אסתר והסנרק, או: הפוליאנדריה של אסתר

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי אֹמֵן אֶת אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ עמינדב, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה."

חדי העין והאוזן בודאי ישימו לב מיד כי לא כך כתוב בתנ"ך. כך כתוב אצלנו:

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת.

ובאמת, הנוסח שלנו מוקשה. מה פשר הכפילות, "ויהי אומן את הדסה כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה לקחה"? הכיצד מתו אביה ואמה אחרי שכבר לא היו? ומה ההבדל בין "אומן" לבין "לקחה לבת"? הפסוק כולו כפול, ושני חלקיו אומרים אותו הדבר. לפיכך, תרגום השבעים – שהוא זה  שהובא למעלה - פותר את הבעיה, או שמא גורס אחרת: מתחילה היה מרדכי אומן את בת דודו, ובמות הוריה נשאה לאשה, ולא לקחה לבת, שהרי בתו המאומצת היא כבר היתה עוד קודם.

באופן מפתיע, נפגשת פה גירסת השבעים, של יהודי מצרים ההלניסטיים, עם גירסתם של חז"ל (מגילה י"ג) למאורעות:

"כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה" למה לי? אמר רב אחא: עיברתה - מת אביה, ילדתה - מתה אמה. "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" - תנא משום ר"מ: אל תקרי "לבת" אלא "לבית"... "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו" - אמר רבה בר לימא (משמיה דרב): שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי".

עינינו הרואות, כי הכפילות אכן הפריעה לחז"ל, ופתרונם זהה. אפשר שמדרש ה"אל תקרי" היה הוא עצמו גירסת השבעים בפסוק זה, ומכל מקום, התוצאה זהה: מרדכי ואסתר הם זוג נשוי. וכך גם נמצאת עובדת יופיה במקומה, והיא סיבת לקיחתה לאשה על ידי בן דודה, מרדכי. אפשר שהיותם בני דודים משמעה קירבת גיל, והנישואים הופכים להיות הגיוניים למדי (את דימויו של מרדכי כאיש בעל זקן לבן, המציאו הגננות, יחד עם השיר "יודעים אתם מי דודי – מרדכי היהודי". על פי המגילה הוא בן דודה, לא דודה).

אין זה הזוג היחיד שחז"ל משיאים, שלא על פי הפשט. זוג כזה הם גם יהושע ורחב. שם אין קושיה בפסוקים שמכריחה את הפירוש הזה, אבל במגילה י"ד דורשים חכמים

"שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה; כתיב הכא "בן תקוה", וכתיב התם (יהושע ב, יח) "את תקות חוט השני"... דאיגיירא, ונסבה יהושע (=שהתגיירה, ונשאה יהושע)."

ואף דבורה וברק נשואים היו:

"וג' שמות יש לו: ברק, ומיכאל ולפידות. ברק, על שם שפניו דומות לברק. מיכאל, ע"ש שהוא ממיך את עצמו. דבר אחר: ע"ש מלאך. לפידות, ע"ש שאשתו עושה פתילות (ילק"ש שופטים מ"ב, ומקורו בתדב"א י)."

בכל מקום באים הנישואים המדרשיים ממקום אחר. רחב, צדקת ביריחו, כמעט יצאה מהסיפור ונשכחה, כאילו שכר לא היה לה מכל עמלה; עמדו בעלי המדרש ומצאו רמז לשמה בשם בעלה (!) של חולדה הנביאה, שלום בן תקוה, זיהו שלום אחד עם שלום שני (דודו של ירמיהו הנביא, אביו של חנמאל מוכר השדה), ובא לרחב גואל. כך גם ניצל יהושע מגורל הערירות, והפך לאביהם (דרך האמהות) של שמונה נביאים. הנישואים פה משמשים לסגירת הסיפור ומעגליו, ולסיפור אחריתם של הגיבורים, מעין הכתוביות שרצות על המסך עם סיום הסרט ומספרות על גורלם של הגיבורים לאחר סיום הסיפור העיקרי.

אצל דבורה וברק, לעומת זאת, באים הנישואין לפני הסיפור. הקורא, הרואה את הדו-שיח בין דבורה לברק "אם תלכי עמי והלכתי" ו"לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך", עשוי לזהות אולי מתח בין שני השופטים, ואולי דווקא פירגון; אולם אם מדובר בזוג נשוי, המתח הזה מקבל פנים אחרות לחלוטין. אפשר שתוכחת האשה לגבר לא החלה תחת התומר אלא בביתם עוד קודם. על כך נוסף אולי גם מתח מסוג אחר לסיפור, שהולך ומתגבר עם בריחתו של סיסרא לאוהל יעל אשת חבר, ועם נפילתו "בין רגליה". הנושא המיני צף ועולה כבר מתחילת האירועים, ודומיננטיות הנשים מקבלת עוצמה מסוג חדש. דומה שאלמנט הנישואים נועד להעצים את העימות הבין מגדרי, ואולי את הביקורת על ברק, ההססן והחששן, לעומת הנשים ההחלטיות והמעשיות.

*

סיפור המגילה, מעיקרו, הוא סיפור שבו אשה ויצרים ממלאים תפקיד מרכזי. לְמה, אם כן, הועידו חכמים את נישואי מרדכי ואסתר? איזה תפקיד הם ממלאים בסיפור הזה?

ראשונה, אסתר. לקיחתה לביתו של אחשוורוש הופכת להיות מסתם נישואי אילוץ לגבר זר ומבוגר, או אפילו נישואי תערובת על כל משמעויותיהם, למעשה אסור הרבה יותר – הלא היא אשת איש. אין שואל אותה לדעתה, אבל אילו היו שואלים, מה היתה עונה? כיצד יש לראות את שתיקתה לאורך מחצית הספר – כהשלמה? כבריחה? כהקרבה?

לאור המידע הזה, מתברר שהמעשה שנעשה באסתר עשוי להתפרש בכל אחת מהדרכים האלה. וככל שאנחנו מתקדמים עם העלילה, עוברת דרך אחרת אל קידמת הבמה. כביכול, בתחילה אנו מנידים בראשנו לגורל הנערה המסכנה; אחר כך אנו עשויים לרטון ואולי לכעוס – וכי מה עובר עליה? תסמונת סטוקהולם? מאנוסה הפכה להיות משתפת פעולה? מאחורי אוזנינו רוטן גם מרדכי אותה רטינה עצמה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים!"

ורק לקראת סוף הסיפור, באבחת חבל, אנחנו מזהים את הדילמה שאסתר היתה נתונה בה, ואת ההקרבה שהקריבה – לא רק גופה שהופקר, לא רק ביתה שאבד, אלא את שמה הטוב שהקריבה על מזבח עמה. היא מותחת את החבל המיני עד קצהו, במשתאות אינטימיים, בשלישיה, בהבערת קנאה, וכפסע בינה לבין חמת המלך, שאולי היה חוזר מגינת הביתן אל הבית, ונוכח לפתע לא בדו-פרצופיותו של המן, אלא אולי במה שהיה מתפרש לו כדו-פרצופיותה של אסתר עצמה, ואז היה שופך את חמתו על ראשה שלה.

מנגד, תיסכולו של מרדכי על אזלת ידו הופך להיות עמוק הרבה יותר, עם גזילתה של אשתו, בפומבי, יום יום, ללא אפשרות לחלום על ערעור. מרדכי, הבעל הנבגד, לא רק שאיננו חותר תחת המלך שחילל את כבודו שלו, אלא אף ממשיך להגן עליו מחתירות אחרות. במקרה זה לא שמו הטוב הוא זה שהוקרב, אלא כבודו הגברי.

המגילה מציגה בפנינו בספר זה שלוש משפחות: אחשוורוש ונשותיו, המן וזרש ובניו, ועתה גם מרדכי ואסתר. נישואי מרדכי ואסתר הופכים את המגילה מסיפור לאומי לסיפור של שלש מערכות יחסים המסתבכות זו בזו והורסות זו את זו. משפחה אחת שנהרסת – אחשורוש המגרש או מנדה או הורג את ושתי – מביאה להרס משפחה אחרת, זו של מרדכי ואסתר; וזו, בתורה, משמידה את המשפחה השלישית בספר, את משפחתו של המן.

אף ציוויו של המלך, הפותח את שרשרת הציוויים במגילה, "להיות כל איש שורר בביתו", מקבל משמעות. עד דרישת המדרש עמד צו זה ללא המשך וללא השפעה על המשך הסיפור, מלבד, אולי, זילות כבוד הצווים המלכותיים בכלל. אולם עתה, עם הפיכתם של מרדכי ואסתר לזוג נשוי, אנו שמים לב שבשום משפחה לא הגבר הוא השורר, אלא האשה. אסתר מכוונת את צעדיו של מרדכי, זרש מפרשת ויועצת להמן את צעדיו. את הצו הזה, ראשון צוויו, מפר המלך במו ידיו, עם לקיחתה של אסתר לביתו, כנגד האיש השורר בביתה, ובכך נותן את האות למחול הצווים המופרים, הסובב בכל עמודות המגילה הזו.

כך גם מבינים חז"ל את דבריה, "כאשר אבדתי אבדתי", עם החלטתה לבוא אל המלך מיוזמתה. אסתר, על פי דבריהם, מבינה שמה שהיה יכול להתפרש עד כה כמערכת יחסים תחת מרות, או אונס, לא יהיה עוד. מרגע שהיא באה אל המלך מרצונה, היא מבינה שלא מדובר רק בעמידה של תחנונים, כאילו היתה רק פקיד מפקידי הממלכה. היא אשה, אשתו של אחשוורוש, ולבואה לפני המלך לאחר שלושים ימי נתק, יש משמעות מאד ברורה, ומינית מובהקת, שמרדכי אולי אפילו לא מודע לה. הגבר, הגר מחוץ לארמון, ומדמה בנפשו שהעניינים ביניהם נותרו כשהיו עם עיכובים טכניים, יגלה להוותו שהוא לא הבין דבר. המהלך, שמרדכי קיווה שאסתר תעשה, אחר היה. אולי דימה בנפשו את אסתר עומדת לפני המלך ומתחננת בפניו, אולם לא בדרך שבה בחרה לעשות זאת – על ידי התחנחנויות אינטימיות, משתה יין, רמזים ודחיות, התייפות ופיתוי. האיש, שקיווה בסתר ליבו שהנה הנה אולי תשיב לו האשה משהו מכבודו האבוד, עומד ורואה בעינים כלות, כיצד אסתר, שעד עתה הקריבה רק את שמה הטוב, מקריבה עכשיו גם את שמו הטוב שלו, את כבוד גבריותו המחוללת, חושפת לעין כל את חוסר יכולתו לעשות דבר בתחום הפוגע ביותר עבור גבר מאז ומעולם.

בנישואי מרדכי ואסתר, ממחישים חכמים – בין אם אלה חכמי אלכסנדריה היהודית הלניסטית, ובין אם חכמי ירושלים הפרושית חז"לית – כי אין הקרבה נשית בלבד. לא רק האשה תיאלץ לוותר על כבודה, אלא גם הגבר. ואם לא יעשה זאת לבד, ייגרר לכך על ידי עצמו ובשרו שדבק בה לאחד. אם עד כה סברנו שמרדכי הוא היועץ, העומד מבחוץ ושולח את אסתר לגורלה ולאבדן שמה לעולם בעוד ידיו נשארות נקיות, באים הנישואים האלה וגוררים גם אותו לתוך אותה קלחת עצמה. לא רק אסתר הופכת להיות "קרקע עולם", שהכל עושים בה כרצונם. גם מרדכי. רק כשירדו שניהם, ביחד, אל תחתית המדרגה, אל עומק הבושה, אל שיא ההקרבה העצמית, תבוא גאולה לעולם.

למשבר הזה לא מציעה המגילה כל פתרון. את בעיית עם ישראל פתרנו, את השמדתם סיכלנו, אבל המשפחה, שהקריבה את שלמותה ואת עצמה, לא מקבלת הפי-אנד. גם כש"הגידה אסתר מה הוא לה" למלך, ודאי לא הגידה לו שמרדכי הוא בעלה החוקי, אלא רק בן דודה, ומתוקף זה העניקה לו משרה, בית וכבוד. ורק אנו, הקוראים, יודעים שמשרה ובית היו כאן, אבל כבוד לא היה. ולא רק שלא היה, אלא את השפלתו הגדולה ספג בסופו של דבר מרדכי מידי אסתר עצמה, עם הענקת הכבוד הזה עצמו. הוא קיבל בית אבנים תחת בית אדם, משרה תחת שררת איש בביתו, וכוח של סריס מסריסי המלך.

אפשר שחז"ל, גברים כולם, ביקשו להמחיש בדרך זו לקוראיהם - גברים כולם גם הם ברוב ההיסטוריה - את הצד שאין הם מסוגלים לחוש מעצמם. מעמדת ה"איש שורר בביתו" לא יוכל הקורא הגבר להבין את עומק הדילמה של אסתר, אולי יקשה עליו להזדהות עם השפלתה, והוא לא יוכל להעריך באמת את מעשיה. הוא יוכל לעשות כן רק אם ייגרר לשם באוזניו, בטבעת נישואין, שתמחיש לו מה פירוש עמדה פסיבית של אשה, בדרך החזקה ביותר שגבר יכול להרגיש בה פסיביות מהי – הפיכתו לפסיבי גם מהבחינה המגדרית.

*

וכך, דרך מגילתה של האשה, נוכל להיוודע, כי אפשר לעיתים לנצח במלחמה לא דווקא בהסתערות גלויה קדימה, ויש גם דרכים אחרות:

"הם חיפשו בזהירות ובעזרת אצבעון,

הם רדפו בתקווה ובקילשון.

הם איימו על חייו במלווה-ביטחון,

הם כישפו בחיוך ובסבון"

 (ציד הסנרק, לואיס קרול).

 

(עוד על מגילת אסתר: http://misgav.blogspot.co.il/2012/03/blog-post_05.html)