פינחס: בנות צלפחד - פמיניזם, ארכיאולוגיה ואחדות ישראל

הן לא היו פמיניסטיות. היה ברור להן מלכתחילה שכך הוא סדר העולם, ושזכות הירושה היא של הזכרים במשפחה; היה ברור להן מלכתחילה שמי שיקבע בעניין בסופו של דבר תהיה ההנהגה הגברית של עם ישראל, משה ואלעזר והזקנים. הן ביקשו ליישב רק את הפער הזמני הזה, של מצב בו אין בנים, ושם האב, המייצג של השיטה הפטריארכלית, עומד להיכחד. אולי בזכות זה הפך שמן לדורות למופת של יראת שמים.

אבל למעשי אדם יש לעתים קרובות משמעות הגדולה מהם עצמם. כל מנהגי הירושה כולם, בחברה הפטריארכאלית והחקלאית העומדת להתעצב בכנען, לא נועדו אלא לשמר את הזהות המשפחתית, ועליה את השבטית והלאומית. אם שם בית האב יישמר, תישמר הזהות וההזדהות איתו, יישמר הקשר הנפשי לשבט ולמבנה השבטי, ותישמר הזיקה העמוקה ללאום כולו. והנה, לראשונה, תובעות – ומקבלות – נשים את זכותן להשתתף במעשה בניית הזהות הזו, גם אם במקרי קיצון יוצאי דופן.

*

בעיית הזהות משפיעה גם על נושאים אחרים בהלכה המקראית. מערכת ממלכתית תמיד מרגישה מאויימת על ידי מבנים וזהויות שבטיים, ורבים ממאמצי ארגון הממלכה מכוונים למטרה זו – של טשטוש הזהות השבטית והגברת ההזדהות עם הממלכה וערכיה וסמליה. "אחדות העם" זו סיסמה, שעם כל יופיה לעתים זה כל מה שעומד בבסיסה. והנה, למרבה ההפתעה, אף התורה, שלכאורה תומכת במשטר מלוכני/ממלכתי – או לפחות מוכנה לתת לו מקום – מעודדת בכמה מקומות את שימור המבנה השבטי. כך הדבר כאן, בדיני הירושה, כך הדבר בהנחלת הארץ, ומעל לכל כך הדבר בדיני היובל. היובל איננו רק מצווה סוציאלית שיוויונית מתקתקה כפי שמציגים אותו בדורות האחרונים, אלא להיפך: השבט חייב להישאר בעל האדמות, גם במחיר ביטול מקצת זכויות הקניין הפרטי. יש עדיפות לשבט על פני הפרט.

הסיבה לדבר נעוצה כנראה בכך, שקשר הדם, שאדם נולד אליו, מהווה את זהותו הבסיסית ביותר, החזקה ביותר, זו שאותה יישא – בטובתו או שלא בטובתו – עד הקבר. היא זו המייצרת למעשה את כל תחושות השייכות האחרות, וגם אם יחליף אדם את זהותו, לעולם ימשיך באמת עמקי נשמתו לחפש לו משפחה, אולי חלופית. זהות מדינית, לעומתה, היא טכנית ומנוכרת בעצם מהותה. כל מושג המדינה הוא פיקציה רעיונית, והזדהות עם פיקציה לעולם יהיה בה יסוד מלאכותי. כלפי המדינה המודרנית איננו אלא מספרי זהות, גם אם יירשם שם הסב בתעודת הזהות. אדם עומד לבדו מול מוסדות המדינה, לא כחלק ממשפחתו, והניכור אורב לפתחו כל העת.

אפשר שהתורה, בהנחיותיה השונות, מנסה לגשר על פני התהום באמצעות שימור הזהות השבטית בתוך המבנה הלאומי. אין ישראל עם אלא לשבטיו, אין גאולה לאומית אלא בשבטים, אין יובל ואולי גם שמיטה מהתורה אלא בהיות ישראל על אדמתו ולשבטיו. שימור הזהות השבטית, על פי זה, הוא אינטרס עליון דווקא של הלאום, לבל תמצא הממלכה את עצמה עם אזרחים מנוכרים. מושג הלאום המקראי, על פי זה, נבנה על מושג השבט, שנבנה על מושג בית האב, שנבנה על המשפחה.

לתוך המבנה הזה, של שימור הזהות, מתפרצות בנות צלפחד. אפשר שהמילה "מתפרצות" איננה במקומה; הן עומדות על הפתח, בענווה אבל בתקיפות, ומבקשות את חלקן בעוגת הזהות הלאומית. לא רק נחלה הן מבקשות, אלא הכרה בהן כנושאות זהות, כמשמרות את גרעין ההזדהות הלאומית.

*

בשנת 1910 פורסמו כמאה חרסים שנמצאו בחפירות סבסטיה, היא שומרון, בשכבות תקופת הברזל, היא תקופת המלוכה. למעלה מששים מחרסים אלה ניתנים לקריאה, וכמעט כולם הם בעלי מתכונת קבועה: תאריך, שמות פרטיים (מקומות ואנשים), לעתים גם תכולה. חרסים אלה הם למעשה תוויות, שאולי הוצמדו לכלי קיבול שהכילו מוצרים שונים. לפי ניתוח החפירה זהו מקומו של מחסן ארמון העיר, ועל כן נראה שאלו רישומים שנערכו על ידי מנהלי המחסן, שתיעדו את מקורם, זמנם ותכולתם של פריטים במחסן הארמון. בדרך כלל מקובלת הפרשנות שמדובר בסוג כלשהו של גביית מיסים, שרוכזו במחסני הארמון, אולם הדעות חלוקות לגבי שיטת הגביה ונסיבותיה.

להלן מדגם של חרסים:

"בשת התשעת לשמריו מתתל נבל שמנ רחצ"

"בשת העשרת מאזה לגדיו נבל שמנ רחצ"

"בשת ה Λ ┐  מחלק לאשא אחמלכ בעלא.בעלמעני"

החרסים המופיעים בתמונה מייצגים שתי קבוצות של חרסים, הדומות זו לזו וגם הנבדלות זו מזו בכמה פרטים. הדמיון – במבנה: "בשת X, מפלוני, לאלמוני (וכאן אפשרית גם רשימה של שמות)". אלו הם ההבדלים:

קבוצה א:

1.      התאריכים הם "בשת התשעת" או "בשת העשרת" (=בשנה התשיעית, או בשנה העשירית).

2.      השמות המופיעים אינם מוכרים בדרך כלל מן המקרא.

3.      יש ציון תכולה: "נבל ין ישן" או "נבל שמן רחץ" (כלומר מזוקק).

קבוצה ב:

1.      התאריכים הם:      "בשת Λ ┐

2.      השמות המופיעים בתחילת הכתובת ("מפלוני") הם שמות המוכרים מהמקרא: אביעזר, שמידע, חלק, אשריאל, חגלה, נעה. כולם, עד אחד, שמות בני מנשה – בתוספת בנות צלפחד.

3.      בדרך כלל מופיעים מספר שמות בחרס.

הבדלים אלה הם רק בתוכן החרסים. לעומת זאת, אין כל הבדל במקום מציאתם ופיזורם בשטח, וכולם שייכים לאותה שכבה ואותו חדר, ללא יכולת להבחין באזורים שונים בחדר עצמו (שכנראה היה מחסן הארמון, כאמור).

מתוך הנחה שהשמות המופיעים בתחילת החרס (מפלוני) הם שמות מקומות, וכי השמות המופיעים בהמשך הם שמות מקבלי המשלוח ("לפלוני") או שולחיו (באלה אין האות למ"ד לפני השם), שורטטה מפתה המשוערת של נחלת מנשה:

ההנחה המקובלת היום היא כי הסימן שמופיע בקבוצה ב משמעו 15, על פי סימני הכתב המצרי ההייראטי, שם זוהי משמעותו. לפיכך נראה סביר כי החרסים נכתבו לפחות בשתי שנים שונות. הדבר מעורר כמובן שאלות שונות על נסיבות הגבייה ושיטותיה: מדוע דוקא בשתים או שלוש השנים האלה? מה קרה בהן? האם לא היתה גבייה בשנים אחרות? ולמי סופרות השנים? ברור שמדובר בשנותיו של מלך ישראל, אבל מי מהם? מלכים לא מעטים במאה השמינית או מעט לפניה מלכו חמש עשרה שנה ויותר. מי מהם הוא הרלוונטי?

על כל פנים, ברור ששמות הקבוצה הראשונה, שמות משפחות מנשה, מייצגות למעשה מחוזות בתוך הנחלה הנרחבת של שבט מנשה (בעל הנחלה הגדולה ביותר מבין כל השבטים, כיאה לבכורו של יוסף, הבכור המועדף של יעקב). שמות בתי האב הגדולים מימי המדבר הופכים פה לשמות של מחוזות מנהליים, שאולי הגביה נעשתה על פיהם. לא כולם השתמרו, אבל שמות בנות צלפחד חגלה ונועה נוכחים, ואם נצרף גם את תרצה, שהיתה בירתה הראשונה של ממלכת ישראל לפני ייסוד שומרון, הרי שלפחות שלוש מהבנות זוכות לקריאת שמן על שם חבלי ארץ, ממש כמו דודיהן הזכרים. מן הסתם כולן זכו לזה, אלא שלא השתמרו לנו כתובות המעידות על כך.

מאבקן של הבנות הסתיים איפוא בהצלחה גדולה מששיערו, וגדולה מהמשתמע מתוך המקראות. לא רק יורשות הן, אלא למעשה אמהות משפחה, מייסדות בתי אב – או שמא יש לומר בתי אם? – הנותנות, בסופו של דבר, את שמותיהן למחוזות בחבלי שבטן, למשך מאות שנים.

*

בעיית הבנת האוסטרקונים שנויה במחלוקת. כאמור, תוכן החרסים מעיד על שתי קבוצות כאלה, אבל מיקומם ופיזורם אינו מאפשר הפרדה אמיתית; וגם התאריך טעון הסבר. במהלך השנים נעשו נסיונות מעניינים לאחד את שתי הקבוצות ולהסביר את התאריכים. ידין ניסה לראות בסימן "Λ ┐"  את המספר תשע, שלא כמשמעותו בהייראטית, ובכך לומר למעשה שאכן מדובר בקבוצה אחת, מאותה שנה או שנתיים, וכל שנותר הוא למצוא מלך שבשנתו התשיעית היה צריך לגבות מיסים; הוא מצא אותו בדמותו של מנחם בן גדי, שנאלץ לשלם מס כבד לתגלת פלאסר-פול (מל"ב טו 20). בר הפלוגתא הנצחי של ידין, יוחנן אהרוני, הראה כי ההסבר ככל הנראה איננו נכון, מכיון שהמספרים המצריים היו בשימוש בישראל במשמעותם המקורית באותו הזמן.

נסיוו אחר, של אנסון רייני (מגדולי חוקרי המקרא והשפות השמיות העתיקות, גר צדק שהתגורר בשערי תקווה ונפטר לפני כשנתים;A.F. Rainey, Towards a Precise Date for the Samaria Ostraca, BASOR 272 1988 pp. 69-74), צלח, כמדומה, יותר. רייני הציע לראות בזה שתי שיטות ספירה של אותה שנה עצמה, על פי שני מלכים ששימשו בו זמנית (דוגמת דוד ושלמה, או יותם ועוזיהו בממלכת יהודה). על פי הצעתו אלה המלכים יואש בן יהואחז וירבעם השני, בנו; ירבעם (שמלך בסך הכל 41 שנה, יותר מכל מלכי ישראל) הומלך כנראה בחיי יואש אביו, ושנתו החמש עשרה של האב היתה שנתו התשיעית והעשירית של בנו (לעצם המלכתו של ירבעם בחיי אביו אין ראיה במקרא, אבל פער השנים בין נתוני הכרונולוגיה המקראית לזו האשורית מחייב ממילא הנחות כאלה). שנה זו כנראה היתה שנת התארגנות מחדש בתחום המנהלי, ובמסגרתה גם הוחלפה שיטת מניית השנים (ולכן שנה אחת של הבן חלה בשתי שנים שונות של האב), וגם חולקה הממלכה מחדש למחוזות או פלכים חדשים, לאחר שהחלוקה הקודמת התיישנה וכבר לא שיקפה את המצב בשטח, כפי שקורה מפעם לפעם בחלוקות מנהליות. על פי זה, החלוקה הישנה, בחרסי השנה החמש עשרה, היא היא חלוקת משפחות מנשה העתיקות; על התשתית הארגונית הישנה הזו נערכה חלוקה מחדש של נחלות השבט, וחרסי השנה התשיעית-עשירית כבר ערוכים לפי החלוקה החדשה, שזכרה לא נשמר במקרא. על כן כל החרסים מופיעים יחד, מכיון שאוחסנו כאחד. הווה אומר, ממצא החרסים משקף מעין מפקד אוכלוסין וסגירת חובות לצורך המעבר לשיטת המנהל החדשה. רייני אף מצא פסוק במקרא הרומז אולי על מפקד כזה, שאכן נערך בימי ירבעם: 

כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה,וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (דהי"א ה 17).

מסתבר שהמפקד, הנזכר בדברי הימים, נערך במשותף על ידי שני המלכים. ימיהם של שני מלכים אלו היו תקופת זוהר בדברי ימי שתי הממלכות, והן הגיעו – יחד – למלוא היקף ממלכתו של שלמה; רגלים לסברא שההצלחה נזקפת לעצם שיתוף הפעולה, וזו היתה אחת ממטרותיו. אפשר שלכן זכה ירבעם השני, ונכתב עליו 

הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל,מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה,כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא,אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כִּי רָאָה יְהוָה אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד,וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב,וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם,וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ. (מל"ב יד 25-27).

והנה סיימנו את מסענו, ממפקד פרשת פנחס אל מפקד ירבעם ועוזיה, דרך בנות צלפחד, שזכו להפוך לבתי אם בישראל, וזכרן נשמר באותו מפקד שהיה היסוד לשיתוף הפעולה המחודש בין ממלכות ישראל ויהודה, שהצליחו סוף סוף להתגבר על המריבות השבטיות-משפחתיות שלהן מזה מאות שנים.