בֹא: מה באמת קרה במצרים?

אחד הוא יחזקאל, מבין כל ציירי המקרא, בפרטנותו הריאליסטית עד אכזריות, בתשומת הלב שאינה מכסה ואינה מסתירה דבר, בלשונו הבוטה והמכה ללא רחם, בצבעוניות הפסיכודלית של תיאוריו, בסירובו ליפות את המציאות ולהאדיר את העבר על המיתוסים המכוננים שבו. הוא שוחט הפרות הקדושות המקצועי הראשון של המקרא. הנה תיאורו את ייסודו של עם ישראל, את גאולתו הראשונה, זו שאנו מרבים לתאר ולפאר ולקשט מדי שנה בצבעי פסטל מלטפים (פרק טז):

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם, הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ. וְאָמַרְתּ: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים. שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה - וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי...

כל התיאור הלא מחמיא הזה של גאולת ישראל לא בא אלא כדי לשמש הקדמה לתיאור מפורט עוד יותר, של בגידתה של יהודה, המתוארת בצבעים עזים עוד יותר תוך כדי פירוט מדוקדק של מעשים ודימויים מיניים, שגרמו לחז"ל להרהר בפרסומו של פרק זה.

עם זאת, על פי רשימת ההפטרות של הרמב"ם אכן משמש פרק זה כהפטרת פרשת שמות, שבה מתחיל סיפור הגאולה. ולא עוד, אלא שפסוק אחד מפרק זה אף נקרא על ידי כולנו בהגדה של פסח: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי".

בעוד שבפרק זה אין יחזקאל אומר שכוונתו ליציאת מצרים, במקום אחר (פרק כ') הוא כבר מזכיר את האירוע במפורש:

בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים? חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם, הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם? אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל, וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ,צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ-בִי, וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם, אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר.

גם פה דבריו מפורשים, והפעם ללא דימויים מביכים, אלא המציאות עצמה: ישראל שבמצרים עובדי עבודה זרה היו, ועבודה זרה מצרית דווקא. ולא עוד, אלא שסירבו לחדול מעבודה זו, אף במחיר גאולתם; והקב"ה, כביכול, נאלץ להוציאם נגד רצונו, למרות שלא היו ראויים לכך, כדי למנוע את חילול שמו, כלומר את הפרת שבועתו שלו.

איזה סיפור סיפר יחזקאל הנביא לילדיו בהגדה של פסח בליל הסדר? על איזה מיתוס מכונן ביקש לחנך את עם ישראל? הלא אם לקחת מהעם את סיפור הגאולה ממצרים, מבית העבדים, שכולו חוויית חירות ושחרור משעבוד, והחלפת אותה בחוויית סירוב ובקשת אלוהים אחרים, כי אז מי אנו ומה חיינו? אכן כנענים אמוריים וחתיים היינו ונשארנו, כפי שזעק יחזקאל בפרק טז?

 

 

 

האמת חייבת להיאמר, שמהבחינה ההיסטורית סיפורו של יחזקאל נראה אמין יותר מהתדמית ההירואית והפסיבית-משהו, של הגאולה הדרמטית של ספר שמות. זו שבה מככבים גם השבועה לאבות וגם ישועת המשועבדים, ובה ממלא עם ישראל תפקיד של נסיכה במגדל המחכה לנסיך על כנפי רוח, שבא במטהו ובידו המונפת על מצרים ועל אלוהיה, ומוציא אותה במרכבת מלחמתו דרך הים הנקרע מפניו אל אופק ההבטחה. סביר מאד שהערב רב של ההמון מטושטש הזהות, שבא מכנען לפני מאות בשנים בתוך המון ערב רב אסייתי אחר, שרוחו כבדה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ראה באדוניו המצרי את היישות הנערצת, כדרכם של עבדים שנולדו לעבדות. פולחן משלו הלא ממילא לא היה לו בירושה מאבותיו, ואף מסורות חז"ל – שאולי באו בעקבות נבואות יחזקאל – הכירו בכך שרובו אכן עובד עבודה זרה היה.

מבין השיטין מבצבצת הכרה זו אף אל עיני הקורא הזהיר של פרשיות הגאולה בספר שמות. אין התלהבות מהיציאה בשום שלב, ומיד לאחריה, על הים, קמה צעקה "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים".  אבל אין ספק שהאירועים המסופרים שם מאפילים על תחושה זו, והיא אינה שבה ומתעוררת בתודעה הלאומית אלא בדברי חכמים המאוחרים הרבה יותר, בדבר ההמונים שמתו במצרים ("וחמושים עלו בני ישראל") עקב העבודה הזרה שבידם.

אלא שדילמה זו אינה רק שלנו, הקוראים המתוחכמים-בעיניהם של לאחר שלושת אלפי שנים ומעלה. בני התקופה ההיא היו בעלי המעשה, והם עצמם הכירו בפער שבין הקורות אותם לבין החוויה המתבקשת. ועל כן הם עצמם נדרשו לעשות מעשה, ואף מעשה תיאטרלי, של קרבן וצביעת המשקוף בדם, כדי לקבע את תחושת החוויה. שהלא כלל גדול הוא: חווייה שאדם מתכונן לקראתה, ומעצים אותה במעשיו שלו תוך כדי התרחשותה, כוחה גדול הרבה יותר והיא נשארת בנפש לזמן ארוך. יעידו על כך כל בני הנוער הנוסעים לארצות המוות באירופה: המגיע לשם לאחר הכנה ולימוד, החוויה חזקה לאין ערוך ומשמעותית הרבה יותר משל הנתקל בה באקראי ללא הכנה מוקדמת.

ועוד זאת למדנו: בחינוך נכון, במעשה נכון ובהתכוונות נכונה, אין בכוחה של המציאות האפורה, מרופשת ומדממת ומכוערת ככל שתהיה, בכדי להאפיל על האמת ההיסטורית העמוקה שבה. על אף המולדות הכנענים והאמוריים, על אף "גועל נפשך", על אף העבודה הזרה הדבוקה בהרגלי החיים, יודע האדם בנפשו, יודע העם בנפשו, כי נגאל, וכי דבר לא ישוב להיות כשהיה, וכי הדרך חזרה למצרים כבר איננה.

ובעקבותיהם אף אנו שבים וחוזרים על המעשה התיאטרלי מדי שנה, כדי לחזור ולהזכיר לעצמנו, שאת המשמעות להיסטוריה אנו נותנים, ולא העובדות עצמן. וכל כולה של נבואת יחזקאל לא באה אלא לומר את זאת: דברים רבים קרו בעבר, מהם שסופרו ומהם שעדיין לא, אבל מי אנחנו באמת, לאיזה חלק מהעבר אנו מתחברים, מה מכל אלה יצר את תודעתנו העכשווית – אנו קובעים, במעשינו היום, ולא אותם מעשים שכבר חלפו מן העולם.