יום חמישי, 25 באפריל 2013

ל"ג בעומר: מסע הנצחון של ר' שמעון בר יוחאי


מסורות שונות, משלהי העת העתיקה ועד סוף ימי הבינים, מוסרות בדרכים שונות רשימה של למעלה מעשרים צומות במשך השנה. תשובות שונות מימי הגאונים מזכירות בין עשרים וארבעה לשלושים וששה ימי צום בשנה (המספר נראה סכמטי, כפולה של שנים עשר חודשי השנה, ומכל מקום סדר הגודל חוזר על עצמו גם במקומות אחרים). פייטנים מכל תפוצות ישראל בימי הבינים – אשכנז, ספרד, בבל, ארץ ישראל ואיטליה – חזרו על רשימות כאלה שוב ושוב, החל מר' אלעזר הקלירי, וגם רשימות הלכתיות יש בידינו מדורות שונים (את כל החומר ריכזה שולמית אליצור, בספר בשם "למה צמנו" שיצא לאור בתשס"ז).

מקצת מכתבי היד מוסרים רשימת צומות ונימוקיהם, עם הנחיות כלליות ודברים בשבח התפילה; מקצת מכתבי היד הם פיוטים ותפילות שנתייסדו על סדר הצומות, בדומה לפיוטים רבים אחרים שיסודם ברשימות בנושאים שונים. הקירבה בין הרשימות רבה, כמו גם השוני הנקודתי ביניהן. בכולן מדובר ביום צום אחד או יותר לחודש, לרוב נימוקו באירוע מימי המקרא, לעתים קרובות גם באירוע מימי התלמוד. במקרים רבים מדובר ביום פטירתו של מנהיג או חכם, ויש ימי זיכרון לאירועים טראומתיים דוגמת פילגש בגבעה (שופטים יט-כא). הדעת נותנת – ועצם השינויים שבין רשימה לרעותה גם היא מראה כך – שלא רבים נהגו לצום בפועל בימים אלה. אף הכללתה של רשימה כזו (בשם "תענית בתרא") בשולחן ערוך עצמו, לוותה במילות הסתייגות והמעטה, ובפועל לא קיבלה תהודה מעשית. אולם העובדה במקומה עומדת: עצם קיומה של רשימת צומות לכל חודשי השנה בכל תפוצות ישראל.

הקדומה שברשימות נמצאה לפני קרוב לארבעים שנה כתובה על הטיח שנפל מקירות בית הכנסת העתיק של רחוב שבעמק בית שאן. מספר כתובות שוחזרו מתוך הטיח, וביניהן כתובת המציינת רשימת צומות לכל השנה. הכתובת טרם פורסמה רשמית, אולם דבר הימצאה כבר ידוע בעקבות הרצאות וכנסים מספר, שבהם זכיתי להראות את הרשימה, תצלומיה ופענוחה (שאינני יכול להביא כאן, בפורמט זה, עד הפרסום הרשמי). זו רשימה שהשתמרה חלקית, והמייחד אותה הוא העדר מוחלט של סיבות ואירועים – רק רשימת תאריכים עם ציון ההנחיה שיש לצום בימים אלה. רשימה זו, בניגוד לרעותיה המאוחרות ממנה, גם בשל מיקומה על קירות בית כנסת ממש וגם בשל העדר הסיבות, נראית כאילו אכן שימשה כהנחייה מעשית; תאריכה הוא במאה החמישית (!) לספירה.

 
חפירת בית הכנסת ברחוב. בקדמת התמונה רצפת פסיפס עם כתובת הלכתית
 
 
כמה תאריכים מעניינים נמצאים בה, וכמובן ניתן לעקוב עתה אחר השתלשלות המסורת הזו דרך הרשימות המאוחרות יותר, המביאות סיבות ואירועים ביסוד הרשימה. בין התאריכים נמצא, למשל, כ"ז בניסן, שעל פי מספר מסורות מאוחרות יותר הוא יום פטירת שמואל הנביא, או יום שריפתו של ר' חנינא בן תרדיון.

תאריך מעניין נוסף – והוא בעצם סיבתה של רשומה זו – הוא י"ח באייר. גם תאריך זה נזכר ברשימות מאוחרות, והוא מוסבר כיום מותו של יהושע בן נון, אולם יום מותו של יהושע נזכר ברשימות אחרות בתאריך אחר. מסורת אחרת מזכירה רעש אדמה שאירע ביום זה. ברור שאין בטחון במסורות אלה, ואין יודע מה מקורן (אם כי באחת ההרצאות קם אחד השומעים והעלה השערה, שהוא עתיד לפרסמה, ולפיכך לא אפרט אותה כאן, בדבר רעש אדמה, שנזכר בכמה תעודות מהתקופה הביזנטית, שאליו כנראה מתייחסות אותן מסורות קדומות). יום זה הוא, למעשה, ל"ג בעומר.

*

בין אם נהגו לצום בפועל ביום זה ובין אם לא, ברור שיום שמחה הוא לא היה. במקורות הקדומים אין גם שום קישור בין יום זה ובין מותם – או הפסקת מותם – של תלמידי ר' עקיבא, ובוודאי שלא למרד בר כוכבא, ואף לא לר' שמעון בר יוחאי. למעלה מזאת: באנלוגיה מעניינת, גם כשמתחיל לצוף זכרו של יום זה כיום של אירוע חיובי, עדיין לא מדובר ביום של מנהגי שמחה כלשהם.

ובכל זאת, זה למעלה מארבע מאות שנה מצויין יום זה ללא עוררין, בכל תפוצות ישראל, אחד המרבה ואחד הממעיט, בין אם כיום של "מקצת שמחה" ובין אם כיום של שמחה רבה; מנהגי האבלות של הספירה פוסקים בו, לפחות ליום אחד אם לא לגמרי; וכמובן, בראש המנהגים נמצא המנהג, שגם הוא התפשט בדורות האחרונים בכל תפוצות ישראל, של הדלקת מדורות.

ההקבלה – שלא לומר ההשפעה – של מנהגי ה"זיארה" הערביים העממיים, הכרוכים בעליות לקברי קדושים, ניכרת כאן היטב. ההילולא הנערכת במירון, על ההדלקה הגדולה ושריפת המטפחות על קבר רשב"י, מהווה אות וסימן לכל דומותיה, ולמעשה למדורת ל"ג בעומר כבר יש חיים משל עצמה, והיא כבר מנהג עממי שצובר מסביבו מנהגים נוספים, איש לפי טעמו וקהילתו וחברתו, דתיים וחילוניים כאחד.

מסע הנצחון של ל"ג בעומר קשור בטבורו למסע נצחון אחר, בן אותה תקופה, והוא השתלטותם של מנהגי המקובלים ותפיסותיהם על מרכז התודעה והתרבות היהודית. למרות שבימי הבינים ההגות היהודית נעה בין קטבי הרציונליות למיסטיקה, ועל אף שלמרות השפעתם הרבה של מקובלי ספרד נראה כאילו יד הרציונליסטים היא על העליונה, הרי שסביב המאה השש עשרה התהפך הגלגל. תוך דורות מועטים לא נותר כמעט הוגה דעות משפיע ומרכזי אחד שלא הודה בקבלה כתורת האמת ועומק סודותיה של היהדות. לא כולם עסקו בה בפועל, ויש לשער שחלקם גם שילמו לה מס שפתים בלבד, אבל כמעט ואיננו שומעים על התנגדות ממשית, לבד משוליים לא גדולים. הנצחון הוא שלם.

אמנם, דוקא במישור ההלכתי ניכרת הקבלה פחות ממישורים אחרים. אולי קרה הדבר בשל מרכזיותה של מסורת ההלכה ופסיקתה, אולי בשל העובדה שהפוסקים המרכזיים מצאו את הדרך להודות בעליונות הקבלה ובו בזמן להשאירה בתחום העליונים, מבלי להורידה בפועל לחיי המעשה ההלכתי. אולם האתוס היהודי השתנה מן הקצה אל הקצה. אין מדובר רק במנהגים שהחלו לאפיין את חייו של היהודי, כגון קבלת שבת בנוסח מקובלי צפת, קטעי "לשם ייחוד" שנוספו לפני כל מצווה ותפילה, או תיקון ליל שבועות ודומיו. תפיסת העולם השתנתה. תודעת החטא הקצינה; ראיית ההיסטוריה קיבלה כיוון שונה; המצוות נתפסו כמזיזות עולמות עליונים; הטרמינולוגיה הדתית עברה שינויים מרחיקי לכת; והבנת מקורות קלאסיים השתנתה גם היא רטרואקטיבית. כל העולם היהודי שינה כיוון.

בין השינויים המשמעותיים שנבעו משינוי התפיסה, הוא מעמד ההלכה. בגלל מרכזיות המעשה הדתי, והמשמעות החדשה שנודעה לו, הפך כל שינוי מתבקש לבעל פוטנציאל של סיכון קוסמי. עד היום הזה איננו מעיזים לשנות נוסחאות תפילה שפג תוקפן, מפני החשש ממשמעות שאיננו יודעים מה היא. מעל לכל, מגמות ההחמרה ההלכתית הפכו להיות דרך המלך בפרקטיקה הדתית.

בדור האחרון, עם התפשטות תורות ה"ניו אייג'", זכתה הקבלה לדחיפה נוספת, והעיסוק בה חוצה גבולות ואף יבשות. השפעתה חורגת היום מגבולות המעשה והחברה הדתיים, ומי יודע מה צופן לה העתיד.

אינני יודע אם איזושהי דת מונותיאיסטית אחרת עברה שינויים מרחיקי לכת כאלה על ידי זרמים מיסטיים. בכולן קיימים זרמים מיסטיים, אולם דומה שהשפעתם מעטה יותר, והן לא נתפסות בהכרח כעומק סודות הדת ואמת אמונתה המוחלטת. אינני יודע גם עד כמה היתה להשתלטות הזאת חלק בהקמתן של התנועות הלא-אורתודוקסיות  ביהדות, שבדרך כלל אינן דוגלות בקבלה, בלשון המעטה.

מכיון שמיסטיקה היא באמת עניין אזוטרי במהותו, ואיננו שווה לכל נפש, הרי שמה שנפוץ באמת בציבור – לבד מאותן עניינים תודעתיים שצוינו למעלה – היא הפרקטיקה הקבלית, שאינה מתבטאת בהכרח בהלכות, כאמור, אלא במנהגים אחרים, לעתים מרובים מאד, וכדרכה של מיסטיקה, הם כבר גובלים במאגיה. המאגיה והמיסטיקה אינן זהות, אולם הן חולקות שתיהן את ההכרה בעולמות אחרים, ואת ההפחתה בעליונותו של ההגיון האנושי, ולפיכך הגבול ביניהן נחצה לעתים קרובות. אותו יחס רתיעה משינויים כלשהם בתפילות, למשל, איננו נעדר גוון מאגי, של פחד לשנות את המילים שעושות את העבודה.

אינני יודע איזו עמדה עלינו לקבוע לגבי המהלך הזה, והאם יש צורך בימינו להגדיר מחדש את יסודות תודעתנו הדתית. אין מי שהמנטאליות הזו לא עומדת היום בבסיס חינוכו, ברב או במעט, בדור ראשון או בדור שלישי, כמסורת בית אבא או כמסורת רחוקה יותר, של עיירת בית סבא ואף אחורה מכאן. כמו שנוהגים לומר ברשתות החברתיות, "אני רק אניח את זה כאן", ואשמח לתגובות.




(עוד על ל"ג בעומר: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_09.html)

9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מסכים כמעט עם כל מילה.
אולם, המשפט "מעל לכל, מגמות ההחמרה ההלכתית הפכו להיות דרך המלך בפרקטיקה הדתית." חוטא לאמת בכמה פנים.
א. אין זה מעל הכל. שינויים בעולמה הרוחני ובדיאלקטיקה הדתית של היהדות, מהותיים בהרבה מקווי פסיקה.
ב. דרך המלך בפרקטיקה איננה ההחמרה, ויש לחקור האם ישנה בכלל דרך מלך בפסיקה במפנה העידן המודרני ובפריסת הקהילות הרחבה שאפיינה אותו.
ג. מגמות החמרה היו מאז ומעולם חלק מדרך המלך, גם בית הלל ידעו שעליהם לשנות את דברי בית שמאי.
ד. משפט כזה מעורר חשד ( בכלל לא בהכרח מוצדק, אבל משום והייתם נקיים צריך למגר אותו) של הגעה לדיון מתוך אג'נדה לכיוונים מקלים יותר בוויכוח הפנימי על מחויבות לזרמים אחרים בפסיקת ההלכה בזמננו. על כן אבקשך לציין בהקשר זה היכן רגליך עומדות.
תודה. :P

חגי משגב אמר/ה...

אכן, הוא לא מעל לכל מבחינת חשיבותו, אבל כן מעל לכל מבחינת הבולטות שלו בשטח. אני שמרן הלכתי, אם כבר שאלת. יש שינויים שאני בהחלט חושב שצריך לעשות, אבל מצד שני מאד מודע לכך שהיהדות היא דת החכמים, ודברים שאינם לרצון חכמים מהווים בעייה. הפלונטר הזה בינתים בלתי פתיר.

אנונימי אמר/ה...

תודה. (התוכל בטובך למחוק את הכפילות?)
עידו

מנחם ט''ב אמר/ה...

לגבי הסיבה הכפולה לצום, רעש האדמה ויום מותו של יהושע: כדאי להזכיר את דברי חז"ל על הפסוק האמור בקבורת יהושע (כד ל) 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' - מלמד שרגש עליהן הר להורגן (בבלי שבת קה ב) [ורש"י ביהושע שם מצטט 'שרעש'].

אשר אמר/ה...

בעיני יש כאן שתי סיבות (הקשורות זו בזו) שלא הזכרת :
1. בשל אריכת הגלות וכו', נוצר יאוש מהסדר הנורמטיבי , וגישות עם אלמנטים אסקפיסטיים (היום זו כבר תופעה כלל עולמית, כפי שהערת, היא מתבטאת גם בתוכניות ריאלטי שונות וכיו"ב) זכו לעדנה. היחס בין ההלכה שנתפסת כנורמטיבית יבשה ו"לא מעניינת" לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כביכול שהקבלה מציע , היא פן אחד בתופעה הזו, או לחילופין המחולל שלה.
2. כמובן שזה גם תהליך מעגלי שהזין את עצמו, ככל שההלכה נתפסה יותר ויותר עם סיבות שמימיות, ולחילופין החיים ב"כאן ועכשיו" הפכו ליבשים יותר ויותר הם הפכו להיות פחות ופחות ארץ החיים, וכך הקבלה והחסידות שאפשרו צמיחה של כוחות החיים (לא תמיד לגמרי כפי המקובל במסורות היהודיות, כמו למשל הלגיטמציה ל"משקה" וכד') מבלי להתנתק מן התורה ו/או הקב"ה(ומאוחר יותר החילוניות שמקבלת את מציאות ה"כאן ועכשיו" כמות שהיא, ונותנת לחיי האדם לצמוח בהם "כמו שבא" בלי יותר מדי התחבטויות וכאבי ראש מיותרים...) הפכו לקוסמים יותר ויותר.

חגי משגב אמר/ה...

מנחם: מעניין מאד. מאד מאד.

אשר: אולי אתה צודק, אבל סיבות כמו "אריכות הגלות" יכול לומר מי שכבר עבר את התהליך. ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואין עבורנו הבדל אם הגלות נמשכת כבר אלף או אלף וחמש מאות שנה - עבור האדם הבודד זה היינו הך, ולפיכך הסיבה הזו לא מספיקה להסביר מדוע דווקא אז ולא חמש מאות שנה קודם. מגמות משיחיות התעוררו כמה פעמים במהלך הדורות, והיו בהן אלמנטים מיסטיים, אולם דווקא פה זה לא לווה מיד בתנועה משיחית. שבתאי צבי בא רק אחר כך, והא כבר נעזר בקבלה ובכוחה החדש, ולא להיפך.

יובל ר אמר/ה...

תודה, חגי, על הסקירה המעניינת.

את ההעצמה של ל"ג בעומר ניתן, כנראה, לייחס לתקופת האר"י. אך ל"ג בעומר כיום שמחה מופיע לפני-כן, בפרט בספרות המנהגים (למשל, "שמחת הבחורים" במהרי"ל). כידוע, עלייה למירון בימי העומר, נזכרת בספרות המסעות הקדומה לא"י (רבנו פתחיה, תלמיד הרמב"ן ועוד).

מקור מעניין, הוא סידור טרוייש, עירו של רש"י, והוא סידור קדום המיוחס לתלמידי רש"י. מופיע שם בסימן ג:

ומנהגינו לומר תחינות בערבי חנוכה ופורים ובימים שלאחריהם ובל"ג בעומר ובט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות ובכ"ח בשבט שכלו בו הרוגי ביתר גזירות

נראה אולי להציע, על-פי מקור זה, שהמנהג לומר תחינות (ואולי אף לצום),
הוא משום שכלתה בו הגזרה, בדומה לכ"ח שבט. אם כך הדברים, יתכן מאד שהמקור ההסטורי למנהגי השמחה הוא הוא המקור למנהג התענית.

יענקל אמר/ה...

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1918951&forum_id=1364

רוני אמר/ה...

היי חגי,
אני זוכרת שעיינתי בבן איש חי לקראת חנוכה, ומצאתי את עצמי מתפעמת ומצטמררת מול מה שאני קוראת לו כוריאוגרפיה הלכתית. הכל מתוזמר היטב כשאתה קורא הלכה אצל מקובל. כל תנועה שלך מחושבת, המיקום מחושב וגם הכיוון. ואתה לא יכול לשנות שום דבר. זה יוצר טקסטים יפהפיים, מכושפים, והמון הערכה להקפדה על הפרטים. אבל גם פחד ויאוש. פחד כי אתה מפחד להפר דבר כזה. כמו שכתבת-

"בין השינויים המשמעותיים שנבעו משינוי התפיסה, הוא מעמד ההלכה. בגלל מרכזיות המעשה הדתי, והמשמעות החדשה שנודעה לו, הפך כל שינוי מתבקש לבעל פוטנציאל של סיכון קוסמי. עד היום הזה איננו מעיזים לשנות נוסחאות תפילה שפג תוקפן, מפני החשש ממשמעות שאיננו יודעים מה היא. מעל לכל, מגמות ההחמרה ההלכתית הפכו להיות דרך המלך בפרקטיקה הדתית".

ויאוש, בגלל הסטטיות הנגזרת מזה.

אני חושבת שגם אם הייתי מקובל, הייתי רוצה לשנות קצת את הכוריאוגרפיה. דווקא משום שאני משפיעה על הספירות, על הקב"ה, בכל דבר שאני עושה (נו טוב, לא אני ממש; אני אשה ואני יכולה מקסימום לפורר דברים, לא לבנות אותם, בעולם הקבלי. רק לחבל בספירות), לא הייתי רוצה שהיחסים בינינו - ביני לבין הקב"ה, הכוונה - יהיו בסטגנציה כזו. אני רוצה להשפיע עליו ושהוא ישפיע עלי.
זה לא יקרה, כמובן. לא נורא.
תודה על הרשומה הזו, שנדמה לי שאני מגיעה אליה בפעם השניה.

רוני