שמיני: על יחסיותו של הזכרון ההיסטורי

ההתרחשות הכמעט יחידה בספר ויקרא, שכמעט כולו הלכות ומצוות, היא התרחשות שאמורה היתה להיות חגיגית מאד. שבעה ימים של הכנות וקרבנות הגיעו לשיאם ביום השמיני, שבו אהרן ובניו נחנכו בכהונתם. אבל בשיאה של החגיגה, עם ירידת האש לאכול את המנחה ואת החלבים, ועם רינתם של העם כולו, יוצאת אותה האש עצמה ושורפת את שני בני אהרן, נדב ואביהוא:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

כאן תולה הכתוב את חטאם באש הזרה, אשר לא ציוה אותם; אולם הדברים נותרים מעורפלים. בהמשך הפרשה, באמצע הסיפור, קוטעת פרשיה הלכתית אחת את רצף האירועים, ומזהירה את הכהנים לא לבוא אל המקדש שתויי יין; הקורא נותר עם הרושם שהציווי קשור כנראה למהלך האירועים. הקשר זה הוביל אחדים מהחכמים לראות את חטאם של נדב ואביהוא דווקא בשתיית היין. אולם סיפור האירועים ממשיך עוד לאורך כמה פסקאות בודדות, ואז נקטע ברצף של פרשיות הלכתיות, ובפרק ט"ז חוזר הקב"ה ומתייחס שוב לאותו אירוע במילים "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ". הפעם כבר אין כל חטא מוזכר, אלא להיפך – בני אהרון מתו מפני קרבתם אל ה', וכל הטקס המתואר שם בהמשך הפרק נועד למנוע את הקירבה, להפוך אותה לזהירה ורחוקה וטעונת הכנה ומסתתרת בענן על הכפורת, לבל ימות שוב מישהו מפני קרבתו אל הקודש.

המוות הוא פתאומי, וגם התגובה עליו מעורפלת. משה מסרב לתת לאירוע לקטוע את החגיגה, אולם אינו עומד בפני תגובתו של אהרן: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה. ועם זאת, סיפור חנוכת המשכן למעשה נקטע ואינו מגיע אל סיומו. דבריו של אהרון מהווים את סיום התיאורים, ומשם והלאה אין חוזרים אל אירועי אותו היום. והספק מנקר – האם אפשר שאין מותם של נדב ואביהוא עונש על חטאם שלהם, אלא על חטאו של מישהו אחר, שהמילים נעתקו מפיו, שאולי מרגיש אשמה, שאינו מוכן לאכול מקרבן החטאת, ובנים מתו בחטא אביהם, יוצר העגל בחרט?

דומה שהמבוכה שוררת בתיאור האירוע המסתורי הזה. התורה כביכול איננה ששה לדבר עליו, ואיננה מרחיבה בסיבותיו. נדב ואביהוא, שהיו חלק משכבת ההנהגה הצעירה העתידית במעמד הר סיני, נעלמים מהבמה, וכל סיפור המשכן וחנוכתו מקבל טעם חמצמץ של סיפור שלא סופר במלואו.

*

שנים רבות אחר כך, באחד מהמקומות הלא רבים במקרא המגלים מה בלבו של גיבור הסיפור, מספר ספר מלכים:

וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (מלכים א יב)

פילוג הממלכה והקמת ממלכת ישראל בידי ירבעם לווה ברפורמה פולחנית, לכאורה מרחיקת לכת. הקורא, האמון על התורה, עודנו זוכר את העגל ההוא, זהב גם הוא, ואת סיסמת המרד "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; והנה הוא קורא פה לחרדתו, אותו סיפור מעשה בדיוק, ואותה סיסמה ישנה מופרחת שוב לחלל האוויר; והפעם היא איננה מרד, אלא לגיטימציה. לא מורד קורא אותה נגד מלך, אלא המלך עצמו, לאחר שממלכתו כבר עומדת על תילה. כאמור, המקרא טורח להדגיש שאין מעשה זה אלא טכסיס, ופיו וליבו של ירבעם לא שווים היו, אולם כבר ראינו, כי מעטים מאד המקומות שבהם משתמש המקרא ב"פטנט" זה, וממילא לא יכול היה העם לדעת זאת. רק דבריו הגלויים של ירבעם גלויים היו, ורק אותם שמע העם. אנו מצפים פה להסתייגות, לאי נוחות, להתעוררות זכרון, אבל דבר מכל זה איננו קורה. הרושם הוא שהעגלים הופכים באופן טבעי לחלוטין להיות הפולחן הרשמי של ממלכת ישראל, ללא אי נוחות כלשהי.

למעלה מזו: הנביאים שלחמו נגד מלכי ישראל ורשעתם, גם בתחום הפולחני, לא יצאו נגד העגל בפעולות של ממש. לבד מתוכחתו של הושע, מאוחר הרבה יותר, איננו שומעים את אליהו ואלישע – שלא התביישו לפעול נגד מה שלא נראה להם – יוצאים נגד הפולחן הזר הזה, כשם שאינם יוצאים כלל נגד פילוג הממלכה, לא הם ולא שום נביא אחר. העגל כביכול החליק בטבעיות למקומו הפולחני, ואיש לא ראה בו עבודה זרה!

ברור לעין כל, שאף ירבעם לא הציג את העגלים כאל אחר. העגל ייצג בדבריו את האל המוציא ממצרים, והוא אינו מתכחש כלל למסורת ההיסטורית הישראלית המושרשת כל כך. אלא שמסורת זו כרוכה, על פי דבריו, דווקא בעגל, דווקא במה שאצלנו נקרא "חטא העגל". והחשד מתגנב, שמא מסורת אחרת פועמת בדבריו של ירבעם?

הרושם הזה מתעצם, כשאנו נוכחים שלשני בניו קורא ירבעם, לא פחות ולא יותר, נדב ואביה. גם אביה שלו מת בצעירותו, ונדב אף הוא נרצח לאחר שתי שנות מלוכה בלבד; אולם גם ללא זה, הדמיון בין שני הסיפורים הוא רב מאד. כביכול, ירבעם מייצג פה מסורת הממשיכה את אהרון דווקא, ולא עוד אלא שבתפקידו כעושה העגל, כפי שהתורה עצמה מספרת, בסיפור שהוא בפני עצמו בעייתי עד מאד; אולם אין ספק שהדגש בדבריו אחר לחלוטין. אהרון, יוצר העגל, עשה כהלכה, ואין העגל אלא סמל ישראלי עתיק יומין, ושני בניו העיקריים הם נדב ואביהוא, שראו את האלוהים, פעמיים.

איזה סיפור הכיר ירבעם? הלא לא ייתכן שסיפור חטא העגל כפי שהוא לפנינו היה הסיפור המוכר לו. גם לא ייתכן שזה הסיפור שהכיר העם בישראל, שכן אז היה דוחה את הרפורמה של ירבעם בשתי ידיים. אבל הוא קיבל אותה בשתי ידיים, וכל סמלי החטא ההוא הופכים פה לסמלי הממלכה החדשה.

נראה ברור שירבעם הציג את עצמו, וכך גם נתפס בעיני עמו, לא כרפורמאטור, אלא כמשיב עטרה ליושנה. רוח העם שמרד לא היתה נוחה מדוד וביתו, ועתה אנו רואים שגם לא מהקמת המקדש בירושלים ומזניחת מקומות הפולחן הישנים והמקודשים. דברים אלו דומים היו עליהם כסטייה ובגידה, ואת העגלים הם משיבים לבית אל ודן, שני מקומות המקדש הקדומים. יש לזכור שבספר בראשית, ולמעשה בתורה כולה, המקום היחיד שנזכר בשמו כמקומו של מקדש בעתיד, הוא בית אל. וסמלי השיבה למסורת הקדומה, לעבודת האלוהים כפי שהיתה לפני שהתקלקלה בידי בית דוד, הם העגל, נדב ואביהוא!

בעיני ירבעם, אילו היתה תורה שלמה בידו, היתה פרשת שמיני מוקעת כסילוף, כהטייה שנועדה גם היא להשמיץ את זכר העגל ההוא ועושיו, ולקדש את זכר אלעזר ואיתמר, אבות הכהונה בירושלים הסוטה. המסורת שבידו – וביד העם - אחרת היתה: הנה אלוהיך ישראל.

*

באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת נחשפה מצודה קטנה על הדרך מעזה לעקבה, כונתילת עג'רוד שמה. על פי ממצאיה משייכים אותה החוקרים לממלכת ישראל דווקא, וזמנה בימי המלוכה, במאה השמינית לפנה"ס. באחד מחדרי המצודה, ששימש אולי לפעילות דתית, התגלו שני פיטסים גדולים, ועליהם ציורים וכתובות, חלקם מציגים מצבי פולחן. על האחד מהם שורת אנשים מתפללת, ומעליהם טקסט תפילה מסתורי ומקוטע; ועל השני שתי דמויות, ראשן ראש עגל, ומעליהן כתובת: "ברכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה", ברכתי אתכם לה' שומרון (או שומרנו) ולאשרתו.

 

 

והתורה, שבעינינו היום היא חזות הכל, נדחקת לה לקרן זווית, והנה היא איננה אלא אחת המסורות שרווחו בעם ישראל של ימי הבית, וחלק גדול מהעם לא הכיר אותה, ואם הכיר, לא הכיר בה.

ושוב אנחנו נוכחים לדעת, כי לא האירועים מעצבים תודעה, אלא הסיפור שמסופר עליהם. ביסוד שתי המסורות מונחים אותם אירועים, אותם שמות, אותם סמלים. אולם ההקשרים הניתנים להם, הסיפור המורכב מהם, המשמעות הניתנת להם, יוצרת את ההבדל שכבר איננו ניתן לגישור.

בימי הבית השני כבר סופר סיפור אחד, וגירסת הממלכה הצפונית נעלמה ואיננה. אולם תחת הגירסה הסיפורית השונה, באה עתה גירסת הלכה שונה, ותחת הפילוג שבסיפור בא עתה הפילוג שבמעשה. שוחרי פילוגים אנו, וגם בימינו, כבר אחרי שנות דור מועטות, הולכים ונוצרים סיפורי ראשית-המדינה אחרים, שביסודם ערכים שונים ודמות חברה אחרת. האם נגזר עלינו לנצח לחזור ולסבוב במעגלי הסיפור שאיננו נגמר? האם לא נוכל לשבת כולנו סביב מדורה אחת, ולספר לילדינו את אותו הסיפור?

 

 

 

(עוד על פרשת שמיני: http://misgav.blogspot.co.il/2012/04/blog-post_11.html)