אנו החיים

חזון העצמות היבשות הוא אחד הפרקים המרשימים ביותר במקרא, ובספרות העולמית בכלל. המתח הנבנה אט אט לאורך החזון, הידיעה המוקדמת כבר בתחילתו כי הכל עשוי לקרות, והציור החי של תחיית העצמות נכתב כך עד כי הקורא, ובמיוחד השומע, יכול לחוש ממש את הרוח השורקת באזניו, את שקשוק העצמות הקרבות עצם אל עצמו, את ההמון הדומם המתרומם על רגליו, חיל גדול מאד.

אין פלא איפוא שחזון זה זכה לביטויים אמנותיים במהלך הדורות. סיפורו של אחד העתיקים בהם מעניין במיוחד. לפני קרוב לשמונים שנה נערכו חפירות בבית כנסת עתיק בצפון סוריה, בעיר דורא אירופוס על הפרת. בית הכנסת, שנבנה עוד בימי הבית השני, עבר שיפוץ יסודי במאה השלישית לספירה, ובמסגרת השיפוץ הזה כוסו קירותיו בציורים. אחרי החפירות הועברו הקירות לדמשק, והעתקיהם נמצאים בניו יורק, בבית התפוצות שבתל אביב (הקרויה על שם עירו של יחזקאל...), ובמקומות אחרים בעולם. הציורים כוללים סצנות מקראיות שונות: ברית בין הבתרים; משיית משה מן היאור; הסנה הבוער; יציאת מצרים וקריעת ים סוף; משיחת דוד על ידי שמואל; ניסיו של אליהו ומעמד הכרמל; עזרא הסופר קורא בתורה; סצינות ממגילת אסתר; אחדים מהציורים מייצגים גם תפיסות מדרשיות שונות, ביניהם תיאור הוצאת המים מן הסלע, וממנו יוצאים שנים עשר פלגי מים המגיעים עד לפתחי אוהלי בני ישראל.

בין הציורים האלה בולטים כמה ציורים המוקדשים לחזון העצמות היבשות. יחזקאל הנביא מתואר בהם בדמות אציל בעל לבוש הלניסטי, וכמוהו כמה מהזקנים הנמצאים עמו. בקעת העצמות מיוצגת על ידי איברים המוטלים בערבוביה על האדמה. יד ה' מוצגת כפשוטה, כיד ממש האוחזת בציצית ראשו של הנביא. ורוח ה', המחייה את העצמות, מופיעה בדמות נשים קטנות מכונפות המעופפות מעל המתים. כשהם קמים על רגליהם כולם לבושים בסגנון פרתי דוקא, כנראה משום שהחזון נחזה בבבל הפרסית.

מתוך כל הסצנות המצוירות שם זוהי היחידה המתארת חזון ולא סיפור אירוע. אפשר שהדבר מהווה ביטוי לאמונת הצייר כי יחזקאל החיה מתים בפועל, כדעת ר' אליעזר במסכת סנהדרין. אולם אפשר כי הציורים כולם היוו מעין ליווי לנעשה בבית הכנסת בכלל: כל הציורים מתארים תפילות שנענו, החל מתפילתו של אברהם לזרע, דרך תפילותיו של אליהו, וכלה בתפילתה של אסתר. אפשר שהתקווה והתפילה לגאולה העתידית סוגרת את מעגל התפילות בבית כנסת זה, דרך חזון העצמות היבשות. כך מקבל פרק זה מעמד של מייצג הגאולה כולה, כתפילה שנענית.

עצם תופעת ציורי בתי הכנסת אינה חדשה, ובכמה בתי כנסת עתיקים בארץ (אמנם רובם מתקופה מאוחרת יותר) נתגלו מספר סצינות מקראיות על פסיפסים, וביניהם בשורת הולדת יצחק מציפורי, העקידה מבית אלפא ועוד. בתלמוד הירושלמי במסכת עבודה זרה אכן צויין כי בימיו של רבי יוחנן – דהיינו באותה תקופה עצמה - החלו לצייר על קירות בתי הכנסת ולא מיחו בידם חכמים; מנהג זה איפוא לא בא מעולמם של חכמים, ואינו ביטוי למנהגיהם, אולם הוא הפך עד מהרה להיות אחד ממאפייניהם המרכזיים של בתי הכנסת העתיקים. אבל אף בית כנסת לא משתווה בעושר ציוריו לקירות בית הכנסת הזה, ובכלל, תופעה כזאת, של ציורי פרסקו על קירות המבנה, היא נדירה בממצא. וכך נותר בית הכנסת של דורא אירופוס מזהיר בבדידותו, ועדות יחידה במינה לעולמם הרוחני של בני גולת סוריה הרומית, על גבול האימפריה הפרתית של זמנם, ולשאיפות הגאולה שלהם.

בסופו של דבר נאטם בית הכנסת בעפר על ידי הרומים, שנים לא רבות לאחר שיפוצו, והפך לחלק מביצורי העיר. ובאופן פרדוקסלי, דוקא הוצאתו מכלל שימוש שימרה אותו והפכה אותו לחזון, שאלף ושבע מאות שנה מאוחר יותר קרם עור וגידים וחזר מן העפר ממש אל האור.

ההלם של מראה בקעת העצמות עשוי להיות מובן יותר דוקא לאזני ולעיני בן דורנו, שגדל על תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה, של השלדים והגופות פעורות הפה, ואולי אף יותר מכך בעצם מיקומו של יום השואה שבוע לפני הימים המציינים את תקומת עם ישראל, ואת תחיית אותן העצמות ממש, שהם אבותינו ואמותינו בפועל.  את ההד המאוחר ביותר לחזון הזה אנו שרים בסיומו של כל מעמד ממלכתי וציבורי, עם המנון התנועה הציונית שהפך להיות המנונה של המדינה. " עוד לא אבדה תקוותנו", השורה הפותחת את חלקו העולה של השיר הזה, היא הד ומענה לדברי הגולים המיואשים, המהווים רקע לחזון, "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו".

וכך, לאחר שדורות רבים נכתבים פירושים ונעשים נסיונות למצוא משמעות לחזון ולמצוא למי התכוון הנביא ומה פשר תחיית העצמות, יכולים אנו פשוט לבוא ולומר: אנו העצמות ואנו החיים. אנו האמונה, אנו התקווה.