משבר חטא העגל
הוא המשבר החמור ביותר המתואר בספר שמות, ובודאי מהחמורים בתולדות העם. רישומו של
משבר זה ניכר, על פי המדרש, בכל משבר עתידי, וכל עונש שלא יבוא על ישראל יש בו
משום קצת עונש על חטא העגל. זוהי הפעם הראשונה שבה מכריז עם ישראל בגלוי ובקול
ענות על מרד בקב"ה, ולמעשה על התרחקות מודעת ממנו.
דוקא בשל כך
מפליא לקרוא את התהליך המתפתח במהלך הפרשה
בין הקב"ה למשה. תפילותיו של משה מביאות לידי כך שהקב"ה בכבודו כביכול
יעלה בקרב העם במסעו, ולא על ידי מלאך; בעקבות החטא מודיע הקב"ה למשה מקצת
דרכיו, ומתגלה אליו כשם שלא התגלה מעולם; בעקבות החטא מקבל עם ישראל את סוד שלש
עשרה המידות; וכתוצאה מכל אלה יוצא שהקירבה המושגת אחרי חטא העגל לכאורה גדולה מזו
שהיתה לפניו. כביכול, לא הפסיד עם ישראל דבר מהחטא, ואולי אף הרוויח ממנו.
שנים לאחר מכן,
כשעמד יהושע ערב כיבוש יריחו, וראה את שר צבא ה' עומד מולו, אמר לו המלאך
"עתה באתי". רש"י מביא שם מדרש, הרואה בדברים אלה סגירת מעגל:
"עתה באתי לעזרתך… אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, שנאמר אם
אין פניך הולכים". כמעט ואנו שומעים פה עלבון בדבריו של המלאך – באתי ולא רצו
אותי, ולכן חיכיתי עד עכשיו. אולם בואו של המלאך ליהושע לא נתפס כירידה. אדרבה,
מקום עמדו של המלאך מתקדש כמקום התגלות (רד"ק שם), ויהושע צריך להשיל את
נעליו מעל רגליו.
האם ניתן להסיק שדווקא
היענותו של הקב"ה למשה, ואי בואו של המלאך בימיו, הם המעידים על הירידה
הרוחנית של עם ישראל, לעומת באי הארץ? או בפנים אחרות: מה עדיף, העובד את ה' הנגלה
אליו או העובד את ה' הנסתר מפניו?
אמנם אין בידינו
למדוד עוצמות אמונה. אולם יש בידינו למדוד כובד תפקידים. ודומה שהתפקידים העיקריים
מוטלים דווקא על המסוגלים לעבוד עם המלאך, ולא על אלה החייבים את נוכחותו הממשית
כביכול של הקב"ה בקרבם. לא בני דור המדבר, שאינו יכול לסבול אפילו את העדרו
של משה לזמן קצוב, הם אלה שיכבשו את הארץ. את הארץ יכבשו בני הדור המסוגל להסתפק
במלאך העומד לפניו, וחרבו שלופה בידו.
פעם נוספת
נוכחים אנו שהחוויות הגדולות אין בהן כוח לעמוד לאורך ימים. אי אפשר בלעדיהן, ואת
הדרך כנראה חייבים להתחיל בהן, אולם הצעידה עצמה, לאורך זמן, בשיגרה, תיעשה מתוך
הלך רוח אחר, לא בסופה ובסערה אלא בטון מינורי יותר.
ומצד שני, גם
ההיפך הוא נכון: כשם שהחוויה הגדולה אין בה כוח לפרנס מאמץ ארוך ומתמשך, כך גם
החטא הגדול והמשברי איננו סוף העולם. שיגרת חיי החטאים הקטנים, היא זו שעלולה
להביא לחורבן, יותר מטראומות לאומיות עזות.
(עוד על פרשת כי תשא: http://misgav.blogspot.co.il/2012/03/blog-post_09.html)
(ועל פרשת פרה: http://misgav.blogspot.co.il/2012/06/blog-post_29.html)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה