סיפור של חיילת

"תגידי, איזה מין דתיה את?"

השאלה הפתיעה את ע', חיילת דתיה ביחידה מעניינת, שישבה מול המחשב שלה במשרד הצבאי הקטן. השואל היה חייל אחר, דתי, שישב בקרבת מקום. מה היא אמורה לענות על שאלה כזו?

"כי, כאילו, את הולכת לא צנוע, וזה?"

ה"לא צנוע" הם כמובן המכנסים. בגד שאף אחת בעולם כולו (כמעט) לא מקדישה לו מחשבה שנייה לפני שהיא לובשת אותו בבוקר, להיפך – החצאית היא זו שנלבשת כדי לעורר תשומת לב. מעולם ע' לא לבשה בגד צמוד, או חשפה איבר כלשהו, ובדרך כלל בגדיה ארוכים ורחבים יותר מהתקן ההלכתי הרווח, אבל – מכנסים.

"וראיתי גם שבנים שמים לך יד על הכתף ואת לא אומרת להם כלום".

ומה היא אמורה לומר להם? אין שום משמעות אינטימית או מינית במחווה הזו, שהיא חלק מעולמו השגרתי של הנוגע, שהוא (כחילוני) איננו מקדיש לזה מחשבה כלשהי ובודאי לא כזו מהסוג האוסר, והיא איננה יוזמת אותה בדרך כלל, ומדובר בלא יותר מהסבת תשומת לב, ולפעמים לחיצת יד כמחוות נימוסים. גבולותיה ברורים מאד, לה ולסובבים אותה, המודעים היטב לדתיותה. אבל מה היא תאמר לו? שבטירונות היא היתה הנפש היחידה שהגיעה בקביעות כמעט לכל התפילות בבית הכנסת, כשהביינישים היו מגיעים לסירוגין, ובדרך כלל אחריה? שהיא אפילו הקפידה על לימוד יומי, של גמרא, כבוגרת מדרשה לתפארת?

היא החניקה פיהוק. זו אמנם היתה משמרת יום רגילה, אבל בלילה הקודם היא נשארה בבסיס, מפני שחברה ביקשה להחליף אותה. מכיון שכך, היא היתה יכולה לנסוע הביתה בבוקר, אבל מפני שלמעשה ישנה בלילה (בערך, על מזרן על הרצפה במשרד, כשלא צלצל הטלפון או אף אחד לא צעק משהו בחוץ, וכשלא היה קר), לא ראתה סיבה לנצל את הפריווילגיה הזו. גם מבטי התמיהה של הקצין האחראי עליה לא הזיזו אותה. אין סיבה.

אותה "אין סיבה" הביאה אותה לצבא מלכתחילה: אין סיבה שלא תשרת כשאר בנות גילה, אלה שלא עמדה מאחוריהם מפלגה שסידרה להן פטור מטעמי דת. מעולם לא דנה בשאלה אם הפטור עצמו מוצדק או לא – ייתכן מאד שכן – אבל ברגע שהוא איננו אופציה שווה לכולן, לא עלה בדעתה לנצל אותו.

היא ניסתה לומר משהו על המכנסים ועל המושג "שמירת נגיעה", שיצא לדעתה לגמרי מפרופורציות והפך כל מחווה אנושית תמימה לנושא דיון מיני וטעון, בדיוק כמו כל נושא בגדי הנשים, אבל בן שיחה לא גילה הבנה למורכבות חשיבה מסדר כלשהו. "את בעצם 'דתי לפי דעתי', זה מה שאת", סיכם.

הרעב קצת הציק לה, מפני שבהפסקת הצהרים הלכה עם החיילים האחרים לאכול בחוץ, ורק שם הם גילו שאין תעודת הכשר. הם באמת הצטערו, וניסו לעזור, וללכת למקום אחר (ולבזבז את כל זמן ההפסקה), אבל היא לא נתנה להם. כך שזה לא היה המצב המתאים לפתח ויכוח. היא פטרה את העניין בחיוך ובבדיחה, ושבה לעבודה. בסך הכל הם חברים טובים, וויכוחים כאלה לא יקלקלו את המצב. פעם הוא יבין.

*

ע' (שאיימה שלא אגלה את זהותה) אולי תמימה, אבל בסוף היא תנצח. כי אם לא, היהדות שלנו תתנתק לגמרי מהחיים.

 

 

(למצולמים אין קשר לפוסט. ואולי בעצם כן?)