שמות: במו ידיו, או האאוטסיידר

דומה שפרשת התיבה הקטנה על היאור, בניגוד לתדמית הרומנטית שיצר לנו שיר הילדים היפה, היתה לא מתוכננת. התיבה הממוגנת הוסתרה בתוך הסוף על שפת היאור ולא הושטה על פני המים; השטתה על פני המים היתה שולחת אותה הישר לשיני התנינים, ולא זו היתה הכוונה. המשפחה התכוונה להסתיר את התינוק הלא-חוקי עד יעבור זעם, בסוף, בסבך המוגן במקום שאיננו נראה מן החוף, תחת השגחה מרחוק של האחות הגדולה. אבל קרתה תקלה: בת פרעה, מלווה בנערותיה, החליטה שבא לה להיכנס לבדה למים, ומשם ראתה מה שלא היתה אמורה לראות, ועל כן שלחה את אמתה אל הסבך ומשתה  את התיבה.

לתינוק שמצאה, קראה בת פרעה בשם "משה". רבים סבורים שזהו בעצם השם המצרי "מס", שפירושו "ילד"; כלומר, בפשטות, היא קראה לו "אסופי", בן ללא שם. המשמעות העברית שיצק המקרא לשם הזה איננה רחוקה: הוא המשוי מן המים, זה שבא משום מקום, התחלה מחדש. כך, כזכור, נוסחה אחת הפתיחות המפורסמות ביותר בספרות העברית: "אליק נולד מן הים". הצבר האולטימטיבי, ללא עבר, ללא גלות מאחוריו, חדש לגמרי.

האחות מתערבת בנקודה הקריטית הזו, ומחזירה את משה אל אמו, אבל לשנים מעטות, עד שייגמל. בהנחה שלא בת פרעה גידלה אותו, יש לומר שמשה אכן גדל בביתו, אצל אמו האמיתית, בערך עד גיל שלוש, ואז באה העת להיפרד ולעקור אל אמו המאמצת, זו שתיתן לו את זהותו. האם האמיתית היא הארעית, והמאמצת היא החוקית, בהעדר אם ידועה אחרת. בגיל שלוש נתלש הילד בעל השם החריג מביתו ומהוריו היחידים שהכיר, ועבר אל העיר הגדולה, לארמון, ובאחת הוטל לעולם זר לחלוטין, שעיצב את שנות התבגרותו.

מתי ואיך החל הנער המתבגר לתהות על זהותו ושורשיו, איננו יודעים. גם איננו יודעים איזו זהות  -מצרית? עברית? - דימה לגבש לעצמו. כל שאנו יודעים הוא, כי אי שם אחר נעוריו הוא יוצא לראות את אחיו; והעקרון שמנחה אותו, על פי פעולותיו, איננו רק עקרון ההשתייכות הלאומית – למרות שאותם הלך לראות, בסקרנות מובנת – אלא הצדק. כמתבגר, הוא אימפולסיבי, וביום שלמחרת רצח המצרי הוא כבר מתון יותר בתגובותיו, אבל המעשה נעשה והתגלה, והוא יוצא בפעם השניה בחייו מהבית שאותו הכיר ובו גדל. הזהות שאותה אימץ לאחר שנתלש מבית הוריו בינקותו, נתלשה ממנו שוב.

וכך, תלוש זהות ואידיאליסט, הוא מגיע לשבט הנודדים המדייני. הצדק עדיין בוער בעצמותיו, אבל שאלת מוצאו וזהותו ושייכותו היא כבר פצע פתוח. הוא איננו מגיב כשמזהים אותו כ"איש מצרי". וכשהנערות שאותן הציל – שוב – נוטשות אותו על הבאר, זה כבר כמעט מובן מאליו עבורו. אין לו בית, אין לו לאן ללכת, ורדיפת הצדק שלו לא תביא לו שום נחמה בחייו.

אפשר רק לשער את גודל ההפתעה שהוא חש, כשחוזרות הנערות אל הבאר ומזמינות אותו הביתה בשם אביהן. כל צמאונו לשורשים ודאי מתפרץ אל האדם הזה, הזר והמוזר, שהספיקה לו רדיפת הצדק כדי להעניק לו את ביתו ובתו. דומה עליו שמצא את מקומו, אבל במעמקיו עדיין משתרג השורש, חיוור באפילה, ומחפש לו מוצא אל האור. "גר הייתי בארץ נכריה", אומר משה באירוניה ביום שמחת הולדת בנו. עדיין לא הבית. אבל איפה הבית? מי אני? ומה עלי לעשות בחיי?

עם השנים דועכת הבעירה, מיטשטשת השאלה, הצבעים דוהים, ועל הכל משתלטת נפשו שוות הנפש של המדבר. "וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר". שנים על שנים עברו, ומשה עדיין רועה את צאן יתרו, והוא הולך אחר המדבר. המדבר מוליך אותו, ומשה עצמו איננו מוליך אלא מובל. שנה אחר שנה, שגרה אחר שגרה, ושאלת השורשים כבר איננה מטרידה ואפילו כבר לא כואבת. דומה שאיננה עוד.

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".  בין "וַיֵּרָא" ל"וַיַּרְא" התהפך העולם. לבת האש נראית לו, בפסיביות. אין הוא עושה מעשה, והאש נראית אליו. מעשה שבכל יום במדבר הלוהט, שאין מקדישים לו מחשבה שניה. אבל לפתע – זעזוע.  משה רואה. הוא נוכח שהוא רואה; שעוד יש בו כוחות לראות; שלא הכל אדיש; שדברים יכולים עוד לגעת בו.

(זכור מי אתה...)

כמו במקרים רבים אחרים, המראה המתגלה לאיש הוא המראה שלו עצמו. כך הדבר ביעקב, השוכב וחולם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולפתע, באמצע המראה, "והנה ה' ניצב עליו" – עליו, על הסולם; אבל גם עליו, על יעקב. שכן הדיבור כבר מופנה אליו ישירות. הסולם, אפשר שהוא יעקב עצמו. אפילו מראהו של ירמיהו, "סיר נפוח ופניו מפני צפונה", מכוון במקצת אליו עצמו: "וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ" (ירמיהו א), והסיר הוא הוא הסיר שעליו מדברים יושבי ירושלים כסיר המגן על תכולתו, סיר עשוי נחושת (יחזקאל כד), כירמיהו עצמו.

אף הסנה כן. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה - מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה".  מדוע לא יבער? הלא הסנה אכן בוער ובוער! אין זאת אלא שמשה פלט, במחשבתו לפחות, את שחש בעמקי לבו: אני הסנה, אני המדבר, אני היובש והשיגרה. מדוע לא בוער, אני, אני הסנה היבש הזה שגדל במדבר? להיכן נעלמה האש שלי? לאן מועדות פני?

"וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". סוף סוף סר משה מדרכו, הסלולה מזה שנים, החוזרת על עצמה יום יום ועידן עידן ואיננה מקדישה לעצמה מחשבה שניה ולמעשה חוששת להקדיש לעצמה מחשבה שניה, מפחד השלדים שבארונו. משה סר, חרג, התעורר. ומתוך נפשו של איש אחד, שהקיץ לפתע מתרדמת שנים מנחמת, שבה דימה למצוא את עצמו וביתו, פרץ עולם חדש.

עם שוב המודעות, נרתע משה. הוא מכסה את פניו כי ירא מהביט אל האלוהים, כי ירא מהביט אל עצמו, לתוך נפשו. אבל משנקרע הצעיף, כבר אין דרך חזרה. אם רוצה משה למצוא את עצמו באמת, אין לו ברירה אלא לשוב למקום שממנו ברח, שממנו התנתק. שם הוא עתיד למצוא עם שלם, שגם הוא כמעט וכבר התנתק מעצמו ומזהותו, וגם הוא אולי איננו יודע לאן פניו ומי הוא, וגם הוא אולי החל כבר את מסעו הלא מודע חזרה (ועל כך, ברשומה הזו: http://misgav.blogspot.co.il/2012/01/blog-post_12.html).

וכך, האיש שנתלש ממקומו שלש פעמים, שזהותו תלושה, כמוהו כעמו תלוש הזהות, אותו עם שכבר עבד את אלילי מצרים עצמה וסירב לעזוב אותם (יחזקאל כ), הוא האיש שיוליך אותם במסעם אל ארץ מכורתם, אל ארצם שלהם, שעזבו ושכחו מכבר. הוא יהיה מנהיג לאלה המחפשים את זהותם, את שורשיהם, את מקומם על פני הארץ. הוא זה שיוביל אותם אל ארץ האבות והארץ המובטחת, ארץ העתיד, ארץ העבר.