קורח: על דמגוגיה והתפוררות

שלושים ושמונה שנה נדדו בני ישראל במדבר, ומתוך שלושים ושמונה שנים אלו אין לנו אלא ארבעה סיפורים. ארבעה סיפורים בלבד על כל התקופה הארוכה הזו, ומן הסתם מדובר בארבעה סיפורים מייצגים, או אבות טיפוס של בעיות, מתוך שלל אירועים שאירעו במהלך הדור הארוך הזה. כל סיפור עשוי לעמוד בפני עצמו, אולם הם נתפרו יחד למסכת אחת, כביכול אחידה, באמצעות העמדתם על ציר גיאוגרפי וגם כרונולוגי, כשלכל סיפור נתחם זמן ומקום.

אולם בחינה זהירה יותר מגלה בקיעים במסכת האחידה הזו. סיפור קברות התאוה מזוהה על פי מקומו וגם תאריכו; הרכילות של אהרון ומרים ממוקמת בחצרות, אולם אין אנו יודעים את זמנה; סיפור המרגלים, שרק באמצעו נזכר השם "קדש", איננו נושא זמן כלל (אולם ניתן לחשבו על ידי עצם גזירת הנדודים); וסיפור קורח, אין בו לא זמן ולא מקום. ולא זו בלבד, אלא שזירת ההתרחשות עצמה היא זירה מפוצלת: הנשיאים והמחתות בידיהם ליד אוהל מועד, משה ואהרון ודתן ואבירם במשכנם של האחרונים, וקורח עצמו – מי יודע היכן הוא. אף גורלו של מנהיג המרד כולו ומצית הבעירה נעלם מהסיפור. לעתים משתמע שהוא בנבלעים, לעתים בנשרפים, ואולי לא באלה ולא באלה אלא במתים במגיפה, "ובני קורח לא מתו".

וכך, אותם אמצעים עצמם המשמשים לתפירת הסיפורים יחדיו, הם הם המעידים על התפוררותו, ומסגרת הזמן והמקום הברורה של הסיפורים הולכת ונפרמת. בסיפור האחרון, סיפור קורח, הסיפור עצמו מתפורר – בתחילה הוא מתפצל לשני סיפורים שונים בשני מקומות שונים, ולבסוף נעלמת ומתפוגגת דמותו של מנהיג המרד עצמו ומי שהחל אותו, וגורלו לא נודע עד היום הזה. הדבק שאיחד את העם – האמונה, באלוהים ובמשה, בעצמם ובייעודם – נעלם ואיננו, ועל כן ברגע שהחלה התנועה, לא הצליחו הרכיבים השונים להחזיק זה את זה, והקונגלומראט השבטי הגדול הזה קרס והתפורר אל שמש המדבר וחולותיו. שם נותרו עצמותיו המתייבשות לעדות עולם, מה יעלה בגורלה של חברה שאמונה אין בה. 

*

בדרך דומה, של מבנה מתפורר, נוקט המקרא בכמה ספרים אחרים. בספר איוב, אחרי סיפור המסגרת, עולים על הבמה הרעים ואיוב, ומנהלים דיאלוגים. לא כל נאום עונה ישירות על זה שלפניו, ולעתים נדמה שאין כאן אלא מונולוגים שנתפרו יחדיו; והתפר הוא הפתיחה הקבועה – "ויען פלוני ויאמר". אולם לקראת אמצע המחזור השלישי של השיחות מתקצרים הנאומים. לאחר נאומו המלא של אליפז, בכיר הרעים, ותשובתו של איוב, מתחיל בלדד נאום בפרק כ"ה, אולם הנאום דועך לאחר חמישה פסוקים בלבד, איוב מתחיל את תשובתו שלו, ובפרק הבא שוב איוב נואם במקום צופר; ולנגד עינינו התפורר המבנה המסודר של נאום ותשובה, השיחה מתפוגגת, וממנה צומחים שלושה מונולוגים, שאינם פונים כלל זה אל זה – מונולוג ארוך של איוב, לאחריו מונולוג ארוך של אליהוא, ומונולוג התשובה של ה' מנהסערה. ההתפוררות הזו משקפת את מהלך הסיפור כולו - הדיון בין הרעים, שהחל כשיחת נפש כואבת, גלש עד מהרה לחילופי האשמות ולבסוף לנתק רגוז בין הרעים לבין איוב, וכל צד החל נואם אל הקהל הדמיוני הסובב אותם במקום זה אל זה. לבסוף התפוררה האשליה סופית, ואנו מוצאים את עצמנו מול שלושה מונולוגים מנותקים, שכל אחד מהם מציג את הצדק שלו ומתבצר מאחוריו עד הסוף.

*

דוגמה נוספת היא עריכתו של ספר שופטים. סיפורי השופטים השונים, הגדולים והקטנים, עומדים כל אחד בפני עצמו, וניתנים להילמד כל אחד בפני עצמו, אולם הם נתפרים לסיפור אחד על ידי נוסחה חוזרת, הנקראת "המבנה המחזורי": חטא – זעקה – שליחת מושיע – ישועה וחוזר חלילה. כך מקובל ללמד את הספר, אולם קריאה זהירה יותר מראה בבירור, שאט אט נושרים מהמבנה הזה רכיב אחר רכיב:

לאחר שני השופטים של תחילת הספר – אהוד ודבורה – שבהם המבנה קיים ומתפקד, אנו מזהים סדקים אצל גדעון. לאחר הזעקה נשלח אל העם איש נביא, אולם בפיו לא בשורת תשועה, אלא תוכחה - וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים, וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם; וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי. רק אחר כך מגיע מלאך ודוחף את גדעון לשליחותו, תוך סירובים ונסיונות חוזרים ונשנים.

בסיפור הגדול הבא, סיפורו של יפתח, באה לאחר הזעקה אל ה' תשובה שלילית ממש: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן-הָאֱמֹרִי, וּמִן-בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן-פְּלִשְׁתִּים וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם, וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם. וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי, וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. את יפתח בוחרים זקני גלעד ולא ה', ורק לאחר מינויו צולחת עליו רוח ה'.

ואילו סיפורו של אחרון שופטי הספר והגדול שבהם, שמשון, חסר לחלוטין את שלב הזעקה - וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה --- וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה... 

אף ישועתו של שמשון חסרה היא, הוא רק יחל להושיע ולא יושיע ממש, ולמעשה אין באמת בסיפורו ישועה לישראל כלל.

הנה כי כן, גם הסיפור הזה מתפורר לנגד עינינו, תפריו נפרמים, ובסופו אנו עומדים מול שברי כלים, המשקפים בעצמם חברה מפוררת, שאיננה מסוגלת לקום ולהתאחד, שאין בה אמונה, שאין בה אפילו כוח לזעוק.

אין פירושו של דבר שזה היה סדר הדברים הכרונולוגי, אולם כדרכו, המקרא מביע את מסריו גם ברמת הסיפור הגלוי וגם ברמת המבנה. הסיפורים עצמם מעידים על שקיעת העם בטשטוש זהות ובתבוסתנות, ובמקביל גם הסיפור עצמו, דרך אמצעיו הספרותיים, מתפורר ומתפוגג, ממש כמו העם שעליו הוא מספר.

*

אף בספר במדבר הדבר כן. המחנה הגדול היוצא לדרכו כביכול באחידות ובאחדות, מתגלה לקורא, סיפור אחר סיפור, כחסר כיסוי, ואחדותו של המחנה, כמו של הסיפור עצמו, מתפוגגת ומתפוררת.

ומסיפור לסיפור מתברר לנו שהטענות הנשמעות מהעם כלפי הנהגתו מאבדות אחיזה בעובדות והופכות להיות רטוריקה טהורה ותו לא, ויסוד התעמולה שבהן הולך ומתגבר. אם בסיפור קברות התאוה דובר על חסר ממשי, שאמנם מגובה בעושר רטורי ובפירוט מלקק שפתיים של העבר המדומיין בפארו, הרי שסיפור אהרון ומרים אין בו דבר מלבד דיבורים, ובחטא המרגלים המקום הניתן לרטוריקה הוא מרכזי. דרך הצגת הדברים היא היא הבעיה שם, ולא העובדות המוצגות. סיפור קורח מהווה, גם מבחינה זו, שיא בפני עצמו, וכל כולו אינו אלא הפגנות, תעמולה ותעמולת נגד, להטוטי משא ומתן ודמגוגיה.

*

והנה, על קצה המזלג, עקרונות התעמולה:

הגזם היטב, בתיאור המצב של פעם ובביזוי המצב של היום. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.

הכן את הציבור, תן להם לחכות במתח, ולווה את דבריך במיצג רב רושם, בשואו ובתפאורה - וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ,  וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרו...

(בתחילה מגיעים ברוב רושם, גפן ענקית על הגב, פוטרים את הקהל הנאסף בכמה מילים, ואז נכנסים אל אוהל ההנהגה. כולם נשארים בחוץ במתח. "מה הם אומרים לו שם? מה הם אומרים? ראיתם את הדבר הענק הזה? שניים סחבו אותו! לא, מה פתאום, אני ראיתי – ארבעה! לא, שמונה!")

השתמש בדימויים. זה תמיד עובד. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

דבר בשם העם: רַב-לָכֶם, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה.

*

ומצד שני, יש גם הנחיה למנהיג המותקף, הנאלץ גם הוא להשיב באותה מטבע: אל תיכנס לעימות מול כל הקהל, בהפגנה בכיכר, במגרש שלו. קבע איתם פגישה לאחר כך, למקום אחר: וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ, לֵאמֹר: בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת  עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר.

פרק התנגדויות, היפגש עם מנהיג המחאה לבד, נסה לתקוע טריז בין השותפים:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח... וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב.

האשם את מנהיגי המחאה באינטרסים אישיים: הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה.

אבל גם: חפש פשרה, אל תפגע בכבודם של יריביך: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר:  הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף... וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

וכרוכל יכולים אנו ללכת ולמנות את הפרקים ההם בתולדות העמים, שבהם כשמופיעים הדמגוגים ומשתלטים על כיכר השוק, אות הוא כי החברה עומדת בפני התפוררות. לעתים נגמר הדבר בהתפרקות ובכיבוש, כמו ביוון העתיקה, לעתים בהשתלטות דיקטטורית כמו בגרמניה של שנות השלושים.

ואין לנו מפלט אלא בהשבת הענייניות, בהשבת הדיבור המכבד, בחזרה אל ראיית המציאות כמות שהיא, בחזרה אל נטילת האחריות ולא אל זריקתה אל הצד שכנגד, בקצרה – אל האמונה. 




(עוד על פרשת קורח: http://misgav.blogspot.co.il/2012/06/blog-post_21.html)