בהר-בחוקותי: כיצד מקללים

פרשת בחוקותי, ועמה ספר ויקרא כולו, מסתיימים בפרשת ברכות וקללות, המותירות רושם עז על השומע. בקהילות רבות נהוג לקרוא את התוכחה בקול נמוך ובמהירות, המבטא מצד אחד פחד מהקללות ומצד שני כמין רגש של בושה בהן; רבים נוהגים גם להעלות לתורה את הקורא עצמו, כדי לערב כמה שפחות אנשים בקריאה זו. ספר ויקרא מותיר כביכול כמין נספח, של פרשת הערכין, הנקרא לאחר התוכחה, כדי לא לסיים את הספר באוירת הנכאים הזו.

כזכור, גם בספר דברים מהלך הדברים דומה. על אף ההבדלים שמצאו חכמים בין סדרות הקללות האלה, אם במישור הספרותי ואם במישור ההיסטורי, בולט הדמיון בעצם התופעה – סדרת פרשיות ארוכה שכולה מצוות, הנחתמת בהבטחת ברכה למקיים ואיומי קללה למפר. המצוות עצמן אינן מקבילות, ומגמת שני הספרים שונה, אך הסיום זהה.

עם התרחבות המידע שבידינו על כתובות העולם העתיק, בלטו לעין כמה מקבילות מפתיעות לפרשיות התוכחה האלה. לפני כארבעים שנה נתגלה בסוריה, באתר הנקרא תל אל פחריה, פסל מן המאה התשיעית לפנה"ס, של שליט הלבוש שמלה בסגנון אשורי, ועל שמלת הפסל נחרתה כתובת דו לשונית. הכתובת כללה את נוסחת ההקדשה של מציב הפסל, מלך בשם הדיסעי מגוזן, לאליו הדד וסול. סיומה של הכתובת הוא קללה נמרצת למי שיעז לגעת בפסל או בכתובת:

יזרע ולא יקצור; אלף שעורין – או שערים – יזרע, ומחצית יקח מהן; ומאה כבשים יניקו טלה ואל ירוה; ומאה פרות יניקו עגל ואל ירוה; ומאה נשים יניקו עולל ואל ירוה; ומאה נשים יאפו לחם בתנור ולא ימלאוהו; ומן האשפה ילקטו אנשיו שעורים; ומות שבט נרגל לא יפסוק ממקומו.

 

 

הפסל מתל פחריה והכתובת שעל שמלתו

 

הדמיון לנוסחאות הקללה אצלנו ובפרשת כי תבוא בולט. מפתיעה עוד יותר קללת איסוף השעורים מהאשפה; קללה זו אינה מופיעה בתורה, אולם היא כן נכללת בסיפורי החורבן של רבי יוחנן בן זכאי:

ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני... (כתובות ס"ו ע"ב)

קללה דומה מופיעה בכתובת אחרת מאותה התקופה בערך, מספירה שבצפון סוריה גם היא, והיא חוזה בינלאומי בין מלך ארפד לבין מלך אשור:

כבשים לא יהרו; ושבע מיניקות יניקו תינוק ואל ישבע; ושבע סוסות יניקו סיח ואל ישבע; ושבע פרות יניקו עגל ואל ישבע; ושבע כבשים יניקו טלה ואל ישבע; ישפוך הדד את כל הרע בארץ ובשמים, וימטיר על ארפד אבני ברד. ושבע שנים יאכל ארבה, ושבע שנים תאכל תולעה, ואל יצא חציר ולא ייראה ירק, ולא ישמע קול כינור בארפד ובעמה, ויאכל פי נחש ופי עקרב ופי דוב ופי נמר... ותהיה ארפד תל למרבץ ציים.

כתובת ספירה (חלק)

 

הדמיון בין שתי סדרות קללות אלה גם הוא מובהק. ניתן להסיק מכאן כי במזרח רווחו כמין מאגרי קללות, במגבשים ספרותיים, ומהן ניטלו קטעים להזדמנויות שונות, כגון אבטחת מפעלי הנצחה וכמובן חוזים בינלאומיים. כפי שראינו, לא תמיד יש צורך להביא את כל הקללות, ובזכרון הקולקטיבי נשמרו קללות שלא נאמרו במפורש, שצפו ועלו מאות רבות של שנים לאחר מכן, למראה זוועות המצור על ירושלים. אף מכות מצרים מזכירות את הקללות האלה, שכמסתבר היו מוכרות היטב ברחבי המזרח הקדום.

מקומן של הקללות בתורה הוא למעשה אחרי כריתת הברית. הברית הזו, שראשיתה בסיני וסופה בפרשת בהר סיני, כוללת בתוכה דרישות רבות מצד הקב"ה לעמו, והתחייבויות של עם ישראל לעבודת האלוהים. ברית זו נחתמת, ממש כמו בבריתות העולם העתיק, בסדרת קללות שיחולו על ראש מפר הברית. זמן לא רב אחר כך הופרה הברית, ועם ישראל סירב כזכור להיכנס לארץ. בשל כך היה צורך לדחות את הכניסה בדור שלם, ובספר דברים כורת משה ברית נוספת, חדשה, עם ישראל, בערבות מואב. גם ברית זו, כקודמתה, נחתמת בסדרת קללות דומה מאד. אין ספק שנוהל כריתת הבריתות הזה היה מוכר היטב לעם, וכך גם משמעות הקללות החותמות אותו, שנועדו לתת תוקף משפטי לחוזה החתום.

משמע מכאן, שכל התורה כולה היא למעשה ברית, בעלת תוקף משפטי מקובל בעולם, בין המלך העליון, הוא הקב"ה, לבין בעלי בריתו הכפופים לו, עם ישראל. דיברה תורה בלשון בני אדם, ואף ניסוחה המשפטי הוא כחוזה בינלאומי מקובל וידוע. פתיחתה, מסיפור הבריאה ועד יציאת מצרים, נותנת את הרקע לחוזה; המצוות הן סעיפי החוזה; ובסיומו סדרת סנקציות למפרי הברית. מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, ובכך הפך עם ישראל להיות העם היחיד בעולם החתום על חוזה עם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.