירה המשפחתית משהו של סיפורי הירושלמי יצרה, דוקא שם, דמות אכזרית ורצחנית ומתעללת, "שהיה הורג רבי תורה", שהיה יועץ לרומאים כיצד להביא יהודים לידי חילול שבת גם כשהרומאים עצמם לא התאמצו ולא התכוונו לכך אלא לסתם עבודות כפיה. עם זאת, לקראת סוף הסיפור – שרק חלק ממנו שייך לסוף ימיו, ואילו חלקו שייך דוקא לתחילתם – מתרככת האוירה, נשמעים הרהורים וערעורים ומין יאוש מן התשובה שרוחשת ברקע, נשמעים הסברים לפקירתו, שאמנם לא מהווים הצדקה אבל בכל זאת מעין הבנה יש בהם, בחינת "דברים שיכולים לקרות". ההסברים חלקם פסיכולוגיים ונעוצים בהתנהגות הוריו, חלקם מוצאים קשר לתרבות העבודה הזרה המוכרת דוקא, וחלקם אמנם תיאולוגיים אבל תוקעים את יתדם בטראומות אישיות. עד היום אלה מסלולי הסברי ההתנהגויות שלנו – יסודות ומושגי החיים שינקנו מהורינו, השפעת החברה ומאורעות אישיים טראומתיים. על הכל מאפיל יום מותו, אולי פטירתו מן העולם בהרהור תשובה, והמלחמה על גורלו לאחר המות שהסתיימה בדעיכת האש שבקברו. האפילוג, שני דורות מאוחר יותר, חוזר ומכניס את זרעו של אלישע הביתה, מתוך בכי, ומתוך הכרה שנפלאות דרכי החינוך – איך החינוך לתורה של אבויה העמיד בן מתפקר, ואיך החינוך לכפירה של אלישע העמיד בנות ידעניות ומאמינות.

נקודת המבט הבבלית אחרת היא. קשרה אל סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס הדוק יותר, מהלכה לינארי, היא ערוכה בצורה מסודרת יותר; ומצד שני אין בה כל ניסיון להתחבר לריאליה כלשהי. כביכול, אלישע הופך להיות אבטיפוס לכל הסורחים והמתפקרים, וסיפורו על-זמני. כנגד המניעים החברתיים או אישיים שביסוד הסיפור הירושלמי, עומדת פה חוויה מיסטית שהסתבכה; שום טראומה, שום אירוע ממשי וריאלי. אפילו שם מקום אחד לא נזכר בסיפור, לעומת ירושלים, בקעת גינוסר וטבריה (וגם "בית קדשי הקדשים", מן הסתם לאחר חורבנו) שנזכרות בסיפור הירושלמי. ובעוד סיפור לידתו ומותו תופסים בסיפור הירושלמי מקום מרכזי, אין בבבלי לא סיפור לידה ולא סיפור מוות, אלא סיפור שלאחר המוות, המתאר את דיוני בית הדין של מעלה. זמנו של הסיפור נמתח עוד דור אחד קדימה, לימיו של ר' יוחנן, שהוא זה המסיים את דינו של אלישע, והוא איננו תלמידו הקרוב כר' מאיר, אלא אמורא רחוק, שמייצג מין אחריות כוללת, ללא כל מימד אישי.

קל לראות ששני הסיפורים משתמשים באותם חומרים. לבד משני הגיבורים המשותפים – אלישע ור' מאיר – מספר אירועים/מוטיבים משותפים גם הם: הכניסה לבתי המדרש; השיחה/ויכוח עם ר' מאיר, עם ציטוטים של אלישע מתורתו של ר' עקיבא; הרכיבה על הסוס בשבת (שבירושלמי מתרחשת פעמים, אחת מהן ביום הכיפורים); עצירתו של ר' מאיר מלחלל שבת; העשן שעלה מקברו; וסיפור בנותיו הבאות להתפרנס אצל רבי. עם זאת, המוטיבים משמשים בשני הסיפורים לצרכים הפוכים. הכניסה לבתי המדרש בירושלמי משמשת להריגת חכמים ולהסתת ילדים נגד הלימוד, בעוד בבבלי היא יוזמתו של ר' מאיר בתקווה למצוא לו תקנה, שאמנם מתבדה ואולי אף מסתיימת ברצח. הויכוח סביב דרשות ר' עקיבא גם הוא הפוך – בירושלמי דרשותיו של ר' מאיר רומזות לאפשרות תיקון ונדחות על ידי אלישע, בעוד בבבלי המצב הפוך – ר' מאיר הוא הרומז לריחוק, ואלישע דורש בזכות יכולת התיקון.

מתקבל הרושם, שדווקא בבבלי, המנתק את הסיפור מהריאליה, היחס לאלישע קשה יותר. אמנם אין מיוחסות לו רשעות ואכזריות כמו בירושלמי; עבירותיו נהנתניות, כזנות ורכיבה על סוס (ואכן הרכיבה על הסוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, המופיעה בירושלמי ומעצימה את העבירה, נעדרת כאן), ואפילו הרצח – שאולי לא התרחש כלל -  לא בא אלא מריתחה ומעלבון, ולא בכוונת התאכזרות והתעללות לשמה. תלישת הצנון מהערוגה בשבת, מלבד היותה עבירה שאיננה מזעזעת כרצח והתעללות, דומה שאיננה אלא נספחת בדרך אגב לעניין המרכזי, ההליכה לזונה, ולא נועדה אלא לשכנע אותה בדבר זהותו החדשה של אלישע. אבל אין בסיפור רמז לתשובתו של אלישע, אין הוא נכנס לבית המדרש מיוזמתו, ר' מאיר – התנא שנשאר בפנים ומייצג בויכוח שביניהם את עולם החכמים – דוחה את אפשרות תשובתו של אחר, והאש על קברו בוערת עשרות שנים, כשהיא רומזת על דינו בגיהינום עד למותו של ר' יוחנן במאה השלישית. הסיפור כולו מסתיים באש, היורדת ומסכסכת ספסלו של רבי, אולי כהד לאש שליחכה סביבות ר' אליעזר ור' יהושע בסיפור הירושלמי על מסיבת הברית אצל אבויה אביו.

שני הסיפורים מציגים את עמדתם של מי שנשארו בפנים מול מי שנטש והפך כיוון. דומה שהסיפור הירושלמי מייצג מצב שבו הנוטש מוכר לנו; אנו יודעים מנין בא, באיזו שכונה גדל; אנו מכירים את חביריו לספסל הלימודים. יש לנו הסברים מדוע נטש – חינוך עם פגמים, הורים אינטרסנטים ואולי לוחצים מדי, שכפו על ילדם חינוך שאולי לא רצה בו; טראומות שעבר, שלא היו תלויות בנו, אנו, מייצגי המחנכים, המביטים בחרדה על העוזב ומנסים לצפות את פני הרעה, איך להבטיח שלא יקרה שוב. ממש כמו היום, אנו מתרצים לעצמנו תירוצים, מסבירים הסברים, מפחדים מאשמה ומהודאה בטעות. כדי לא להיסחף אחריו, וכדי שילדינו לא יגררו לפיתוי שלפתע פורץ את גבולות עולמם, אנו מספרים עליו סיפורים איומים ונוראים – הוא רצח רבי תורה, הוא הדיח תלמידים תמימים, הוא התעלל ביהודים חסרי ישע, הוא שיתף פעולה עם אויבינו, הוא בוגד. הסברו של אלישע עצמו, התולה את פקירתו דוקא בתורה שלמד, ואולי במלמדיו שלא כיוונו לשמה, נדחה על ידי התלמוד, התוהה "וכל דא מן הן אתת ליה" (=וכל זה משם בא לו)? הייתכן שכל המהפך הזה נגרם בגללנו, מחנכיו, שכל חטאנו היה שרצינו להידמות לרבנים הגדולים שהאש מלחכת סביבותיהם? ההאשמה הזו טורדת מנוחה, טומנת בחובה האשמת החברה המחנכת בצביעות, בסדרי עדיפויות עקומים.

אלישע עצמו מגלה בסיפור הזה קרע עצמי, שילך ויגבר במהלך הסיפור. הוא, המייצג כביכול עולם שאיננו מאמין בתורה ובמעלותיה ובכוחה, תולה את פקירתו בלימוד שאיננו לשמה, ועודנו חושב, כלפי עצמו, באותם קודים רוחניים וחברתיים שאליהם הורגל ועליהם גדל. השיחה האינטלקטואלית שהוא מנהל עם תלמידו, המלאה בציטוטים מתורת ר' עקיבא (שהוא העד היחיד להם, ואינם נמצאים בשום מקום אחר בספרות התלמודית), אולי נראית בתחילתה כסוג של התנצחות מסותרת, של אמירה "אפילו כשיצאתי אני טוב מכם, הנשארים בפנים, שאפילו ללמוד כמו שצריך לא יודעים", אבל היא מפילה מחיצות, גם בין התלמיד לרבו וגם בין אלישע לעברו. הוא תוהה על דרכו, וחושף לעיני ר' מאיר עולם קרוע, של מי שחי בחוץ וחושב בפנים, ומעורר תקוה שאולי, הנה הנה, יחזור בו והנה תוכח לעין כל צדקתה של התורה; השם "אחר" לא חוזר במהלך הסיפור, ואפילו בת הקול הדוחה את אלישע קוראת לו בשמו. אבל התוחלת נכזבת. ר' מאיר לא באמת מבין את עולמם של היוצאים בשאלה. הסכסוך הפנימי, השריטות העמוקות שכל הימים ימשיכו לתסוס, לא יביאו לחזרה אל המחנה. מאוחר מדי.

וכך עומדים בסיפור הירושלמי שני אנשים חיים זה מול זה, האחד תנא לשעבר ואחר בהווה, והשני חכם שמעולם לא עזב את מקומו הבטוח והנינוח (ועדיין לא יודע מה צופן לו עתידו, וכיצד תתגלגל גם עליו טראומה משפחתית שתאלץ אותו לקום ולנדוד). הם חברים ואוהבים, אבל עולמם מאיים זה על זה. אלישע מערער את כל בניינו של ר' מאיר, וזורע בו ספקות, ור' מאיר מעורר בחביוני צפוניו של אלישע את כל עולמו הישן, שעדיין חי בו במלא כוחו, למרות ההתכחשות המוחלטת והפיכת העורף.

אין סיום חד משמעי לסיפור הזה. איננו יודעים מה הרהר אלישע במותו; איננו יודעים מה דנו בו השמים. כל שאנו יודעים הוא שהאש ניצתה, וכבתה אחרי תפילתו של התלמיד. רבי, לאחר מכן, לא ראה בזה תיקון ודחה את בנותיו; ואף כשקיבלן, דיבר על תורתו ולא על מעשיו, ואין אנו יודעים אם היתה סליחה למעשיו. ומנגד, הניסיון למחות את שמו של אלישע, להדחיק את האיום, למחוק את החרפה, לא צלח. שמו נשמר, בנותיו קיימות, תורתו חיה, ורבי בוכה. החומה שפרץ אלישע נותרה פרוצה.

הסיפור הבבלי מייצג מיתולוגיזציה של הסיפור הזה. שורשיה של הכפירה עצמה בעולם המלאכים, ומטטרון בכבודו ובעצמו נענש על הכשלת אלישע. ניכר שמדובר בסיפור על אירוע שלא פגשנו בעינינו, בסיפור רחוק, לא מהחיים, שמשמש כביכול כבר כחומר לימוד מופשט על הכפירה וסכנותיה. העולם הדתי שהבבלי מציג הרבה יותר אחיד ומלוכד, עמדותיו ברורות ועקביות, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. לא בנו האשמה בכפירתו, איש מאיתנו – הוריו, חבריו, סביבתו - לא טעינו בשום דבר. אופציה כזו כלל איננה מועלית. התורה מושלמת ולומדיה מושלמים. ר' מאיר אינו מפסיק את דרשתו כדי לקבל את פני אלישע, אפילו התינוקות ופסוקיהם הקולעים מציגים עמדה אחידה – הוא כופר, הוא בוגד, הוא אשם בלבד, כולו רע. היוצא בשאלה איננו מוצג פה כמשהו שקורה בינינו ובתוכנו, מחשש לפריצת גדר; הוא הזאב הרע מהאגדות, הוא הרוע המיתי והמיסטי, הוא באמת אחר. כך הוא נקרא לאורך כל הסיפור, וכמובן גם בפי בת הקול שמאחורי הפרגוד. השם שהעניקה לו זונה דבק בו והפך לשמו, למהותו.

הבבלי הוא סיפור מתגונן, של חברה סגורה, חברת מיעוט, שמגביהה חומות בינה לבין אפשרות של סדק כלשהו ומסרבת להכיר בו מכל וכל. אין הרהור תשובה במותו, ואין לו זכות אלא בזכות עברו ותורתו שלמד אז, ולא בזכות שום דבר שעשה בימיו ה"אחריים". אין בסיפור שום הבנה לנפשו, שום ייצוג של תעצומות נפש, אלא של עמדת חולשה. אלישע מוצג פה בעמדת המבקש להיכנס, המצטט דרשות של ר' עקיבא המרמזות על אפשרות התשובה ונעלב מפסוקי התינוק המטיח בפניו את הדחייה; הוא מוצב בעמדת המחזר על הפתחים, שעולמו אבד לו, ואין מכניס אותו חזרה הביתה. דמותו מנוצלת, באופן פרדוכסלי, כדי להעצים את כוחה של התורה, שאפילו טיפוס כמוהו יכול להינצל בזכותה מדינה הנצחי של גיהינום. בעיני הבבלי, היוצא בשאלה איננו אלא עגלה ריקה, שאין בה אלא זכרונות ותורה לשעבר. נסיונו של ר' מאיר להציל את רבו מדינה של גיהינום לא צלח, והיה צריך לחכות לימיו של ר' יוחנן, המרוחק בשנים, שבשם הסולידריות הכללית יכבה את האש.

ובכל זאת, לאחר דורות, יורדת האש מן השמים, והיא אש תורתו של אלישע, ומסכסכת את סביבותיו של רבי. למרות תמיהתו של רבי – הכיצד יש לו בכלל צאצאים? – יש לו. בירושלמי לא זו היתה התמיהה. שם למעשה לא היתה תמיהה. יש מתפקרים, וזרעם קיים. להכרה הזו מגיע הבבלי בהפתעה, נגד כל הסיכויים, בסוף הסיפור.

במודל הבבלי, אין ליוצא שום מקום וסיכוי ותוחלת. מי שיצא החוצה – שם יישאר, והאש תבער על קברו עשרות שנים. אין לדאוג לתורתו, היא לא תלך לאיבוד, אבל המחיר שנשלם, באיבוד נפש מישראל, באבדן קשרים אנושיים, באטימת הלב, כדאי לשלמו, כדי לשמור על אחדות המחנה. המשוחח והמבקש לקרב, תלמידו של הנוטש, תקוותו תקוות שוא היא ולא תוביל לשום מקום. דוקא קרבתו לרבו מנעה ממנו את אפשרות ההצלה, ודוקא הריחוק ממנו עשוי לאפשר את הכלתו מחדש והצלתו מהגיהינום – אבל המחיר שישולם הוא מחיר נורא. הוא מחיר של ניתוק מלא, התנכרות מלאה, דחיה ללא תנאי, קרע בבשר החי. לא שלו, שלנו.

לעומתו, במודל הירושלמי, המשוחח עם היוצא, החש את לבטיו ומכיר בכוחו, יש סיכוי לדו שיח, למרות – ואולי בגלל – המעשים הנוראים שנעשו. שני הצדדים ביקשו להכאיב זה לזה, אבל גם זה סוג של קשר, וסימן השאלה המרחף על סופו של הסיפור מעמיק את הדמויות ואת הדילמות. המרחק שנפער בתחילת הסיפור, עם הקרע והבגידה, מתגלה כפער שניתן לגשר עליו. ועם זאת, הסיפור נמנע בעקביות מלעורר תקוות שוא. ייתכן שדבר לא ישתנה. אבל החובה לשוחח ולתקשר מוטלת עלינו למרות הכל.

(גירסת המקור של הסיפור:

ירושלמי חגיגה פרק א הלכה א)

אחר הציץ וקיצץ בנטיעות. מני אחר? אלישע בן אבויה, שהיה הורג רבי תורה. אמרין: כל תלמיד דהוה חמי ליה משבח באוריתא - הוה קטיל ליה; ולא עוד, אלא דהוה עליל לבית וועדא, והוה חמי טלייא קומי ספרא, והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא? אומנותיה דהן בנאי, אומנותיה דהן נגר, אומנותיה דהן צייד, אומנותיה דהן חייט. וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון. עליו הכתוב אומר (קוהלת ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" וגו', שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש. אוף בשעת עקתא, הוון מטענין לון מטילין, והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול, משום שנים שעשו מלאכה אחת; אמר: אטעוננון יחידאין. אזלין ואטעונינון יחידיין. והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית, שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים; אמר: אטעונינון צלוחיין. אזלין ואטעונינון צלוחיין. ... רבי מאיר הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה. עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא. אתון ואמרין ליה: הא רבך לבר! פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה. א"ל: מה הויתה דרש יומא דין? א"ל (איוב מב) וה' ברך את אחרית וגו'. א"ל: ומה פתחת ביה? א"ל: (שם) "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה", שכפל לו את כל ממונו. אמר: ווי דמובדין ולא משכחין! עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא (שם) "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" - בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. א"ל: ומה הויתה דריש תובן? א"ל: (קוהלת ז) "טוב אחרית דבר מראשיתו". א"ל: ומה פתחת ביה? א"ל: לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, ובזקנותו נתקיימו; הוי - טוב אחרית דבר מראשיתו. לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד, ובזקנותו ונשתכר; הוי - טוב אחרית דבר מראשיתו. לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו וקיימה; הוי - טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר: ווי דמובדין ולא משכחין! עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד. מן דאכלון ושתון, שרון מטפחין ומרקדין. א"ר ליעזר לר' יהושע: עד דאינון עסיקין בדידהון - נעסוק אנן בדידן. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותיי! מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ... אמר להן אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה - אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים - לפיכך לא נתקיימה באותו האיש. א"ל: ומה הייתה דורש תובן? א"ל (איוב כח) "לא יערכנה זהב וזכוכית". א"ל: ומה פתחת ביה? א"ל: דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית; ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו - אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. א"ל: דייך מאיר! עד כאן תחום שבת. א"ל: מן הן את ידע? א"ל: מן טלפי דסוסיי, דהוינא מני והולך אלפיים אמה. א"ל: וכל הדא חכמתא אית ביך ולית את חזר בך? א"ל: לית אנא יכיל. א"ל: למה? א"ל: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים, רכוב על סוסי ביה"כ שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים, ואומרת "שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי". וכל דא מן הן אתת ליה? אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום; למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב (דברים כב) "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" - איכן היא טובתו של זה, איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב (עקיבא) לפנים ממנו, "למען ייטב לך - לעולם הבא שכולו טוב, והארכת ימים - לעתיד שכולו ארוך". ויש אומר: ע"י שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם; אמר "זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן? זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים!" וי"א: אמו, כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו"ם, והריחה מאותו המין; והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה. לאחר ימים חלה אלישע. אתון אומרון לר"מ" הא רבך באיש! אזל בעי מבקרתיה, ואשכחיה באיש. א"ל: לית את חזר בך? א"ל: ואין חזרין – מתקבלין? א"ל: ולא כן כתיב (תהילים צ) "תשב אנוש עד דכא" - עד דיכדוכה של נפש מקבלין? באותה שעה בכה אלישע, ונפטר ומת. והיה ר"מ שמח בלבו, ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר ר'. מן דקברוניה - ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו. אתון ואמרין לר"מ: הא קבירה דרבך אייקד! נפק בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד. מה עבד? נסב גולתיה ופרסיה עלוי; אמר (רות ג) "ליני הלילה" וגו', ליני בעולם הזה שדומה ללילה; "והיה בבוקר" - זה העולם הבא שכולו בוקר; "אם יגאלך טוב יגאל" - זה הקב"ה שהוא טוב, דכתיב ביה (תהילים קמה) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"; (רות ג) "ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה'". ואיטפיית. אמרון לר"מ: אין אמרין לך בההוא עלמא: למאן את בעי למבקרה, לאבוך או לרבך? אמר לון: אנא מיקרב לר' קדמיי, ובתר כן לאבא. אמרון ליה: ושמעין לך? אמר לון: ולא כן תנינן, "מצילין תיק הספר עם הספר, תיק תפילין עם התפילין"? מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו! לאחר ימים הלכו בנותיו ליטול צדקה מר'. גזר רבי ואמר: (תהילים קט) "אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו". אמרו לו: ר', אל תבט במעשיו, הבט בתורתו! באותה השעה בכה ר', וגזר עליהן שיתפרנסו; אמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים, ראו מה העמיד - מי שהוא יגע בתורה לשמה, על אחת כמה וכמה.

(בבלי חגיגה ט"ו)

אחר קיצץ בנטיעות. עליו הכתוב אומר (קהלת ה, ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". מאי היא? חזא מיטטרון, דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן?! אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. א"ל: מ"ט כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצתה בת קול ואמרה (ירמיהו ג, יד) "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא - ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה. נפק, אשכח זונה – תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא. שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה, א"ל: מאי דכתיב (קהלת ז, יד) "גם את זה לעומת זה עשה האלהים"? אמר לו: כל מה שברא הקב"ה - ברא כנגדו. ברא הרים - ברא גבעות ברא ימים - ברא נהרות. אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם; זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן; נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. ... שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב (איוב כח, יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"? אמר לו: אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אע"פ שנשברו יש להם תקנה - אף ת"ח, אע"פ שסרח יש לו תקנה. אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". ת"ר: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. א"ל: אף אתה חזור בך! א"ל: ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"? תקפיה, עייליה לבי מדרשא. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו (ישעיהו מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים". עייליה לבי כנישתא אחריתי. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו (ירמיהו ב, כב) "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני". עייליה לבי כנישתא אחריתי. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך. א"ל (ירמיהו ד, ל) ואת שדוד מה תעשי, כי תלבשי שני, כי תעדי עדי זהב, כי תקרעי בפוך עיניך, לשוא תתיפי" וגו'. עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא. כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא א"ל: פסוק לי פסוקך. א"ל (תהלים נ, טז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי" וגו'. ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה "ולאלישע אמר אלהים". איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה, וקרעיה ושדריה לתליסר בי כנישתי. ואיכא דאמרי: אמר, אי הואי בידי סכינא - הוה קרענא ליה. כי נח נפשיה דאחר, אמרי: לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לידייניה - משום דעסק באורייתא; ולא לעלמא דאתי ליתי -משום דחטא. אמר ר"מ: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי. מתי אמות - ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דר' מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר. אמר ר' יוחנן: גבורתא למיקלא רביה! חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה? אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה? אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק קוטרא מקבריה דאחר. ... בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי פרנסני. אמר לה: בת מי את? אמרה לו בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב ) איוב יח, יט) "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"! אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר: ומה למתגנין בה כך - למשתבחין בה על אחת כמה וכמה.)