בשל כך, לא ייפלא שהחברה הישראלית הקדומה, שנוצרה על מצע של חברות קודמות לה, לא באה לעולם ללא חוק קודם. אנו רגילים לדבר על החוק בתורה ממתן תורה ואילך, אולם אין ספק שהעברים הראשונים קיימו חוק, חיו על פי חוק, והגדירו את עצמם על פי חוקים מקובלים בחברה שסבבה אותם.
מעמדו של החוק הקדום
שאלה בפני עצמה היא
מה מעמדו של אותו חוק קדום בעיני החוק המאוחר. שאלה זו עומדת בפני כל חברה שעוברת
שינויים. לדוגמה, מדינת ישראל הצעירה לא היתה יכולה בן לילה להקים מערכת חוק חדשה,
והיתה חייבת לקבוע עמדה לגבי מערכת החוק הזר ששלטה בארץ קודם הקמתה. כמה שהדבר
אולי לא מצא חן בעיני חלק ממקימי המדינה, לא היה אפשר להתעלם מהחוק הבריטי ואף לא
מהטורקי שקדם לו, שעדיין היה בתוקף בחלקים נרחבים של המערכת, וחלקים ממנו קיימים
אצלנו עד היום הזה. כאמור, במקרה זה מדובר במשקע לאומי ובמתח היסטורי, וברור שכשמדובר במטען דתי הדבר אף מעיק יותר. מה יהיה יחסה של התורה לחוקי הכשדים הקדומים, שמשפחת האבות חיה לפיהם? אילו ממערכות החוק הבינלאומי, של חוזים ובריתות, יקבלו תוקף גם בעיני התורה והנביאים?
השאלה העיקרית היא
מהתחום הערכי. כך, למשל, התחבטו המפרשים השונים בשאלת נישואי יעקב לשתי אחיות, דבר
שתאם את חוקי זמנו אבל נגד חזיתית את חוקי התורה שטרם ניתנה. האמרה החז"לית,
שהאבות קיימו את כל התורה קודם נתינתה, מנסה לקבוע עמדה ערכית כלפי התופעה הזו,
אולם נראה ברור שאין לאמירה זו משמעות היסטורית של ממש, אלא הצהרה לגבי יחס החוק
המקודש לחוק שקדם לו, או אמירה ערכית לגבי מעמדם החוקי של האבות בעיני התורה שבאה
אחרי זמנם. כביכול, התורה מודה בתוקפם של חוקי העמים שקדמו לתורה – ובכך כביכול
מעמידה אלטרנטיבה לה עצמה. האם אין בהצגת דברים זו הפחתה במעמד החוק שלאחר מתן
תורה?
פן אחר של דיון זה
הוא שאלת מקורו של החוק. המושג "תורה מן השמים" – מה משמעותו? האם מדובר
במקור סמכות משפטי, או בהגבלה מוסרית? האם כל מה שאין מקורו מן השמים איננו מוסרי?
האם חוק העמים פסול מראש? האם ערכי מוסר שאינם נמצאים מפורשות בתורה עשויים להיות
מחייבים בכל זאת? האם ייתכן שהתורה מן השמים כוללת חוקים שחיבר אדם עוד קודם למעמד
הר סיני?
מחקר המקרא המודרני
עסק הן בניתוח הספרותי של הטקסט המקראי, והן במציאת מקבילות עתיקות לחלקים מן
המקרא ובירור יחסם אליו. כאמור לעיל, ממצאי המחקר הזה מצביעים מפורשות על הקבלות
רבות, חלקן מתקופה שקדמה בהרבה למתן תורה. התעלמות משאלה זו איננה אפשרית עוד, ולומד
התורה, המאמין ושאיננו מאמין, חייב לקבוע לעצמו עמדה או לפחות דרכי חשיבה ביחס
לשאלה זו. שאלה זו קשה בתחום הסיפורי, וקשה שבעתיים בתחום ההלכתי, מכיון שזהו
התחום המחייב למעשה וקובע את אורח חיי האדם המאמין.
עדויות לחוק קדום
ספרים אחדים במקרא
מתעדים חוק קדום, שונה במקצת או בהרבה מהידוע לנו לאחר מתן תורה, שחלקו היה קיים
גם אחרי מעמד הר סיני וכבר איננו קיים היום.
בספר בראשית כמעט
ואין, כידוע, מצוות של ממש, לבד ממצוות המילה, איסור גיד הנשה (שאין התורה חוזרת
עליו אחר כך) ומצוות "פרו ורבו", שמעמדה כללי מאד. אולם ספר בראשית
מוסר, בדרך אגב, פרטים רבים לגבי נהלים ומנהגים בתחומי חיים רבים: מבנה המשפחה;
סמכויות האב; מעמדן המשתנה של נשים במשפחה; ירושה; קבורה; מקח וממכר, של קרקעות
ועבדים; חוזים ובריתות; עצם קיומן של מערכות משפט ודין; ואף דרכי פולחן שונות,
שאינן בהכרח אליליות, אולם כאלה שלא זכו ללגיטימציה בעיני התורה שלאחר מעמד סיני.
כל אלו הם עניינו של חוק באשר הוא, ולא לכולם מתייחסת התורה מספר שמות והלאה. גם
מבחינה זו עלינו לשאול – האם העדרן של מצוות, למשל בתחום הקבורה או קניין הקרקעות,
הוא ביטול המנהג הזה, או קבלת הנוהג הקיים ואישורו? הלא העם היוצא ממצרים כבר פועל
על פי נהגים קיימים, כפי שראינו זה עתה. מה עליו לעשות לאחר שקיבל תורה מסיני,
שאין בה התייחסות לחלק מהנהגים האלה? הלא לא יעלה על הדעת שאדם לא יתאבל על מתו,
למשל, למרות שאין התורה מצווה דבר וחצי דבר על כך. האם מצוות אלה, שאנו מתייחסים
אליהן היום כתורה שבעל פה, הן הן אותם המנהגים שנהגו האבות על פי חוקי העמים שקדמו
לתורה?
מצד אחר, גם ספרים
אחרים משקפים כמה וכמה מנהגים שלא השתמרו היום בידינו. מפורסמת קניית השדה במגילת
רות בשליפת נעל. לא רק בתורה אין זכר לכך, אלא גם בהלכה המאוחרת יותר, בכל אופן לא
בצורה זו. מה מעיד עניין זה? האם יש בכך כדי לומר שבכל הנוגע לדיני ממונות מנהג
המקום יש לו תוקף של דין תורה? הלא בשליפת הנעל נעשה שם דין גאולת קרקעות, שהוא
דין מהתורה. ומה בדבר כריכת נישואי רות בקניין השדה? מה יסוד הדבר בתורה הידועה
לנו?
כללו של דבר, מתוך
סקירת הדברים המסתמנת פה, עולה כי מערכת ההלכות שבתורה שבכתב איננה בלעדית. קדמה
לה מערכת אנושית אחרת, שהיה לה תוקף מחייב אף בעיני האבות וגם בעיני התורה שבכתב
עצמה. מלווה אותה מערכת של הלכות שאיננה כתובה כלל, אך בעיני בני תקופת המקרא היא
חלק מיישום התורה. ואף אנו היום מקבלים את עובדת קיומה של התורה שבעל פה כדבר מובן
מאליו. מצד שני, מרכזיותו של החוק בתורה איננה מוטלת בספק. לעתים נדמה, וכך ודאי
סברו רבים מפרשנינו הגדולים, שלא באה כל התורה כולה על סיפוריה אלא ללמד הלכות.
לאור כל זאת, עלינו
להעריך מחדש את מקומו של החוק המקראי בעולמה של התורה, משמעותו ומטרתו, ואת שאלת
היחס שבין מערכת החוק הכתובה בתורה לזו שאיננה כתובה בה, הקדומה והמאוחרת.
מאפייני מכלול החוק המקראי
קבצי החוקים
המקראיים אינם דומים לשום קובץ חוקים הידוע לנו. אמנם, לחוקים רבים מן המקרא יש
מקבילות, ולעתים אף לקבוצות שלמות של חוקים, אולם המכלול כמכלול אינו דומה לאף אחד
מהקבצים המוכרים מן המזרח הקדום או אף כמובן חוקים מודרניים. השוני הוא יסודי, ובא
לידי ביטוי בכמה היבטים:
א.
אין תחום
שהתורה מכסה במלואו. בכל נושא יש מספר אמירות, לעתים רק עיסוק במקרים שוליים ואף
קיצוניים, בזמן שהמצבים הנפוצים דוקא הם אינם זוכים לטיפול מפורש. זאת ועוד: ישנם
תחומים שלמים, שכל מערכת חוק בעבר ובהווה עסקה בהם, שהתורה אינה מתייחסת אליהם
כלל, וכבר דובר בזה. נישואין נזכרים רק אגב דין המחזיר גרושתו, וזהו גם המקום שבו
התורה אומרת כיצד מגרשים אשה, גם כן בדרך אגב. ממכר קרקעות נזכר רק דרך דין
הגאולה. נושא בעלי מלאכה ונותני שירותים אינו זוכה להתייחסות; חובות הדיין
וטעויותיו אינם נזכרות, וגם לא כיצד אומדים תשלומי נזק.
ב.
שום
פרשית מצוות בתורה איננה ערוכה בצורה שיטתית, המאפשרת יישום מעשי. אין נושא שיש בו
הגדרות בסיסיות: כיצד קונים, מה מגדיר רכוש, כיצד נישאים, כיצד מענישים; מהם סדרי
הדין, ועל פי מה ממנים שופטים (מלבד הנחיות מוסריות כלליות); מהן זכויותיו
הבסיסיות של בן משפחה בכל מעמד, ומהן חובותיו; כיצד ממנים נשיא או מלך, ומהן
סמכויותיו וחובותיו; כיצד מגיע אדם למעמד של עבד, ועוד ועוד.
ג.
אין
בתורה קובץ חוק אחד שלם. בכל קובץ (מובחנים שלושה עיקריים כאלה, בחומשי שמות,
ויקרא ודברים) ישנם תחומים מרכזיים שהקובץ מתייחס אליהם, ובאף אחד מהם אין כלל
ניסיון להעמיד מערכת שלמה. הקובץ תמיד עומד בצל הסיטואציה שבה ניתן, במסגרת הסיפור
של החומש שבו הוא כתוב. בשל כך יהיו מצוות רבות מחוץ למערכת הקבצים המובחנת, וקשרם
הישיר יהיה לסיפור, ולא למערכת חוק כללית. זהו המצב, לדוגמה, בכל ספר במדבר.
התורה כהגדרות ערכיות
מתוך רשימה חלקית זו ברור לחלוטין שהתורה איננה
מעוניינת להגדיר את הגדרות היסוד למערכת החוק, ואף לא להציב מערכת שלמה של חוק, אלא לומר דברים על קטעים מסויימים
ממנו. כביכול, התורה איננה אלא משדרגת מערכת אחרת, הקיימת לצידה, או משרטטת לה קווי
יסוד ערכיים ועקרוניים, ולא מפרטת את עקרונותיה המשפטיים. לענייננו אין זה חשוב אם
המערכת האחרת היא מערכת החוקים המקובלת במזרח הקדום או מערכת התורה שבעל פה –
וייתכן מאד שישנה חפיפה חלקית בין שתי המערכות האלה. מכל מקום, התורה מסתמכת על
שיטה אחרת לשם ההגדרות הבסיסיות שלה, לעתים מרמזת עליה במילים בודדות ולעתים אף
זאת לא.
במקומות רבים זיהו
חז"ל בתושבע"פ רמזים כאלה, ותלו אותם במידות שהתורה נדרשת בהן. מבחינת
ההלכה גם לרמזים אלה יש מעמד של "דאורייתא", הווה אומר שחיובם עומד
באותה רמה כשל דברים המפורשים בתורה עצמה. אולם אין דברים אלה אמורים אלא כלפי
מידת המחוייבות להם, ובודאי אינם הופכים אותם לדברים כתובים. לומד התורה שבכתב,
הרוצה לדעת למה כיוונה התורה בדבריה, חייב להפריד בין רבדים אלה. מן הבחינה המעשית
מחויבותו מוחלטת לקיום התורה השלמה, זו שבכתב וזו הרמוזה או המקובלת; אולם הבנת
משמעות הדברים שהחליטה התורה לכתוב אינה תלויה במחוייבות זו.
לדוגמה, אין ספק בדבר חשיבותו
העצומה של מוסד הנישואין, על אף שהתורה איננה מגדירה כיצד נוצרת משפחה
וכיצד נושאים אשה; ברורה מחויבותם של ההורים לרווחת בניהם, למרות שהתורה אינה
אומרת על כך דבר וחצי דבר; כל הדברים האלה הם מובנים מאליהם ומהווים חלק מכל מערכת
חוק שלמה בעבר או בהווה. אולם לתורה חשוב לומר דברים נוספים. באמצעות חוק המחזיר
גרושתו, או הסוטה, או דינים אחרים הנוגעים לפירוק המשפחה, מגדירה התורה את יחסה
למוסד הנישואין כיחס של קדושה, ולא רק מן ההיבט הכלכלי או החברתי שלו. רק מקצת
מדיני הממנות מובאים במקרא, אולם אלה מספיקים כדי לומר כי התורה מפרידה באופן חד
בין אדם לבהמה או רכוש אחר, ולחיי האדם היא מייחסת ערך שונה לחלוטין. רק דין בן
סורר ומורה מובא במקרא, אולם ברור מתוכו מה מידת החשיבות שמייחסת התורה ללכידות
המשפחה וסמכות ההורים, ומצד שני מהו היחס הנכון בעיניה בין סמכות ההורים לסמכות
מוסדות המשפט; סמכות ההורים עשויה להגיע עד מוות, אולם אין הם הממונים על מערכת
הענישה, והחינוך הוא בהחלט עניינה של החברה כולה ולא רק עניין שבין ההורים
לילדיהם.
בקצרה, התורה
בהתייחסותה החלקית והסלקטיבית, מגדירה מחדש את ערכיותם של המושגים שבהם היא מטפלת,
ולא בהכרח את המעשה שיש לעשות. כמובן, מתוך ערכיות חדשה זו יש מסקנות מעשיות חדשות:
אין אדם יכול למחול לאשתו על ניאופה; אין הוצאה להורג על נזקי ממון, כבדים ככל
שיהיו; מנגד אין החלפת עונש מוות לרוצח בפיצוי כספי. עבד הוא אדם שלכאורה יש לו
מעמד של רכוש, אולם התורה מצמצמת מאד את זכויות אדונו ומוציאה אותו בזמן קדוש, הוא
היובל, כדי להדגיש שאף שנמכר בגניבתו או בחובו עדיין אדם הוא, וקדושה חלה עליו.
התורה בוחנת,
איפוא, את כל מערכת ההתנהגות האנושית המקובלת לאור מבטה החדש, ועל פיו האלוהים
עצמו הוא מחוקק החוקים, ולא נציגו האנושי עלי אדמות, כמקובל בעולם. שוב יש להדגיש,
כי משמעות האמירה הזו איננה היסטורית – בפועל ייתכן מאד שאדם יחוקק ויגדיר חוקים,
יתקן תקנות ויקבע כיצד מיושמים עקרונות התורה. לעתים יוכל החכם אף להוציא לחלוטין
את המקרא מפשוטו ולעשות ההיפך ממנו, ובמקום שייאסר לשחוט בבהמה "אותו ואת
בנו" תבוא ההלכה ותתיר לשחוט בהמה ואביה, ותאסור תחת זאת את שחיטת אמה.
"לא בשמים היא" אמרה התורה עצמה. אולם מקור סמכותו הערכי של החוק, הגדרותיו
הראשוניות, היחס הבסיסי לחיים ולמסגרותיהם, יחס של קדושה הוא, והתורה היא מן
השמים.
סיכום
מנקודת מבטה של
התורה, וזהו חידושה הגדול, עבודת האל איננה מתמצית בהקרבת קרבנות ובפולחן, אלא
בחיים של חוק, בשמירת החוק, בלימודו, אולי אף יותר מן הפולחן המקובל בעולם כולו,
של קרבנות, חגים ונסכים. הדבר נכון ככל שנרחיק לכת אחורה אל תקופת המקרא, בכל ספריו
ובכל רבדיו. לעולם אין הפולחן כשלעצמו נתפס כעיקר העניין. הדת היא החוק, והחוק הוא
הדת, ושני אלה אינם תחומים נפרדים. מהבחינה הזו, קו ישיר נמתח בין אברהם, שעליו
אומר האלוהים "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'
לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח יט), לבין הנביאים ועד חכמי ההלכה לדורותיהם.
אלו ואלו העמידו במרכז התופעה היהודית לא את הרגש הדתי, ואף לא את עבודת האל הריטואלית
הצרה, אלא את חיי החוק והמשפט, שהם הם תוכנה של התגלות האל אל מאמיניו. לא חזונות
עתיד נשגבים, לא השגות עליונות, אלא פשוט חיים של יומיום, בעולם הזה, בחוק ובצדק
ובמשפט. אין לנו עבודת אלוהים אחרת.
5 תגובות:
"הנחת העבודה" של החוק המקראי מתבססת לא רק על מערכות חוקים קיימות, אלא גם על מוסכמות חברתיות. בעיקר בולט הדבר בהתייחסותה השונה אל "הנכסים המיניים" של הגבר ושל האשה. הפגיעה בכבוד הגברי נענשת בחומרה ("וקצותה את כפה") בעוד שהיחס אל הבתולים הוא אינסטרומנטלי - נכס משפחתי יקר ערך שחל עליו הכלל של "שברת - שילמת".
בנוסף, בולט השוני בהתייחסות אל האשה הרווקה לבין האשה-האם. רק לאחר שהיא הופכת לאם היא מהווה סמכות שיש להקפיד בכבודה כמו בכבוד האב.
גם כאשר התורה, כדבריך "מגדירה מחדש את ערכיותם של המושגים שבהם היא מטפלת", חלק ממושגים אלו עדיין שבויים בקונספציות של הזמן העתיק, אשר מוסיפות, לצערנו, להקרין עד ימינו.
שמעתי פעם מפרופ' רוזנברג, שאת מה שחידשה התורה צריך להבין לא בגבולותיו המצומצמים, אלא לראות את השינוי שהיא עשתה במצב הקיים. כלומר, לא השורה התחתונה של התורה היא סוף פסוק, אלא הכיוון שהיא התוותה. כמו שהתורה התייחסה למציאות זמנה, כך עלינו להתייחס למציאות זמננו.
ואת מה שאמרת על כבוד הרווקה לא הבנתי. מה ההבדל בעניין זה בינה לבין הגבר? וכי עלינו לכבד גבר רווק כשם שמכבדים אב?
א. דווקא על רקע החקיקה המתקדמת לזמנה שמופיעה בתורה בתחומים שונים (עבדות, למשל), בולטת העובדה שההתייחסות הקניינית לנשים אינה שונה בהרבה מחוקת המזרח הקדום, כולל כללי הענישה במקרה של אונס (אם כי בחוק האשורי, למשל, אחת האופציות לעונש - שלא נכללה בתורה - היא שאבי הנאנסת יאנוס את אשת האנס...)
ב. הגישה של פרופ' רוזנברג כמובן מקובלת עליי. הצרה היא שבחלק גדול מהמקרים הממסד הרבני מאמץ את הגישה הדווקנית ולא את גישת המטא-הלכה. ראה למשל את תשובתו של אייל קריים בנושא אשה יפת תואר, כאשר ניסה (לפחות בשלב הראשון, לפני שהוציא הבהרה), להצדיק את החוק בנימוק של "יש דברים שמותרים בעת מלחמה", במקום לומר מייד שבמציאות של היום אין לזה כלל מקום.
ג. ההשוואה שלי לא היתה בין רווקה לרווק, אלא בין היחס הקנייני כלפי רווקה, לעומת היחס המכבד והאוטונומי לו היא זכאית מתוקף היותה אם - וראה את כל האגדות התלמודיות בנושא כיבוד אם דווקא. בקרוב ארחיב בנושא זה באחד הפוסטים הבאים שלי.
חגי,
מסקרן ומרתק כהרגלך.
הוסף רשומת תגובה