ל"ג בעומר: מסע הנצחון של ר' שמעון בר יוחאי

מסורות שונות, משלהי העת העתיקה ועד סוף ימי הבינים, מוסרות בדרכים שונות רשימה של למעלה מעשרים צומות במשך השנה. תשובות שונות מימי הגאונים מזכירות בין עשרים וארבעה לשלושים וששה ימי צום בשנה (המספר נראה סכמטי, כפולה של שנים עשר חודשי השנה, ומכל מקום סדר הגודל חוזר על עצמו גם במקומות אחרים). פייטנים מכל תפוצות ישראל בימי הבינים – אשכנז, ספרד, בבל, ארץ ישראל ואיטליה – חזרו על רשימות כאלה שוב ושוב, החל מר' אלעזר הקלירי, וגם רשימות הלכתיות יש בידינו מדורות שונים (את כל החומר ריכזה שולמית אליצור, בספר בשם "למה צמנו" שיצא לאור בתשס"ז).

מקצת מכתבי היד מוסרים רשימת צומות ונימוקיהם, עם הנחיות כלליות ודברים בשבח התפילה; מקצת מכתבי היד הם פיוטים ותפילות שנתייסדו על סדר הצומות, בדומה לפיוטים רבים אחרים שיסודם ברשימות בנושאים שונים. הקירבה בין הרשימות רבה, כמו גם השוני הנקודתי ביניהן. בכולן מדובר ביום צום אחד או יותר לחודש, לרוב נימוקו באירוע מימי המקרא, לעתים קרובות גם באירוע מימי התלמוד. במקרים רבים מדובר ביום פטירתו של מנהיג או חכם, ויש ימי זיכרון לאירועים טראומתיים דוגמת פילגש בגבעה (שופטים יט-כא). הדעת נותנת – ועצם השינויים שבין רשימה לרעותה גם היא מראה כך – שלא רבים נהגו לצום בפועל בימים אלה. אף הכללתה של רשימה כזו (בשם "תענית בתרא") בשולחן ערוך עצמו, לוותה במילות הסתייגות והמעטה, ובפועל לא קיבלה תהודה מעשית. אולם העובדה במקומה עומדת: עצם קיומה של רשימת צומות לכל חודשי השנה בכל תפוצות ישראל.

הקדומה שברשימות נמצאה לפני קרוב לארבעים שנה כתובה על הטיח שנפל מקירות בית הכנסת העתיק של רחוב שבעמק בית שאן. מספר כתובות שוחזרו מתוך הטיח, וביניהן כתובת המציינת רשימת צומות לכל השנה (הח"מ, רשימת צומות מבית הכנסת ברחוב, לשוננו 77 ב-ד תשע"ה, עמ' 311-318). זו רשימה שהשתמרה חלקית, והמייחד אותה הוא העדר מוחלט של סיבות ואירועים – רק רשימת תאריכים עם ציון ההנחיה שיש לצום בימים אלה. רשימה זו, בניגוד לרעותיה המאוחרות ממנה, גם בשל מיקומה על קירות בית כנסת ממש וגם בשל העדר הסיבות, נראית כאילו אכן שימשה כהנחייה מעשית; תאריכה הוא במאה החמישית (!) לספירה.

חפירת בית הכנסת ברחוב. בקדמת התמונה רצפת פסיפס עם כתובת הלכתית

כמה תאריכים מעניינים נמצאים בה, וכמובן ניתן לעקוב עתה אחר השתלשלות המסורת הזו דרך הרשימות המאוחרות יותר, המביאות סיבות ואירועים ביסוד הרשימה. בין התאריכים נמצא, למשל, כ"ז בניסן, שעל פי מספר מסורות מאוחרות יותר הוא יום פטירת שמואל הנביא, או יום שריפתו של ר' חנינא בן תרדיון.

תאריך מעניין נוסף – והוא בעצם סיבתה של רשומה זו – הוא י"ח באייר. גם תאריך זה נזכר ברשימות מאוחרות, והוא מוסבר כיום מותו של יהושע בן נון, אולם יום מותו של יהושע נזכר ברשימות אחרות בתאריך אחר. מסורת אחרת מזכירה רעש אדמה שאירע ביום זה. ברור שאין בטחון במסורות אלה, ואין יודע מה מקורן (אם כי באחת ההרצאות קם אחד השומעים והעלה השערה, שהוא עתיד לפרסמה, ולפיכך לא אפרט אותה כאן, בדבר רעש אדמה, שנזכר בכמה תעודות מהתקופה הביזנטית, שאליו כנראה מתייחסות אותן מסורות קדומות). יום זה הוא, למעשה, ל"ג בעומר.

*

בין אם נהגו לצום בפועל ביום זה ובין אם לא, ברור שיום שמחה הוא לא היה. במקורות הקדומים אין גם שום קישור בין יום זה ובין מותם – או הפסקת מותם – של תלמידי ר' עקיבא, ובוודאי שלא למרד בר כוכבא, ואף לא לר' שמעון בר יוחאי. למעלה מזאת: באנלוגיה מעניינת, גם כשמתחיל לצוף זכרו של יום זה כיום של אירוע חיובי, עדיין לא מדובר ביום של מנהגי שמחה כלשהם.

ובכל זאת, זה למעלה מארבע מאות שנה מצויין יום זה ללא עוררין, בכל תפוצות ישראל, אחד המרבה ואחד הממעיט, בין אם כיום של "מקצת שמחה" ובין אם כיום של שמחה רבה; מנהגי האבלות של הספירה פוסקים בו, לפחות ליום אחד אם לא לגמרי; וכמובן, בראש המנהגים נמצא המנהג, שגם הוא התפשט בדורות האחרונים בכל תפוצות ישראל, של הדלקת מדורות.

ההקבלה – שלא לומר ההשפעה – של מנהגי ה"זיארה" הערביים העממיים, הכרוכים בעליות לקברי קדושים, ניכרת כאן היטב. ההילולא הנערכת במירון, על ההדלקה הגדולה ושריפת המטפחות על קבר רשב"י, מהווה אות וסימן לכל דומותיה, ולמעשה למדורת ל"ג בעומר כבר יש חיים משל עצמה, והיא כבר מנהג עממי שצובר מסביבו מנהגים נוספים, איש לפי טעמו וקהילתו וחברתו, דתיים וחילוניים כאחד.

מסע הנצחון של ל"ג בעומר קשור בטבורו למסע נצחון אחר, בן אותה תקופה, והוא השתלטותם של מנהגי המקובלים ותפיסותיהם על מרכז התודעה והתרבות היהודית. למרות שבימי הבינים ההגות היהודית נעה בין קטבי הרציונליות למיסטיקה, ועל אף שלמרות השפעתם הרבה של מקובלי ספרד נראה כאילו יד הרציונליסטים היא על העליונה, הרי שסביב המאה השש עשרה התהפך הגלגל. תוך דורות מועטים לא נותר כמעט הוגה דעות משפיע ומרכזי אחד שלא הודה בקבלה כתורת האמת ועומק סודותיה של היהדות. לא כולם עסקו בה בפועל, ויש לשער שחלקם גם שילמו לה מס שפתים בלבד, אבל כמעט ואיננו שומעים על התנגדות ממשית, לבד משוליים לא גדולים. הנצחון הוא שלם.

אמנם, דוקא במישור ההלכתי ניכרת הקבלה פחות ממישורים אחרים. אולי קרה הדבר בשל מרכזיותה של מסורת ההלכה ופסיקתה, אולי בשל העובדה שהפוסקים המרכזיים מצאו את הדרך להודות בעליונות הקבלה ובו בזמן להשאירה בתחום העליונים, מבלי להורידה בפועל לחיי המעשה ההלכתי. אולם האתוס היהודי השתנה מן הקצה אל הקצה. אין מדובר רק במנהגים שהחלו לאפיין את חייו של היהודי, כגון קבלת שבת בנוסח מקובלי צפת, קטעי "לשם ייחוד" שנוספו לפני כל מצווה ותפילה, או תיקון ליל שבועות ודומיו. תפיסת העולם השתנתה. תודעת החטא הקצינה; ראיית ההיסטוריה קיבלה כיוון שונה; המצוות נתפסו כמזיזות עולמות עליונים; הטרמינולוגיה הדתית עברה שינויים מרחיקי לכת; והבנת מקורות קלאסיים השתנתה גם היא רטרואקטיבית. כל העולם היהודי שינה כיוון.

בין השינויים המשמעותיים שנבעו משינוי התפיסה, הוא מעמד ההלכה. בגלל מרכזיות המעשה הדתי, והמשמעות החדשה שנודעה לו, הפך כל שינוי מתבקש לבעל פוטנציאל של סיכון קוסמי. עד היום הזה איננו מעיזים לשנות נוסחאות תפילה שפג תוקפן, מפני החשש ממשמעות שאיננו יודעים מה היא. מעל לכל, מגמות ההחמרה ההלכתית הפכו להיות דרך המלך בפרקטיקה הדתית.

בדור האחרון, עם התפשטות תורות ה"ניו אייג'", זכתה הקבלה לדחיפה נוספת, והעיסוק בה חוצה גבולות ואף יבשות. השפעתה חורגת היום מגבולות המעשה והחברה הדתיים, ומי יודע מה צופן לה העתיד.

אינני יודע אם איזושהי דת מונותיאיסטית אחרת עברה שינויים מרחיקי לכת כאלה על ידי זרמים מיסטיים. בכולן קיימים זרמים מיסטיים, אולם דומה שהשפעתם מעטה יותר, והן לא נתפסות בהכרח כעומק סודות הדת ואמת אמונתה המוחלטת. אינני יודע גם עד כמה היתה להשתלטות הזאת חלק בהקמתן של התנועות הלא-אורתודוקסיות  ביהדות, שבדרך כלל אינן דוגלות בקבלה, בלשון המעטה.

מכיון שמיסטיקה היא באמת עניין אזוטרי במהותו, ואיננו שווה לכל נפש, הרי שמה שנפוץ באמת בציבור – לבד מאותן עניינים תודעתיים שצוינו למעלה – היא הפרקטיקה הקבלית, שאינה מתבטאת בהכרח בהלכות, כאמור, אלא במנהגים אחרים, לעתים מרובים מאד, וכדרכה של מיסטיקה, הם כבר גובלים במאגיה. המאגיה והמיסטיקה אינן זהות, אולם הן חולקות שתיהן את ההכרה בעולמות אחרים, ואת ההפחתה בעליונותו של ההגיון האנושי, ולפיכך הגבול ביניהן נחצה לעתים קרובות. אותו יחס רתיעה משינויים כלשהם בתפילות, למשל, איננו נעדר גוון מאגי, של פחד לשנות את המילים שעושות את העבודה.

אינני יודע איזו עמדה עלינו לקבוע לגבי המהלך הזה, והאם יש צורך בימינו להגדיר מחדש את יסודות תודעתנו הדתית. אין מי שהמנטאליות הזו לא עומדת היום בבסיס חינוכו, ברב או במעט, בדור ראשון או בדור שלישי, כמסורת בית אבא או כמסורת רחוקה יותר, של עיירת בית סבא ואף אחורה מכאן. כמו שנוהגים לומר ברשתות החברתיות, "אני רק אניח את זה כאן", ואשמח לתגובות.




(עוד על ל"ג בעומר: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_09.html)