יום שבת, 9 במרץ 2013

סיפור של חיילת


"תגידי, איזה מין דתיה את?"

השאלה הפתיעה את ע', חיילת דתיה ביחידה מעניינת, שישבה מול המחשב שלה במשרד הצבאי הקטן. השואל היה חייל אחר, דתי, שישב בקרבת מקום. מה היא אמורה לענות על שאלה כזו?

"כי, כאילו, את הולכת לא צנוע, וזה?"

ה"לא צנוע" הם כמובן המכנסים. בגד שאף אחת בעולם כולו (כמעט) לא מקדישה לו מחשבה שנייה לפני שהיא לובשת אותו בבוקר, להיפך – החצאית היא זו שנלבשת כדי לעורר תשומת לב. מעולם ע' לא לבשה בגד צמוד, או חשפה איבר כלשהו, ובדרך כלל בגדיה ארוכים ורחבים יותר מהתקן ההלכתי הרווח, אבל – מכנסים.

"וראיתי גם שבנים שמים לך יד על הכתף ואת לא אומרת להם כלום".

ומה היא אמורה לומר להם? אין שום משמעות אינטימית או מינית במחווה הזו, שהיא חלק מעולמו השגרתי של הנוגע, שהוא (כחילוני) איננו מקדיש לזה מחשבה כלשהי ובודאי לא כזו מהסוג האוסר, והיא איננה יוזמת אותה בדרך כלל, ומדובר בלא יותר מהסבת תשומת לב, ולפעמים לחיצת יד כמחוות נימוסים. גבולותיה ברורים מאד, לה ולסובבים אותה, המודעים היטב לדתיותה. אבל מה היא תאמר לו? שבטירונות היא היתה הנפש היחידה שהגיעה בקביעות כמעט לכל התפילות בבית הכנסת, כשהביינישים היו מגיעים לסירוגין, ובדרך כלל אחריה? שהיא אפילו הקפידה על לימוד יומי, של גמרא, כבוגרת מדרשה לתפארת?

היא החניקה פיהוק. זו אמנם היתה משמרת יום רגילה, אבל בלילה הקודם היא נשארה בבסיס, מפני שחברה ביקשה להחליף אותה. מכיון שכך, היא היתה יכולה לנסוע הביתה בבוקר, אבל מפני שלמעשה ישנה בלילה (בערך, על מזרן על הרצפה במשרד, כשלא צלצל הטלפון או אף אחד לא צעק משהו בחוץ, וכשלא היה קר), לא ראתה סיבה לנצל את הפריווילגיה הזו. גם מבטי התמיהה של הקצין האחראי עליה לא הזיזו אותה. אין סיבה.

אותה "אין סיבה" הביאה אותה לצבא מלכתחילה: אין סיבה שלא תשרת כשאר בנות גילה, אלה שלא עמדה מאחוריהם מפלגה שסידרה להן פטור מטעמי דת. מעולם לא דנה בשאלה אם הפטור עצמו מוצדק או לא – ייתכן מאד שכן – אבל ברגע שהוא איננו אופציה שווה לכולן, לא עלה בדעתה לנצל אותו.

היא ניסתה לומר משהו על המכנסים ועל המושג "שמירת נגיעה", שיצא לדעתה לגמרי מפרופורציות והפך כל מחווה אנושית תמימה לנושא דיון מיני וטעון, בדיוק כמו כל נושא בגדי הנשים, אבל בן שיחה לא גילה הבנה למורכבות חשיבה מסדר כלשהו. "את בעצם 'דתי לפי דעתי', זה מה שאת", סיכם.

הרעב קצת הציק לה, מפני שבהפסקת הצהרים הלכה עם החיילים האחרים לאכול בחוץ, ורק שם הם גילו שאין תעודת הכשר. הם באמת הצטערו, וניסו לעזור, וללכת למקום אחר (ולבזבז את כל זמן ההפסקה), אבל היא לא נתנה להם. כך שזה לא היה המצב המתאים לפתח ויכוח. היא פטרה את העניין בחיוך ובבדיחה, ושבה לעבודה. בסך הכל הם חברים טובים, וויכוחים כאלה לא יקלקלו את המצב. פעם הוא יבין.

*

ע' (שאיימה שלא אגלה את זהותה) אולי תמימה, אבל בסוף היא תנצח. כי אם לא, היהדות שלנו תתנתק לגמרי מהחיים.

 
 
(למצולמים אין קשר לפוסט. ואולי בעצם כן?)

10 תגובות:

מנחם מ. אמר/ה...

לפי דעתי, כשאני רואה בצבא את היחס לבנות (לא משנה אם דתיות או לא), מצד חיילים לא דתיים, אני לא חושב שלחיילת בכלל (לא משנה דתייה או לא) יש מה לחפש בכזו מערכת. האם ההתייחסות שונה אצל ג'ובניקים?! אולי לא?! אולי יותר גרוע

אנונימי אמר/ה...

"אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה אם אין פה פרחים וכינורות דביקים שמנגנים. זה לא רומן זאת סתם בדידות אל תהיי מודאגת. זה לא עובד, זה לא פשוט מן הסתם"... (החברים שלא נטשו)

אנונימי אמר/ה...

לא ברור אם "בסוף" ע' תנצח (מתי זה הסוף ומי מסכם את הנקודות?), אבל, למעשה היא כבר מנצחת את הסטראוטיפים. וזה שאנשים שואלים ומנסים להתמודד עם התופעה הוא מקור לאופטימיות.

יענקל'ה אמר/ה...

בכמה מילים הללו שלך חגי, מסתתרת הבעיה הגדולה של כולנו. הכל מבוסס על תבניות! יש לך כיפה סרוגה, אזי אתה מתנחל, שונא ערבים, עוקר זיתים ואלי כבונוס אפילו הרוצח של רבין. אם אתה עם כיפה שחורה לבוש בחליפה יפה, אזי אתה משתמט מהצבא, פרזיט, שונא ציוניים ושונא מיזרוחניקים ר"ל. וזה רק במסגרת הסביבה הקרובה לנו. הסטראוטיפים כמובן בנויים גם בצד השני, אבל זה כבר נושא למאמר אחר. מה שנותר לנו לקוות שנחזור ונשנן את אמירתו של רבי יהודה הנשיא: "אל תסתכל בקנקנן, אלא במה שיש בו".

Eli Abramzon אמר/ה...

הבעיה הגדולה של הדת היום היא שאין דרך ארץ שקדמה לתורה. דרך ארץ זה לא רק נימוס, אלא נורמליות וכנות.

שפרה צח אמר/ה...

"דתי לדעתי" זה עלבון? להיפך. נראה לי הרבה יותר תקין שהאדם עצמו מגדיר את אמונתו, מאשר "דתי לפי תו תקן מעוות של מישהו אחר".

חגי משגב אמר/ה...

את אמונתו - כן, את מעשיו - זה כבר עניין אחר. ההלכה היא קהילתית, שלא לומר לאומית. היא במעמד של חוק. אין חוק לפי דעתי. אבל הוא חוק שבא לבטא אמונה ולא רק סידור חיים ביחד, ולכן הפרופורציות מאד חשובות. על זה מדובר.

חיים לחמיש אמר/ה...

חגי, תעביר לע' יישר כח על עמידתה האיתנה מול הבורות המצויה וגם חיבוק וירטואלי ממני.

גדי וידרמן אמר/ה...

אני חושב שצריך לקבל בהבנה את הצורך האנושי לתייג אנשים. אם אנחנו גוברים עליו אז יופי ונהדר וסבבה לנו, אבל לא כולם מצליחים.

והבה נשים את הדברים בפרופורציות: הצורך הזה קיים גם אצל חילוניים, לא מזמן התווכחתי עם קולגה על זכותו של אדם להגדיר עצמו כמסורתי גם אם הוא לא מקפיד על הלכות מסוימות. הקולגה היא חילונית למהדרין.

תנוח דעתך.

אנונימי אמר/ה...

ע' זו בדיוק אני לפני כמעט שלושים שנה. במכנסיים בבסיס, בעבודה, אבל בחצאית כשעולה על א'. היום מנהלת בית דתי, עם בן שלומד דף יומי כל בוקר ב-5:30 לפני שהוא יוצא ללימודים; עם בת שמתלבטת בין שירות לאומי לצבאי (אחרי המדרשה)ושניהם מקובלים עלי (אם כי אני ממליצה צבא); ועם בת שחבר'ה כמו החייל הזה דוחקים אותה צעד אחר צעד אל מחוץ לחברה הדתית.
אני לא יודעת אם ע' תנצח. אבל נשתדל.