סיפורי ריגול

כמה סיפורי ריגול יש במקרא. הראשון שבהם, התופס את רובה של פרשת שלח, מספר על ריגול שחלקו צבאי וחלקו כלכלי, שנועד להכין את מסע המלחמה לכיבוש הארץ, ובמרכזו משלחת גדולה ומאוזנת, שהוכנה היטב, שיעדיה מוגדרים ושתידרוכה מפורט. תוצאותיו של הריגול הזה הביאו כידוע לביטול המסע כולו. שני סיפורי הריגול האחרים המפורסמים שבספר יהושע, האחד הוא הריגול ביריחו, סיפור שבמרכזו עומדת זונה כנענית ושני מרגלים מפוחדים שלמעשה לא מרגלים את העיר כלל בשל גילויים המוקדם, ועם זאת סיפורם תורם למוטיבציה של הכיבוש המוצלח; ולעומתם סיפור ריגול אחר, מוצלח, יעיל, המביא מידע מודיעיני מפורט, אבל דווקא הוא הוביל לכישלון צורב. הנצחון בעי הושג בסופו של דבר למרות הריגול, לא בעזרתו.

דומה ששני סיפורי הריגול האלה לא באו כדי ללמד אותנו פרק בהלכות ריגול – למרות שגם זאת אפשר ללמוד מהם - אלא הם משמשים כמין פתיח רעיוני לפרשה הבאה אחריהם, והם מדגימים אמירה אמונית, שלאורה יש לקרוא את כל סיפור המלחמה שאחריהם. הבה וניכנס לתוך ספר יהושע, כדי ללכת בעקבות המרגלים, חרש, לרגל אחריהם ולשמוע מה יש לסיפורם לומר לנו היום.

*

ספר יהושע, במחציתו הראשונה, מספר את סיפור כיבוש הארץ. הסיפור ניתן להיקרא כתיעוד של מסע המלחמה, שמתנהל על פי תכנית מחושבת מראש, על פי עקרונות איסטרטגיים – ביתור הארץ במרכזה, ולאחר מכן תקיפת כל חלק ממנה בנפרד, תוך ניצול מירבי של תנאי השטח והכוחות. אולם דומה, שיש לקרוא את הדברים אחרת: סוף סוף, ספר יהושע סיפור הוא, וככזה יש לקראו. לא תיעוד יש כאן, אלא סיפור, המסודר על פי עקרונות אחרים, ספרותיים רעיוניים בעיקרם, ועל פיהם מהלך הסיפור אחר הוא, ומהסיבות הבאות:

ראשית, יש לשים לב למקום הרב הניתן לאירועים שקדמו לכיבוש הראשון, כיבוש יריחו. אירועים הנמשכים ימים ספורים, דהיינו מעבר הירדן, המילה וחגיגת הפסח, תופסים חמישה פרקים (א-ה), בעוד הכיבוש עצמו מתואר בדרך מהירה יותר. מדובר, אם כן, בפתיחה רעיונית לסיפור כולו.

שנית, יש לשים לב לרמות הפירוט השונות של הסיפורים. ישנם קרבות המתוארים לפרטי פרטים, ככיבוש יריחו או קרבות העי (פרקים ו-ח); ולעומתם סדרת תיאוריים סכמטיים, על פי תבנית, של מרבית הערים הנכבשות במלחמות הדרום והצפון (פרקים ט-יב). התיאורים המפורטים מזכירים טופוגרפיה, יחסי כוחות, תזמונים, דרכי שליטה ותקשורת, כיווני תנועה; בעוד התיאורים הסכמטיים מסתפקים במונחים תבניתיים, החוזרים על עצמם בכל עיר, למרות תנאיה השונים לחלוטין. מדובר, אם כן, בשני חלקים שונים מובחנים, שאינם המשך זה לזה.

שלישית, יש תבנית לסיפור, ובו ניתן להבחין בשני קטעים בעלי אופי של סיכום. האחד, בניית המזבח בהר עיבל (סוף פרק ח), אחרי הסיפורים המפורטים של מלחמת יריחו והעי, הפותח בלשון שירית "אז יבנה יהושע", ומדגיש את השלמת דבריו של משה. השני, לאחר תום מסכת הכיבוש כולה (פרק יב), רשימת  מלכי כנען הכבושה, המסודרת אף היא כמין שירה. שתי שירות סיכום אלה מעמידות גבולות בין חלקי סיפור מובחנים, ומורות כי אין לקרוא אותם זה אחר זה, כאילו סידור כרונולוגי יש כאן, אלא זה בצד זה, במקביל, כמתארים שני מימדים של אותו סיפור עצמו בדרכים שונות.

תל יריחו

נסכם: מחציתו הראשונה של ספר יהושע, ספר הכיבוש, מורכבת משלושה חלקים שונים: חלק ראשון של מעשים סמליים כמעבר הירדן, המילה וחגיגת הפסח, המהווה הקדמה רעיונית סמלית לספר כולו; חלק שני ובו סיפורם המפורט של שני קרבות והתערבות אלוהית; וחלק שלישי, המסכם את כיבוש הארץ בצורה סכמטית וכוללת.

בחלקו השני של הספר, זה המדבר על הקרבות הבודדים ביריחו ובעי, מוצגים שני מודלים של התערבות אלוהית – התערבות חיובית והתערבות שלילית. החיובית באה בעקבות ציות, השלילית – שהיא עזיבת העם לנפשו – באה בעקבות רמיה, הסתרה ומעילה. תשובה על חטא זה מחזירה את העם למסלול ההצלחה הארצית, בדרכים טקטיות טהורות. החלק הזה הוא למעשה לב סיפור הכיבוש מבחינה רעיונית, ובו מובע בבהירות הרעיון של המלחמה המשותפת, לאדם ולאלוהיו. בסיפורי הריגול של חלק זה נתמקד עתה.

המרגלים ביריחו

סיפור הריגול עצמו (פרק ב) מנותק מסיפור כיבוש העיר, והוא מוצב בחלקו הראשון של הספר, בין המעשים הסמליים, בשל מסריו שעוד נעמוד עליהם להלן. מעשה הריגול לא צלח. כמעט עם כניסתם לעיר מתגלה דבר בואם, ולמרבה האירוניה מוצאים עצמם שני לוחמי הסיירת החשאיים תלויים בחסדיה של זונה מקומית, ממש כמו בסיפורי ריגול מודרניים. המקרא אף מדגיש כי הדבר היחיד שהם עושים בבית זה הוא "וישכבו שמה", "והמה טרם ישכבון", כדי להבליט את הגיחוך ואף ההשפלה במעמד זה.

לדו שיח שיתנהל בין רחב לבין המרגלים קודמת הצפנתם והצלתם מידי מלך יריחו, ורצף הפעלים והפעולות שבו מעידים על בהילות וחשאיות. רחב משחקת היטב את תפקידה, ושלוחי מלך יריחו יוצאים מהבית ומניחים את הבמה כולה לרחב ולדבריה, שהם עיקרו של סיפור הריגול.

רחב, כאחת הנשים החכמות במקרא, מכוונת את דבריה לאזני השומעים, מכיון שיש לה אינטרס בדבר: היא מעוניינת להציל את חייה ואת משפחתה. אולם אינטרס זה עצמו מראה עד כמה תודעת התבוסה המתקרבת כבר קנתה לה שביתה בקרב עממי הארץ, ובמקרה זה ביריחו. מכל מקום, דבריה של רחב אינם מחניפים לבני ישראל כשלעצמם, ככובשים עתידיים, אלא מדגישים ומבליטים את חלקו של ה' במלחמה ובהצלחתם של בני ישראל בכלל.

בנאומה פורסת רחב את אמונתה:

וַתֹּאמֶר אֶל-הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם.  כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם.  וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת.  וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּיהוָה כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת.  וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי) וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת. 

תוך ציטוט אירועים ישנים וחדשים היא מביעה את אמונתה בלשון שלקוחה מספר דברים, ומבקשת את הגנת המרגלים, בלשונות של "חסד ואמת".

המרגלים עונים לה פעמיים. פעם אחת, כביכול מיד לאחר בקשתה, באותה לשון עצמה שבה ביקשה את בקשתה:

וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת-יְהוָה לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת.

ופעם שניה לאחר שמסופר על הורדתם בחבל החוצה:

וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים  נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.  הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה.  וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ.  וְאִם-תַּגִּידִי אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. 

בדברים אלה לכאורה המרגלים נסוגים מהבטחתם הראשונה ומגבילים אותה בתנאים, וכל התחייבותם מנוסחת בלשון שלילית, המנקה אותם מאשמה. המונחים החוזרים פה אינם "חסד ואמת" כלל, אלא להיפך – נקִיִים אנחנו, אנחנו נקִיִים, נקִיִים משבועתך. ובפיו של הקורא נותר טעם חמוץ: הכיצד, מיד כשכבר אינם צריכים אותה, באה התכחשות? אלה נציגיו של עם ישראל כלפי הכנענית, שהצילה אותם ושמבקשת לתת בידיהם את הניצחון?

נראים הדברים, כי אין פה שתי שיחות. לא ייתכן שאחר שרחב הורידה אותם בעד החלון הם שבו ודיברו אליה, שכן אז היא היתה למעלה והם היו למטה; מלבד חוסר ההגינות שבדבר, הסיטואציה שבה הם נתונים – חושך, לילה, שליחי מלך יריחו במצוד – לא מאפשרת שיחה מעין זו בחוץ ובקול. מכאן שאין פה אלא שיחה אחת, שהתנהלה עוד למעלה, המובאת פעמיים, בכל פעם מנקודת מבט שונה.

השוני המרכזי בין שני דברי המרגלים, מלבד עצם התנאים הנוספים לשבועה, הוא תיאורם את כיבוש הארץ. בדבריהם הראשונים הם מדגישים "והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת"; ואילו בפעם השניה הם אומרים "הנה אנחנו באים בארץ". זוהי מלחמתו של עם ישראל על ארצו – מלחמת ה' ומלחמת העם כאחד. ואכן, בדבריהם הראשונים, שבהם מלחמתם היא מלחמת ה', הם מבטיחים חסד ואמת, ואינם מתנים את חסדם בשום תנאי. אבל בדבריהם השניים, המתייחסים למלחמתם כמלחמה ארצית, הם כבר נוקטים בצעדי ביטחון, מאבטחים את שבועתם, דואגים לפרטים.

הווה אומר: לא רק נקודות הסתכלות שונות או פרשנות אחרת על המציאות יש בנקודות המבט האלה, אלא גם תוצאות מעשיות. מפני שהמלחמה מלחמתם של אנשים היא, יש לנהל אותה בטקטיקה ובתחבולות, בערמה ובחכמה. ומפני שאותה מלחמה עצמה מלחמתו של ה' היא, חלים עליה חוקי מוסר וטוהר הנשק, אמת וחסד וקידוש ה'.

המרגלים בעי

קרב העי הוא דוגמה אחרת לראיה הרב מימדית הזו, דוגמה שבה ההתנהגות המוסרית משפיעה ישירות על הראיה הטקטית ועל ניהולה הארצי של הלחימה.

לאחר חטאו של עכן, שאיש אינו יודע עליו, מתכונן יהושע לקראת הקרב הבא, שאמור להבטיח לו את המשך ההשתלטות על ציר הרוחב של הארץ, לכיוון במת ההר באיזור בית אל. היעד שנבחר הוא העי. המרגלים שנשלחו לשם תודרכו כהלכה וביצעו את משימתם במלואה. הם הביאו אתם מידע מודיעיני, שלאחר מכן התברר שהשימוש בו היה מוטעה; אבל המידע עצמו – נכון היה. אנשי העי מעטים המה, והאבידות שהצליחו להסב לישראל היו מזעריות:

וַיָּשֻׁבוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל-יַעַל כָּל-הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת-הָעָי אַל-תְּיַגַּע-שָׁמָּה אֶת-כָּל-הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה.  וַיַּעֲלוּ מִן-הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי.  וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד-הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב-הָעָם וַיְהִי לְמָיִם.

התוצאות קשות: למרות מספר האבידות המועט יחסית, הנזק למוראל הלאומי גדול. בנקודה זו מתגלה יהושע במנהיגותו: הזדהותו עם רגשי העם שלמה, וגם הוא קורע שמלותיו ומתלונן על אובדן ההרתעה ואובדן המורל, אבל מתוך כך הוא יכול לצאת לאקט של חזרה בתשובה. לולא הזדהותו עם העם לא היה יכול לסחוף אותם עמו לכיוון החיובי, והיה נוצר נתק ביניהם. נתק כזה היה עלול להוביל להתדרדרות נוספת במצב הרוח ולאבדן שליטה. בסופו של התהליך נלכד עכן בגורל ומוצא להורג, והעם מוכן עתה לניסיון נוסף, מפני שתהליך התשובה זכה לאישור ולמשוב חיובי.

ופה מצפה לקורא הפתעה. לכאורה יכולנו לחשוב שהתבוסה נגרמה מפני החטא, ועל כן אפשר לחזור לתכנית של אתמול ולנחול הפעם הצלחה, אך להפתעתנו מתברר שיהושע לא לוקח סיכונים:

וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה.  וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל-תַּרְחִיקוּ מִן-הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים.  וַאֲנִי וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל-הָעִיר וְהָיָה כִּי-יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם.  וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן-הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם.  וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָעִיר וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם.  וְהָיָה כְּתָפְשְׂכֶם אֶת-הָעִיר תַּצִּיתוּ אֶת-הָעִיר בָּאֵשׁ כִּדְבַר יְהוָה תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם.  וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל-הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם. 

יהושע משנה לחלוטין את תכנית המתקפה של אתמול, אחרי הכישלון שנחלה. הוא זונח את המידע המודיעיני שקיבל מידי מרגליו, למרות שבדיעבד מתברר שהיה נכון, מכיון שהתברר שהוא איננו רלוונטי. השינויים הם בשלשה מישורים: ראשית, כוח האדם. במקום יחידת עילית קטנה הוא לוקח צבא שלם, "כל העם", ומכל מקום עשרות אלפי אנשים. שנית, הוא מחליף את ההתקפה החזיתית בתמרון הטעיה, שמשלב מארב, כוח הסחה, תקיפה בהפתעה עם שחר, ומערך שליטה ופיקוד מתוזמן היטב, בעזרת איתותי הכידון שבידו. תכנית זו משתמשת בכישלון של אתמול, מצרפת אותו לגורם ההטעיה, וממנפת אותו לניצחון. שלישית, הוא יוצא בעצמו עם העם. התכנית מצליחה, והניצחון שלם.

למקרא הדברים מסתבר לנו שאילו כך היתה נערכת ההתקפה הראשונה, היתה גם היא מנצחת. הלא על פי הדברים האלה מתברר שהתבוסה באה בגלל הכוח הקטן והטקטיקה המוטעית, ומה חלקו של החטא בכל זה?

נראים הדברים, שהחטא, שהיה חטאו של אדם אחד, איננו הגורם הישיר לתבוסה, אלא הוא סימפטום, המעיד על מצבו של העם לאחר כיבוש יריחו. זחיחות דעת השתלטה על הכובשים, ומה שחשו רבים העיז אחד ועשה, והלך לדאוג לעצמו לרווח אישי. החרם שהכריז יהושע על יריחו, שכוונתו טובה היתה – להביע תודה לה', התהפך והיה לרועץ. מסתבר שהבטחון המוחלט ש"אלוהים איתנו", השתמע לאנשים כהבטחה ללא תנאי לניצחונות בעתיד, ובטחון יתר כמוהו כחוסר בטחון. בשל כך שבו מרגלי יהושע ודברי רהב בפיהם, על קוטנה וחולשתה של העיר, ובשל כך הובס העם. תהליך החזרה בתשובה שהוביל יהושע היה מקיף, והחזיר את העם לפרופורציות, ולהכרה שאלוהים "לא עובד אצלם", ואין עזרתו פוטרת אותם מעמידה על המשמר, מעשיה עצמאית, מלקיחת אחריות.

זהו צידו השני של מטבע המלחמה הכפולה. לא רק השיקולים הארציים מחייבים תחבולות ומחשבה, אלא האמונה בה' עצמה היא היא המחייבת את האדם לקחת אחריות על מעשיו.

והנה התברר לנו כי ספר יהושע איננו רק ספר המספר על כיבוש הארץ ועל ערכה, או אף על ערך האמונה במלחמה, אלא הוא מלמד אותנו על אמונה בכלל. המאמין בה' מאמין בעצמו, ובצד פעולותיו הצבאיות מקפיד לשמור על מוסריות, בבטחון שזו לא תפגע בפעולותיו המלחמתיות; ומצד שני, מי שאינו מאמין בעצמו ואינו מוכן לקחת אחריות על גורלו ולפעול – אות הוא שגם בה' איננו מאמין.