חוקת: משה - סוף הדרך

משה הוא המנהיג הבולט ביותר במקרא כולו, משני פנים: הן מצד היותו המנהיג הראשון, כלומר מן ההיבט ההיסטורי, והן מפני שהסיפור על אודות מנהיגותו ארוכת השנים הוא הארוך ביותר במקרא, ומשתרע על פני ארבעה ספרים, כלומר מן ההיבט הספרותי. מכיון שכך, הרי שבסיפור זה ניתן למצוא את כל נושאי היסוד שבסוגית המנהיגות, החל מצמיחתה, דרך התבססותה, דרכי פעולתה, משבריה ותכונותיה, ועד לסיומה ולירושתה. יפה פרשת חוקת, שבה יורד משה מהבמה, להיות הפרשה שבה ננסה לעמוד על אופיה של הנהגה, דרך העיסוק בתולדות הנהגתו של משה.

סיפורי ראשית – הפוטנציאל המנהיגותי

בספר שמות פרק ב מובאים שלשה סיפורים קצרים מחיי משה שלפני בריחתו: האיש המצרי, שני העברים הנצים, בנות יתרו. הסיפור המקראי הזה בנוי מעגלים מתרחבים מבחינת מספר המשתתפים (איש מצרי מכה, שני אנשים עברים, שבע בנות), ודרכי פעולה משתנות - החל מאלימות, עבור לשכנוע, וכלה בפעולה שאיננה מתוארת בדיוק אך מסתבר שמדובר גם כן בכוח (בנות יתרו). לשונות הפעולה המשתנים מעידות על רצון המקרא לכוון אותנו לראות את העלייה ברמת הפעולות – מהכאה לדיבור, מדיבור לישועה. מטרת הסיפורים האלה, מן ההיבט המנהיגותי, להראות את תכונותיו של משה שהקנו לו את הכרתו של הקב"ה בו כמנהיג פוטנציאלי. מדובר אם כן על יוזמה, דאגה לזולת, סולידאריות לאומית וכמובן יכולת ביצוע, וכן התנהגות מול סיכונים. עם זה, סוף הפרק עומד בסימן שקיעתו של משה לחיי המרעה הנשכחים, ולהתנכרותו האיטית לעברו, דרך שם בנו, המביע תחושת זרות ותלישות. לא משה יהיה זה שייזום את חזרתו אל הבמה.

חז"ל מוסיפים על סיפורים אלה סיפורים נוספים, מחיי משה הרועה במדבר, שנועדו להאיר פן נוסף באישיות המנהיג – הפן הבין אישי, המתבטא ביחסו לבעלי חיים או לנתונים להשגחתו.

מינויו למנהיג

 סיפור הקדשתו של משה יכול להילמד מכמה פנים. ניתן לנתח אותו כשלעצמו, ולעמוד על תכונת הענווה, ואולי על חוסר הבטחון שמפגין משה בתחילת דרכו. שאלותיו יכולות להעיד על מעשיות, למרות הסירוב המופגן; רוב שאלותיו מכוונות לאפשרות שכן יקבל את המשימה על עצמו. מצד אחר ניכר משאלותיו שיש בו חוסר בטחון לגבי הקשר שלו עם עמו, ואולי זה הדבר שמפריע לו ביותר. אפשר שלא חוסר בטחון ניכר בו, אלא באמת ספק כנה בדבר יכולתו להנהיג מצבים שאיננו מכיר כלל ואנשים שאין לו כל מושג מה טיבם, מה ציפיותיהם, מה משותף להם ולו, ומה תהיה מידת היענותם למנהיגותו.

בפנים אחרות, אפשר להשוות את סיפור הקדשתו של משה להקדשותיהם של נביאים אחרים, דוגמת ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, ולזהות מוטיבים משותפים ומפרידים. משותפים דוגמת המראה הסמלי, הסירוב המפורש או המשתמע (אמנם ישעיהו התנדב למשימתו), החששות; מפרידים – דוגמת טיב הויכוח, טיב המראה עצמו, טיב המשימה. אפשר לומר שמשה מצטייר פה באמת כאב טיפוס למנהיגים או לנביאים אחריו, אולם הקדשתו היא הקדשה של הנהגה ולא של נבואה, של הובלה ולא של עמידה כנגד החוטאים והוכחתם. ייתכן שדווקא בצדדים המשותפים בהקדשות מבקש המקרא לומר משהו על מטרתה של הנהגה, או על הנבואה ומעמדה, או על המימד החינוכי שיש בתפקידו של מנהיג בישראל.

סממני מנהיגות

ניתן לזהות בפעולותיו הראשונות של משה, עם חזרתו למצרים, מספר תחומים בהם הוא פועל, ולנסח מתוך כך מספר דרכים שבהן על מנהיג לנקוט כלפי עדתו:

שכנוע. קודם לכל פעולה נפגש משה עם הנהגת העם המסורתית ומקבל את הסכמתם. אפשר שהמקרא מחלק בין ההתייחסות לזקני העם, שאליהם אהרון מדבר, ובין העם עצמו, שלעיניהם עושים אותות. דרגות שונות של שכנוע ותעמולה נהוגות גם היום, אולם דומה שהחלוקה של קהל היעד אינה זהה. מכל מקום ניתן להקביל בין שתי דרכי התקשורת האלה לבין דרכי הצגת המנהיגים היום – דרך מצעם, ודרך תעמולה, שלעתים היא בגדר אותות ומופתים ממש.

שאלה בפני עצמה היא האם ניתן לזהות בדברי המקרא איזושהי העדפה בעניין זה. הוגים שונים התייחסו במהלך הדורות להבדל בין אמונה הבאה כתוצאה ממופתים לבין אמונה כתוצאה מראיה, או הבנה, או לימוד.

משה נוקט בדרך השכנוע גם במשברים מאוחרים יותר, ובמידה הבולטת ביותר בנאום הסיכום של חייו, הלא הוא ספר דברים, שכל תחילתו מיועדת לחנך ולשכנע, לאור ההיסטוריה הקרובה.

ייצוג. משה תופס את עצמו כמייצגם של העם כלפי פרעה. אולם אין הוא שואל בעצתם קודם לכן, ואכן מורת רוחם מובעת מיד. משה איננו פועל להקלת תנאי חייהם, כפי שכנראה ציפו רובם, אלא מכוון הרבה יותר גבוה ומדבר על שחרור טוטאלי. כשלונה הראשוני של דרישה זו מעוררת אכן ספקות אצל משה בצדקת דרכו, ובהחלט ניתן לפתוח בזה דיון על היחס הנכון בין ההאזנה לרחשי לב העם ובין פעולה לטובתם שלא לפי האינטרס הצר והמיידי, לעתים ללא גיבוי מלא ומיידי מצד המונהגים.

הטלת מרות. בדרך זו נוקט משה פחות בתחילת דרכו, והרבה יותר בהמשך, ועל כך ניתן לראות בדיון על המשברים. נראה שאין מקום למנהיג, שעדיין דרוש לו אמון העם, ושעדיין למעשה לא הוכיח את עצמו, לדרוש ממונהגיו ציות מתוך השלמה. בכל זאת אפשר שניתן לזהות במדרשי חז"ל גם התייחסות לאלמנט הזה, אם כי לא בצורה בולטת: סיפור השתמטותם של זקני ישראל, והיוותרם של משה ואהרן לבדם בהיכנסם אל פרעה, יש בו משום הפגנת מנהיגות מרשימה, גם אם אין בה הטלת מרות של ממש. ללא ספק, שמע אירוע כזה עושה לו כנפיים, וכך נבנית הנכונות העתידית לציית למנהיג רק מכוח סמכותו.

כלפי פרעה, שהוא האויב במקרה כזה, מופעלת הדרגה: אכן נפתח משא ומתן, יש בו מימד של שכנוע, ואחר כך עוברים לפסים של התנגשות חזיתית. אמנם קשה ללמוד ממקרה זה למקרים אחרים, בשל חד פעמיותה של יציאת מצרים. בעימותים אחרים נוקט משה בדרך דומה, ותמיד ניכר כי אין בו כל חשש לעבור, אחרי מיצוי דרכי המשא והמתן, לתקיפה ישירה.

נטילת אחריות. לעולם לא יטיל משה על העם את האחריות לכשלון פעולה כלשהי. הטלת אחריות מוסרית, או ענישה, בעקבות תלונות ומשברים, בודאי שיהיו, אולם כשננקטה פעולה ולא הביאה לתוצאות המקוות – אין משה מתרץ תירוצים. בדרך זו הוא נוקט כשדוחה פרעה את דרישתו ומכביד את השעבוד. אין הוא מטיח בפני העם שקצרה רוחם, אין הוא דורש מהם סבלנות. בעיניו נכשלה פעולתו, והוא חוזר אל משלחו הישיר, ורואה בכשלון את כשלון היעד שהציב, ולא את כשלון העם. בעיני המקרא תכונה זו חשובה ביותר, וזכורה ההשוואה בין דוד שנטל אחריות, לשאול שכשל בדיוק בנקודה זו.

יכולת שיתוף

 מנהיג אינו פועל בחלל ריק, ועליו לשתף פעולה עם גורמים אחרים. לעתים גורמים אלה הם מתחרים סמויים על ההנהגה, ולעתים זו נציגות של העם, שמשמשת כמקשרת בין המנהיג לבין עדתו. כך או כך, אין הוא יכול להמלט מזה, ולעתים קרובות זהו מבחנו הקשה ביותר. מנהיגים טוטאליטאריים נוטים לראות במוסדות שעל ידם איום, ומהם הנוקטים בצעדים של טיהורים וחיסולים תמידיים כדי לשמר את שליטתם ולמנוע צמיחת מוקדי הנהגה אלטרנטיביים. גם מנהיגים בדמוקרטיות אינם נמלטים מראיה זו, וחיכוכים כאלה הם מקור מתמיד לצרות. במקרה של משה אפשר לבחון את הנושא במקרים שבהם עליו לשמוע תלונות, או לשתף דרגי מנהיגות אחרים. בשני התחומים אפשר לקבל את הרושם שמשה איננו שש, לא על התלונות ולא על המנהיגים שנכפו עליו, אולם הוא משתף אתם פעולה. אמנם בנושא התלונות יש לזכור שמדובר במצב מיוחד, של עם בהתגבשות, וכמו שראינו לעיל – משה אינו חושש לכפות את דעתו ולפעול על פי המטרה הגדולה ולא על פי הצרכים לטווח קצר. לפיכך התלונות, שכולן שייכות לטווח הקצר, זוכות להתייחסות שלילית, אם כי לרוב הן באות על סיפוקן בסופו של דבר.

שונה הדבר בשיתוף המנהיגות. כפי שנראה מעצתו של יתרו, משה אינו מזהה את הצורך בהעמדת מוסדות נוספים לצידו, ועושה הכל לבד. יש צורך בעינים חיצוניות כדי להרחיב את המעגל. עם זאת, אין התנגדות מצדו לצעד זה. מוסד שבעים הזקנים, שנוצר בעקבות מעשה קברות התאווה (במדבר י"א), גם הוא לא בא בעקבות בקשה של משה, אלא בעקבות טרונייתו, אולם שם כבר נשמע ממנו צליל חדש, שבו הוא מכיר בחוסר יכולתו – או בחוסר רצונו - לעשות הכל לבד.

יש לציין פה את העובדה שבספר דברים, כשמשה מספר שוב את סיפור המסע במדבר, הוא משתמש באלמנטים משני הסיפורים גם יחד, כשהוא מספר את סיפור מינוי הזקנים. על פי הרצף הסיפורי מדובר על שבעים הזקנים, שכן המעשה מסופר בהקשר של ההכנות לכניסה לארץ אחרי מתן תורה, כלומר לפני חטא המרגלים; אולם המינוי הוא של שרי אלפים ושרי מאות, כמו בפרשת יתרו. האם אפשר שזהו אותו סיפור, שהתורה מספרת אותו פעמיים?

מכל מקום, על פי סיפורו שם, מינוי הזקנים (או השופטים) נעשה ביוזמתו שלו, על פי בקשתו (שלשונותיה לקוחים מתוך במדבר י"א). מעניין לציין, שמשה למעשה הופך כיוון בכמה מסיפוריו בספר דברים. את חטא המרגלים הוא משליך על העם ומאשים אותו, באקט מובהק של חינוך, שבו הוא מביא את שומעיו להכיר באחריותם שלהם לקורות אותם. אפייני הדבר, שאת מחשבותיו האלה על העם הוא שומר לסוף ימיו, ולא מטיח אותם בפני העם בשעת המעשה עצמו, כפי שכתבנו לעיל בנושא לקיחת האחריות. גם בכך מורה משה לעם מנהיגות מהי: אמנם האשמה היתה שלכם, אולם בשעת המעשה לא האשמתי אתכם ישירות, אלא היחס היה כאל משבר מנהיגות. לעומת זאת, בנושא הזקנים והשופטים הוא משאיר אחריו צוואה ברורה: המנהיגות חייבת להיות בשיתוף פעולה. לא בכל דבר יכול משה האיש להוות דוגמה לדורות, ומינוי שופטים ודרגי הנהגה נוספים הוא מתפקידיו המרכזיים של המנהיג העיקרי.

משברים

 הטיפול במשברים כולל כמה שלבים. אנו נעסוק פה בשלב הראשון, של איתור המשבר וזיהוי גורמיו, ואחר כך בשלב השני, של התגובה.

המשבר הגדול הראשון שמשה צריך לטפל בו הוא חטא העגל. תגובותיו של משה נמסרות בתורה בקיצור נמרץ, בשני שלבים: השלב הראשון, עוד ברדתו מההר, בזיהוי הקולות. השלב השני, בראיית העגל והמחולות. מתוך פעולותיו אנו מבינים את אבחונו: משה מזהה חוסר תיאום מוחלט בין השלב שבו הוא נמצא, שאליו הוא חושב שהביא את העם בעקבות מעמד הר סיני, לבין השלב שהעם נמצא בו בפועל.  בעוד יהושע שומע מה שהוא מצפה לשמוע – קול מלחמה – מבין משה שקרה כאן משהו אחר לגמרי, והעם לגמרי אינו חי לפי מה שמשה ציפה ממנו. היכולת הזו, להשתחרר מהראיה המקובעת, לא לפעול לפי עולם המושגים שבנית לעצמך אלא להבין את המציאות מתוך עצמה, היא קריטית. כמה וכמה מנהיגים כשלו בנקודה הזו, שבה פירשו לעצמם את המציאות על פי מסלולה הישן והקבוע, וכבר אמרו על כך היסטוריונים שהגנרלים נלחמים תמיד את המלחמה הקודמת.

תגובת שבירת הלוחות מעידה על כך ביתר שאת. ברור למשה שאין שום טעם להמשיך במה שנעשה עד כה, חשוב ככל שיהיה. מצד שני אין הוא חושש ששבירת הלוחות תתפרש כהודאה בטעותו. ברור לו שהוא דילג על שלב, ויש לחזור אחורה, לוותר על מה שהושג ולפעול בכיוון אחר לחלוטין.

במשבר גדול אחר, מרד קורח, מוכיח משה את יכולתו לראות מעבר לגלוי. טענותיו של קורח יש בהן ממש, אלא שמשה לא נגרר לויכוח עליהן, אלא מעלה על פני השטח את המניעים הנסתרים של העומדים כנגדו: שאיפת שלטון פשוטה. בנקודה הזאת בהחלט ענוותו הטבעית מפריעה לו להתייחס למורדים כראוי להם, והוא מנסה דרכים שונות לפייסם, אולם אין זה משנה את ראייתו הנכונה, שמדובר פה למעשה במניעים אישיים לחלוטין.

השלב שלאחר איתור הבעיה הוא כמובן שלב הטיפול בה, או התגובה. נושא זה הוא אולי הבולט ביותר מבין כל פעולותיו של משה, ועל כן לא נרחיב את הדיבור עליו יותר מדי. ככלל אפשר לדרג בין סיפורים שונים, כשלעתים תגובותיו של משה נחרצות מאד ואף עד כדי אלימות, כמו בפרשת קורח ובחטא העגל; לעתים  כעוסות, כמו בקברות התאוה, שם פונה משה אל הקב"ה וכמעט מאיים בהתפטרות, ולעתים נראה שכבר אינו יודע מה לעשות. בחטא המרגלים אין משה ואהרן אומרים דבר לבד מפניה אל אוהל מועד, וכך היא תגובתם גם במי מריבה; שם מפרש גם רש"י שנפילתם על פניהם באה מפני שישראל הגדישו את הסאה. דרכים שונות יש להסביר את דגמי התגובה השונים, לפי חומרת המעשה, לפי הזמן שעומדים בו ועוד.

פינוי הבמה

 משה הוא בין המנהיגים הבודדים במקרא שדאגו למנות לעצמם ממשיך עוד בחייהם, ואף למנותו בפועל כדי להעניק לו סמכות בפני העם. כמוהו נהג גם דוד, שעל פי ספר דברי הימים המליך את שלמה בפועל ואף הציג אותו לפני העם עוד קודם מותו. בפר מלכים מסתפק בעובדת המלכתו, שגם היא באה בעקבות לחץ של נתן ובת שבע. גם רחבעם למעשה מינה את בנו אביה ליורש עוד בחייו. אמנם בבית דוד לא רבו המשברים סביב שאלת בחירת היורש, אם כי מפעם לפעם אפשר לזהות בעיה – מבין בניו של יאשיהו זכו כמה למלוכה, כל אחד בהזדמנות פוליטית שונה. אולם בדרך כלל עבר השלטון בצורה מסודרת, ואף רציחות לא הפריעו את התהליך הזה.

המייחד את משה בעניין זה הוא שיהושע לא היה יורשו הטבעי, בשונה מהמקרים האחרים שנזכרו לעיל. מהבחינה הזו דומה צורת הנהגתו לזו של תקופת השופטים, ואכן שם אין יורשים, ואפילו כשיש יורש טבעי – דוגמת גדעון ואבימלך – ההנהגה אינה עוברת בירושה. בעיה זו היא היא שגרמה בין השאר לדרישת המלוכה משמואל.

מלבד זה עורך משה סיכום מקיף של תקופת מנהיגותו, ופותח בזה מנהג ששורה של מנהיגים אחריו ימשיכו בו, דוגמת יהושע ושמואל. נאומו כולל סקירה היסטורית, שמדגישה נקודות שחשוב למשה להעביר, ושורת מסרים שממשיכים למעשה את מפעל חייו של משה עצמו. כל אלה מעידים על מודעות גבוהה לתפקידו ההיסטורי של המנהיג, לצורה שבה ייתפס תפקיד זה בדורות הבאים, לחשיבות הקדנציה המוגבלת שלו כשלב בהתפתחותו של עם ישראל. מקומו האישי כמנהיג מקבל פה חשיבות משנית בלבד, ועיקר תשומת הלב ניתנת למשמעותם החינוכית והערכית לדורות של פעולותיו.

בכך מוסט הדגש מהתחום הפוליטי העכשווי לתחום החינוכי הנצחי, וזאת בניגוד למקובל, שתפקידו של המנהיג נמדד בערכו הפוליטי לתקופתו. תפיסת המקרא המובעת פה היא שהעניין הפוליטי הוא מוגבל, זמני, מקרי למדי, והשפעתינו עליו ממילא תלויה בגורמים רבים וחזקים אחרים, בעוד שהמשמעות החינוכית-מוסרית של פעולותינו היא העיקר. זהו למעשה המסר העיקרי העולה מן המקרא כולו, לרבדיו ולתקופותיו, ללא הבדל סוגה או מקור – המוסר קודם לפוליטיקה.

(עוד על פרשת חוקת: http://misgav.blogspot.com/2012/06/blog-post_29.html)