פרשת החודש: על הלכה ופוליטיקה

"אל אחי י]דניה וכנוותה ח[ילא] יהודיא. אחוכם חנניה. שלם אחי אלהיא [ישאלו בכל עדן]. וכעת: שנתא זא, שנת 5 דריוהוש מלכא. מן מלכא שליח על ארשם [....] כעת אנתם מנו ארב[עת עשר יומין לניסן וב 14 בין שמשיא פסחא עב]דו. ומן יום 15 עד יום 21 ל[ניסן חגא זי פטיריא עבדו, שבעת יומן פטירן אכלו. כעת:] דכין הוו, ואזדהרו -  עבידה א[ל תעבדו ביום 15 וביום 21 לניסן, כל שכר] אל תשתו וכל מנדעם זי חמיר אל [תאכלו ואל יתחזי בבתיכם מן יום 14 לניסן ב]מערב שמשא עד יום 21 לניסן [במערב שמשא, וכל חמיר זי איתי לכם בבתיכם ה]נעלו בתוניכם וחתמו בין יומיא [אלה]..."

(תרגום ושחזור:

אל אחי ידניה וחבריו, החיל היהודי. אחיכם חנניה. את שלום אחי ישאלו האלוהים בכל עת. ועתה: שנה זו, שנת חמש לדריוש המלך. מן המלך שלוח אל ארשם... כעת אתם מנו 14 ימים לניסן, וב14 בין השמשות עשו פסח. ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות. עתה: טהורים היו, והזהרו: מלאכה לא תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. שכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא יראה בבתיכם, מיום 14 לניסן עם הערב השמש עד יום 21 לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה...)

 

 

התעודה המרוטה והמקוטעת והמקורעת הזו נמצאה בין תעודותיהם של יהודי האי הקטן יב, שעל הנילוס, בסמוך לסכר אסואן, שנקרא על שם העיר אסואן, הלא היא סוונה העתיקה השוכנת על הגדה המזרחית של הנהר. יהודי האי ההוא היו חיילים בצבא הפרסי, ונמנו על הגדוד שמפקדתו שכנה בעיר סוונה, אבל לבד מזאת ניהלו חיים אזרחיים לחלוטין, שרישומיהם נשארו בתעודות אחרות ששרדו משם, ובהם תיעוד לעיסקאות נדל"ן, נישואין וגירושין, שחרורי עבדים ותרומות למוסדות שונים. גם מקדש לה' עמד באי הזה, ובו ידובר בהמשך. שחזורה של התעודה שהובאה כאן מקובל למדי בין החוקרים, גם מפני מקבילות בתעודות אחרות לקטעים מן התעודה, וגם על סמך השלמות פנימיות בתוכה. מכל מקום, תכנה ומטרתה ברורות למדי. וזה היה המעשה:

חנניה, מראשי יהדות ירושלים ואולי אחד מכהניה, שולח אגרת מטעם מלך המלכים הפרסי, דריוש (השני), אל ארשם, הפחה הפרסי במצרים. באגרת מצווים יהודי יב למנות – מן הסתם בצמוד להודעה על התקדשות חודש ניסן – ארבעה עשר יום, לעשות פסח, ולשמור את חג המצות.

בין הפרטים הנכללים בצו המלכותי הזה, נמצא הצו המעניין, להכניס את החמץ שנשאר לחדר ולנעול אותו שם; והרי זה גלגולו הקדום של הליך מכירת החמץ (לא ממש על פי ההלכה הקיימת היום). עצם האיגרת המודיעה על תאריך הפסח, היא גלגולו הקדום של שליחי קידוש החודש והעלאת המשואות, ששימשו לתפקיד זה עצמו.  בכך הופכת תעודה זו לעד שאין ערוך לחשיבותו ללימוד תולדות ההלכה.

אולם הדבר המופלא ביותר בתעודה זו, הוא עצם כתיבתה. מקורה בירושלים, שבה עומד בימים ההם המקדש, שנבנה זה לא כבר ברשיון הפרסים. אדם מראשי הקהילה הירושלמית, שסירבה בגאווה לכלול עמה את השומרונים מפני הקפדתה על טהרת הפולחן כהלכתו, כותב מכתב אל יהודים בדרום מצרים, ומורה להם "לעשות פסח"; באי יב עמד, כאמור, מקדש לה', ובו הקריבו יהודי הקהילה קרבנות, עולות ושלמים; כך שהאמירה "עשו פסח" יש לה משמעות ברורה מאד – הקריבו את הקרבן. כשציווי כזה בא מפיו של יהודי מהנהגת ירושלים, יש בו כדמות הכרה בלגיטימיות של המקדש המתחרה במצרים!

יהודי יב עצמם ככל הנראה לא העלו בדעתם שיש בעיה בקיום מקדשם, ובתמימותם שלחו בקשת עזרה למי שמקדש זה הוא בעיניהם לצנינים. הם לא ראו בקיומו איום כלשהו על סמכותם של כהני ירושלים, והא ראיה – סמכות קידוש החודש והשנה נותרה בידיהם, ואף היתה מגובה בצו מלכותי.

ניתן להניח, כי יהודי ירושלים ראו עצמם חייבים לכתוב מכתב כזה בצורתו, מפני שכך הצליחו לפחות לשמר בידם את סמכות קידוש החודש והשנה; והמחיר, של הכרה במקדש האלטרנטיבי, נראה להם כנראה כדאי. ובאמת, כשנקרתה ההזדמנות לידם והמקדש ביב חרב בידי כהני דת קנאים מצריים, לא מיהרו לסייע לאחיהם. גם עובדה זו מצויינת במכתב עתירה שנשלח מיב לבגוהי, פחת יהוד, ודליה פחת שומרון; שם מתלוננים יהודי יב ששלחו כבר מכתב לכהני ירושלים ולא קיבלו מהם כל תשובה. בסופו של דבר ענו שני הפחות לידניה וחבריו, הנהגת יהודי יב, ואישרו להם לבנות מחדש את המקדש, אולם דרשו מהם להתחייב שלא להקריב שם קרבנות מן החי. ומי יודע, האם לא היתה ידם של כהני ירושלים בניסוחה של התשובה הזו.

לפנינו, איפוא, עדות מעניינת ומורכבת, לגבי תחושת האחדות היהודית בימי שיבת ציון. שלש קהילות יהודיות גדולות לפחות קיימות התקופה זו – קהילת יהודי בבל, השוכנת בלב האימפריה, קהילת יהודי מצרים השוכנת בקצוי מערב, וקהילת יהודי ירושלים, החדשה מכולם (המקדש ביב נוסד עוד בימי בית ראשון, בטרם הכיבוש הפרסי). סמכות קידוש החודש הפכה את ירושלים לקהילה המנהיגה, ולכתובת הטבעית בעיני הקהילות האחרות לבקשת עזרה בענייני קיום יהודי. ואכן, הקהילה הירושלמית היתה מודעת לכוחה הפוליטי, ואף השתמשה בו, כדי לכוון את התשובה בעניין קימומו של המקדש החרב ביב ולהתאימה לאינטרסים שנראו לה חשובים.

אפשר לעקם את האף מול האירועים האלה, כפי שתוארו כאן, ולומר: שימוש פוליטי בהלכה. ואולם, פוליטיקה איננה מילה גסה. היא הכלי לשם ניהול חיי עם, ואין בלתו. חשוב יותר הוא מעמדה של ההלכה במשחק הפוליטי הזה. השימוש בה ככלי  הקובע סמכויות מקבע את מעמדה כחוק העם; כשם שהחוק ממלא גם הוא פעמים רבות צרכים פוליטיים, כן גם ההלכה. היחס אליה כחוק הוא יחס טבעי הרבה יותר מאשר היחס אליה כצו "דתי". חוק ההלכה מתגלה פה לעינינו כחלק מהחיים הטבעיים והזורמים, שהפוליטיקה היא אחד מגילוייהם. בעידן כזה, שבו ה"דת" (למרבה האבסורד, מילה פרסית שמשמעותה היא פשוט חוק) איננה נפרדת מהקיום הפוליטי והיומיומי, קיומה של הנהגה מוכרת ובעלת סמכות היא בו בזמן גם עניין פוליטי, וגם עניין לאומי, ולפיכך ערכי, הקשור בטבורו לקיומו התקין של עם ישראל.

בכך מתגלות פנים חדשות בשאלתו המפורסמת של רש"י על הפסוק הראשון בתורה: "לא היה צריך להתחילת את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהוא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל". לא רק מצווה ראשונה יש פה, אלא עצם ייסודו של עם ישראל. תחילת הפוליטיקה הישראלית, כאן היא.

*

בימים אלה, שבהם הפוליטיקה והיהדות סובבות זו סביב זו בחשדנות, כמתאבקים בזירה, הבוחנים בזהירות זה את תנועותיו של זה, ומחשבים את צעדיהם כדי לקנות יתרון במאבק המסתמן, כדאי להיזכר גם באירועי הימים ההם, ולזכור, שלא מדובר פה באויבות. מדובר בשתי מערכות ערכיות, שמטרתן אחת – קידומו של עם ישראל ואחדותו. וגם אם השימוש בהן מלכלך אותן בצבעים לא מחמיאים, מהותן ומטרתן קודש היא.