יוספוס

לפני ימים אחדים יצא לאור גיליון 27 של המגזין "סגולה", ובו כתבה מאתי על יוסף בן מתתיהו. זהו הקישור לגיליון ולכתבה כפי שפורסמה:

http://www.segulamag.com/he/flash/27.swf

לפניכם הנוסח המקורי, כפי שנשלח למערכת, טרם עריכתו מחדש על ידיה (עריכה שכללה גם קצת השמטות, ואף טעות אחת, גסה למדי, של החלפת דברי ר' יוסי בן קיסמא ור' חנינא בן תרדיון).

 

 

 

אלפיים שנה לאחר מותו, עדיין מעורר יוסף בן מתתיהו רגשות עזים, של הערצה מצד אחד ושנאה מצד אחר, כאילו אירועי ימיו זה עתה תמו. זהו האיש המפרנס לבדו כמה וכמה חוגים באוניברסיטאות. זהו האיש שפתח לנו חלון אל העולם התוסס והמבעבע של סוף ימי בית שני, ומול מסגרת ריבוע חלונו אנו עומדים ומנסים ליישב את התמונה הנגלית לנו עם זו שהורגלנו לראות דרך חלון אחר, כנראה מרוחק יותר ומכוסה וילון, של ספרות חז"ל. זה האיש שהיה כוהן וגם מורד, מפקד צבא וסופר פורה, פוליטיקאי מפוקח ומגיד עתידות לעת מצוא, גולה בארצו ובן ארצו בגולה, האיש שכתב ספרים רבים למופת בשפה שעל פי עדותו לא היתה שגורה על פיו כיאות, ושאולי שמר עבורנו שריד מעולם שלם של הגות ופרשנות של יהודים נאמנים אחרים, אבותינו ממש, ושאנו מסרבים להכיר בו ובהם ככאלה.

ואנו עומדים מול עדותו זו נבוכים: אנו, האמונים על ספרות חז"ל, הרואים דרכה את כל הקורות אותנו, עד כמה אנחנו הם צרי המבט? האם אפשר שהאיש הזה, שרבים מאיתנו מעדיפים לשנוא ולהוקיע, שבלא מעט מכתביו ניכרת הערכה עצמית גבוהה ומוגזמת, הוא האיש שהיטיב מאיתנו להכיר את חז"ל עצמם, חכמינו ואושיות קיומנו, שאנחנו יראים אפילו להרהר במעשיהם, הוא האיש שראה אותם פנים אל פנים וכבשר ודם? קשה לנו עד מאד לעשות את יוספוס למורה הדרך בנבכי חכמי דורות הזוגות והמשנה, בשל הלכותיו הצדוקיות ורעיונותיו ההלניסטיים; ולהתעלם ממנו באותו תחום עצמו קשה עוד יותר. הוא היה שם. הוא זה שדיבר איתם. הוא זה שראה כיצד בית המקדש עובד ומהן הלכותיו. הוא המזכיר כוהנים גדולים בשמותיהם, ומתייחס בעיקר לתפקידיהם הפוליטיים, במרד ולפניו, כתומכים או כמתנגדים, ואף כלוחמים ונרצחים, בעוד אנו מכירים חלק קטן מהם וגם אז רק כאנשי דת חכמים ודרשנים, ובהם יהושע בן גמלא וחנניה בן חזקיה. ממש כלומד התנ"ך המודרני, שראה את המקרא עובר מספירת הרוח אל הריאליה הפוליטית, לעתים ספוגת הדם והתככים, של אותם אישי תנ"ך נערצים עצמם, כך גם לומד התלמוד המודרני מזהה לפתע את חכמיו, והנה ידיהם מלוכלכות בדם שאיננו רק שפיר ושליה, ולהם דעות לא רק בתחום נטילת ידים ותפילות אלא גם בתחום נטילת הנשק והפוליטיקה.

*

 

קורות חייו

בשנת הכתרתו של קליגולה לקיסר רומא, היא שנת 37 לספירה (ג' תשצ"ז), נולד בירושלים בן למשפחת כהונה עתיקה ומכובדת. הילד, יוסף בן מתתיהו שמו, היה דור שביעי ליונתן החשמונאי. כנצר למשפחת אצולה, הוא זכה לחינוך מובחר, שכלל השכלה יהודית רחבה, וגדל בין כל גדולי ירושלים, כוהניה וחכמיה, ובהם חכמי דור התנאים הראשון. הנער היה נער סקרן ועצמאי: הוא עבר בין הכתות השונות שמילאו את ירושלים וארץ יהודה כולה, ואף למדבר יהודה הגיע, בבקשו לגבש לעצמו את דרכו בסבך מחלוקות ההלכה וההשקפה שאפיינו את יהדות שלהי ימי הבית. בסופו של דבר מצא לנפשו מנוחה כפרושי, והוא כבן עשרים.

מסתבר שמוצאו הבטיח לו את מעמדו הציבורי, ושליחויות לאומיות שונות הוטלו עליו באותן שנים, ובהן נסיעה לרומא שבה נפגש עם פופיאה, אשת הקיסר. עם פרוץ המרד בשנת 66, והוא בן 29, נשלח לגליל על ידי הנהגת המרד – לבדו או עם עוד שני כוהנים נוספים – לארגן את היישובים היהודים ואת מבצריהם. בשנת 67 כבש המצביא הרומי אספסיינוס את הגליל מבצר אחרי מבצר, והותיר אחריו חורבן והרג; שבועות ארוכים צר על יודפת, העיר שבה התבצר יוסף עצמו, ובסופו של דבר פרץ גם את חומותיה. אחרוני המגינים התבצרו במערה, דחו את הצעת הכניעה והחנינה שקיבלו מהרומאים (בניגוד לעצתו של יוסף עצמו), והתכוננו ואף החלו להתאבד בזה אחר זה, לפי גורל. יוסף וחבר נוסף, שנשארו אחרונים (כיצד אירע הדבר - יוסף איננו מרבה פרטים, וזוהי כנראה פרשה שהעדיף לא להרחיב בה), לא המשיכו את ההתאבדות ומסרו את עצמם בידי הרומאים.

משלב זה נפתח פרק חדש בחיי יוסף, ובו הוא הופך להיות חלק מהמחנה הרומאי, כבן חסותו של המצביא עצמו, ולאחר שאספסיינוס התמנה לקיסר – כבן חסותו של בנו, המצביא הבא, טיטוס. עם המחנה הזה עבר בכל הארץ ובכל קרבותיה, ואף במצור ירושלים השתתף מן הצד הרומי, כשהוא מנסה לשכנע את המתבצרים להניח את נשקם במלחמה האבודה הזו. במעשיו אלה הוא קנה לו שונאים רבים, ועד היום הזה הוא עומד במרכז הפולמוס על המלחמה ההיא.

אחרי שנת 70, עם שובו של טיטוס לרומא, הגיע גם יוסף, בן חסותו הנאמן והמעריץ, לבירת העולם. בדרך עבר בערי המזרח התיכון, נכח במשחקים ובאירועים חגיגיים רבים, ואף את מסע הניצחון הרומי ברומא עצמה תיאר. חסותה של משפחת הקיסרים הפלאבית – משפחתו של אספסיינוס ושושלתו – הניבה לו אחוזה ופרנסה ובטחון מפני שונאיו, העניקה לו שם חדש – טיטוס פלאוויוס יוספוס, כשם המשפחה שאימצה אותו, ואיפשרה לו לעסוק במה שהפך להיות ייעוד חייו, והמעשה שבזכותו הוא זכור לעולמים, הלא הוא כתיבת ספריו.

סדרת ספריו סבבה כולה סביב המלחמה ותולדותיה, מזוויות שונות ובהיקפים שונים. את "מלחמת היהודים", סיפורה הישיר של מלחמת המרד הגדול, פירסם ראשונה, כעשר שנים לאחר הגיעו לרומא. כחמש עשרה שנה נוספות הקדיש לחיבור מקיף על תולדות העם היהודי, "קדמוניות היהודים", ועם הספרים האלה פירסם גם ספר קטן יותר, שעסק בחייו שלו – "חיי יוסף". ספרו האחרון, "נגד אפיון", גם הוא עסק בהגנה ובהסברה של היהדות ועיקריה.

יוסף הלך לעולמו ברומא, ככל הנראה סביב שנת 100, כאזרח רומי מכובד. אוסביוס, אב הכנסיה בן המאה הרביעית, מספר כי פסלו הוצב בעיר לאחר מותו. ספריו נודעו בעיקר בין הסופרים הרומיים ואחר כך בכנסיה הנוצרית, שראו בדבריו הוכחה לצדקת נבואת ישו על חורבן ירושלים ורשעתה (ומהם שהגדילו לעשות ואף שתלו בספריו פסקאות המדברות בשבחו של ישו ומודות במשיחיותו). אולם העולם היהודי לא הכיר את כתביו, או שמא לא הכיר בהם, עד למאה העשירית. צחוק הגורל הוא, שלאחר כל התהפוכות האלה ספריו הם המקור העיקרי וכמעט היחיד לתולדות תקופתו הסוערת.

*

ההיסטוריון

כל מה שאנחנו יודעים על האיש בא מכתביו, וכמעט כל מה שאנחנו יודעים על תקופתו בא מכתביו. פרק משמעותי ביותר – אולי המשמעותי ביותר – בהיסטוריה שלנו, לא היה לנו בלעדיו. למעשה, חלק גדול מזהותנו נתון בידיו של האיש הזה, שברצותו היה יכול לכסות וברצותו מגלה, ברצותו משמיץ וברצותו משבח. גם אם ניתן לפקפק במהימנות חלק מתיאור האירועים, הרי שברוב המקרים תיאוריו, במיוחד של מקומות ותופעות, הוכחו כמדוייקים. אפילו דברים רבים על העולם הגדול של תקופתו לא היינו יודעים ללא תאוריו – על מצעדי ניצחון רומיים, על סדרי צבא, על אורחות חיים, שאותם תיאר לפרטיהם באריכות, כפי שכמעט אף היסטוריון אחר מאותם ימים לא היטיב לעשות:

וכה חזקה משמעת שרי-הצבא על-פני הרומאים,  עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי- הצבא הם כבשר אחד.  שורותיהם מה נצמדו יחד,  תנועותיהם מה קלות, אזניהם מה נטויות להקשיב את הפקודה , והעינים מה לטושות להביט אל האותות , והידים מה נכונות לקראת המעשה!...

את כל הדברים האלה דרשתי פה,  ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם.  ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה אשר נעלם מהם הדבר. (מלחמת היהודים, ג' ה').

 

וראה זה פלא. האיש, שהיה כתבן אובססיבי, שעמל כל ימיו על תדמיתו העצמית, שסבב והתחכך בכל גדולי העולם של תקופתו כדי לשמר את זכרו הנכון בעיניו למען בני הדורות הבאים, לא יצר היסטוריה מלוקקת וחד צדדית. הוא היה מודע היטב לאפשרות הזו, ומנגד היה מודע היטב לתדמית העצמית המקובלת אצל ההיסטוריון, כלומר ידע היטב שעליו להציג את עצמו כאובייקטיבי, כפי שעשו כל קודמיו. ועם זאת, הצהיר מפורשות שאיננו מעוניין להיות אובייקטיבי, כי הוא יודע בדיוק מי האשם בכל צרות עמו (ולמעשה גם צרותיו שלו):

"אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים, ובראש סיפורי המעשים אקדיש דברים להלך נפשי, ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי, כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל כרחם (של הרומאים)... ואם יבוא איש ללמד חובה עלי כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינות על מולדתי, ישא נא פנים למכאובי, אשר קלקלו את שורת ההיסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהומות היגון... ואם יימצא שופט אכזרי אשר יקשיח ליבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את סיפורי המעשים לדברי הימים, ואת הקינות – לדברי הכותב". (מלחמת היהודים, פתיחה)

 למרבה האבסורד, דוקא ההיסטוריה הלא אובייקטיבית שלו היא זו המספקת את עיקר הנשק נגדו עצמו, נגד אהוביו ובעד שנואיו, והיא המשמשת כאמור לעיל מקור כמעט יחיד להכרת התקופה, והכל תוך שימוש בנתונים שמעולם לא חשב להסתיר.

יוסף ייעד את ספריו, רשמית, עבור בני העולם היווני רומי, וקיווה להסביר להם את עולם היהדות כמסביר פנים ומאתגר, וכראוי להערצה דווקא בעיני בן התרבות ההלניסטית רומית; אבל למעשה לא חדל כל ימיו מלקוות ללגיטימציה של בני עמו שלו, שלמענם חשב שהוא פועל ושדחו אותו והשמיצו אותו (ושגם על השמצותיהם אין אנו יודעים היום אלא מתוך כתביו בלבד). על פי דבריו, כתב את ספרו "מלחמת היהודים" קודם בשפת עמו (ארמית?) ועבורם. אולם אין בידינו כל שריד מספר זה, ומתוך הספרים שבידינו אין ספק שמדובר בספר אחר ולא תרגום, מכיון שכל כולו אינו בא אלא לעומת הקורא הרומי המשכיל דובר היוונית, ומתוך שפתו ועולם מושגיו שלו. היו שכתבו עוד ספרי היסטוריה, ובהם יהודים (גם עליהם אנו יודעים רק מתוך כתביו), ולמעשה, אין רמז לכתביו בשום מקור יהודי עד אלף שנה אחרי מותו, שאז פורצים ספריו אל התודעה הספרותית היהודית, וגם אז ללא אזכור שמו; ובכל זאת, באירוניה היסטורית, היום הוא ההיסטוריון היהודי היחיד, וכמעט ההיסטוריון היחיד בכלל, של תקופתו ומקומו. תהפוכות הגורל גרמו לכך שזה המקור העיקרי שבידינו לתולדותינו שלנו באותם ימים הרי עולם.

*

בין ירושלים לרומא

מוצאו הכוהני של יוסף, בן לאצולת ירושלים, היה עשוי להועיד לו חיי שפע ונוחות בחברה הכוהנית הצדוקית של זמנו, אבל תחת זאת אנו מוצאים אותו סובב בערים ובמדבר, תוהה על טיבן של כתות וזרמי היהדות של זמנו. קשה לדעת מה הספיק ומתי – מסעות אלו נערכו בעודו צעיר לימים, והסתיימו בראשית שנות העשרים לחייו, אבל עם זאת הוא הספיק כבר לגבש לעצמו דעה ברורה על הזרם שקרוב לליבו – הזרם הפרושי. הוא מתאר את עצמו כחכם בין חכמי זמנו, וכנושא ונותן עם חכמי התורה, אבל מכל אלה הידועים לנו רק שם אחד מוכר, והוא שמעון בן גמליאל, הלא הוא רבן שמעון בן גמליאל, נכדו של הלל הזקן.

אין ספק שיוספוס ראה את עצמו כנושא מסר דתי ומוסרי לעמו, ולמעשה התייחס אל עצמו כיודע נסתרות ועתידות, ואף בעמדו מול ההחלטה להסגיר את עצמו בידי הרומאים, אלה היו מחשבותיו:

וברגע ההוא נהה עליו רוח ממרום,  והוא שם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים,  אשר ראה בחלומו זה מקרוב,  ויתפלל אל אלהים חרש לאמר:  בורא ישראל,  הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כולם,  ובי בחרת לגלות את העתידות. על-כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה,  ואתה עדי,  כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך עושה רצונך". (מלחמות היהודים ג', ח')

העריקה מהעיר הנצורה והנפילה אל מחנה אספסיינוס מזכירה מיד את סיפורו של רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נ"ו). שניהם נוטשים את עירם הנצורה בהבינם שאפסה התקווה. כריב"ז גם יוסף, שוב על פי עדותו שלו (אחרת אין לנו), מנבא לאספסיינוס על מלכותו העתידית, וכמוהו גם הוא מביע התנגדות נחרצת, ואף בוז, לקנאים שלדעתו החריבו את העיר במלחמות האחים שלהם. כמוהו, וכמו חכמים אחרים, טוען הוא שהחורבן היה למעשה כבר ידוע מראש, ושסימנים רבים העידו על האסון המתקרב שנים רבות קודם.

כאמור, קרבתו לעולמם של חז"ל עולה גם מתוך תיאוריו את עצמו בנעוריו ובצעירותו. יוסף, כבן לאצולת ירושלים, התחנך במוסדותיה, שעמדו אותה עת בפריחה גם על פי עדות חז"ל. את המקדש הכיר מבפנים, על עבודתו וסדריו. כמה וכמה מדרשים משוקעים בכתביו, יותר ב"קדמוניות" מאשר ב"מלחמות", והם מעידים על זיקה בין עולם המדרש החז"לי לעולמו, אם כי לא על כיוון ההשפעה. בוודאי שהיה גם מצוי ברוח היהדות ההלניסטית שומרת המצוות של תקופתו, שלא באה לידי ביטוי בספרות התלמודית, אבל היתה בעלת השפעה רחבה ואף בינלאומית בזמנה. התבטאויותיו מעידות על השכלתו התורנית, גם אם לא כמקובל וכמצופה על ידינו, וגם על הפנמתו את ערכי היהדות כפי שהבין אותם, בהתאם לזמנו ומקומו.

בעינה עומדת השאלה על ההלכה שהיתה מוכרת לו ושבה תמך. על אף שיוספוס עצמו מעיד על עצמו שלמד תורה הרבה, ומקורות אחרים בני התקופה אף הם מעידים על רמה גבוהה של השכלה בירושלים של אותו הזמן, ועל אף עדות עצמו כי הפרושים היו הזרם הקרוב לליבו, הרי שבחינת ההלכות המובאות בספריו – בעיקר קדמוניות, ספרים ג-ד, ופרק אחד ב"נגד אפיון", אך גם הלכות מפוזרות בכל ספריו – מראות על התעניינות רבה יותר בצד הרעיוני מאשר בצד פרטי ההלכה. קשה לדעת האם הדבר נובע מאופי ספריו עצמם, המיועדים לקורא הגוי המשכיל, או ממנהגו של יוסף עצמו, שלא החמיר על עצמו יותר מדי. לבד מזאת, לא מעטות מהלכותיו מקבילות דוקא לידוע לנו מקומראן או משרידי ההלכה הצדוקית שהגיעו אלינו. מכל מקום, עניין בהלכה כמורת דרך אלוהית וודאי היה לו, ואף בזה היה בנה הנאמן של ירושלים.

עם זאת, ירושלים היתה עיר גדולה, מהגדולות בערי המזרח התיכון; והמקדש שבה, כמו גם מפעלי הבניה של הורדוס, שהיו נוף ילדותו של יוסף, היו מהגדולים ומהמפוארים בתקופתם, אף בקנה מידה עולמי. הירושלמי הממוצע, במיוחד אם היה בן מעמד הכהונה העשיר, היה במידה מרובה בן העולם הגדול. היוונית היתה שפה שנשמעה בחוצות העיר, וכשהגיע יוסף בתהפוכות חייו לרומא היה יכול להיחשב בה בן תרבות. אמנם רומא היתה המטרופולין שלא היה שני לה, אבל גם שם דווקא היוונית היתה שפת ההשכלה, והגולה-המשוחרר-ההוגה-החייל-המיוסר טיטוס פלאוויוס יוספוס (לשעבר יוסף בן מתתיהו הכוהן) השקיע את עצמו רובו ככולו בלימודה של התרבות הזו לעומקה. ספריו מלאים בציטוטים וברמיזות לסופרים יווניים, במיוחד היסטוריונים שקדמו לו, והוא ערך את ספריו על דוגמת ספריהם, לעתים אף תוך אזכור מפורש.

יוסף, זר לאחיו במולדתו מצעירותו כעדותו שלו, בוגד באחיו למען עמו, ומאומץ על ידי מחריב המקדש שהיה בבת עינו כמו של כל אחיו הכוהנים, הגיע לרומא כיהודי בן חסות, שאינו דובר את השפה המקומית על בוריה, ושתרבותו לעומקה זרה לחלוטין לעיר שאליה צנח. אין ספק שיוסף היה מעורה בחיי העיר ובהווייתה – תיאורי המצעדים והמשחקים מעידים על כך היטב. אבל בין בני תקופתו אין מי שמזכיר אותו. עם הזמן כנראה גם חלה התרחקות בינו לבין משפחת הקיסרים מיטיביו, למרות שאת כל כתביו ההיסטוריים מסר להם לעיון קודם פרסומם. בודד ברומא, יהודי גולה כפי שלא היה מעודו, השקיע יוספוס את עצמו בספריו, ובהם ניסה בכל מאודו להפוך את היהודים למופת ומודל חיקוי לעולם הרומי:

 "שקלתי בלבי מתוך כובד ראש אם אבותינו נטו למסור לאחרים ידיעות כאלה, ואם היו בתוך ההלנים אנשים שנפשם חשקה לדעת את דברי ימינו. וכך מצאתי שתלמי השני השתוקק במידה יוצאת מן הכלל לתרגם לשפת יון את תורתנו... ואלעזר הכהן הגדול לא היסס (=הכוונה פה היא לסיפור תרגום השבעים בגרסתו האלכסנדרונית, ע"פ איגרת אריסטיאס)... ובכלל יכול כל מי שרוצה ללמוד מדברי ימינו בייחוד דבר אחד, והוא שכל הנוהרים אחרי רצונו של אלוהים ואינם נושאים את לבם לעבור אחר החוקים הטובים, הצלחתם בכל דבר היא למעלה מכל דמיון, ושכרם – האושר – ניתן להם מאת אלוהים" (קדמוניות היהודים, פתיחה).

אין בידינו לדעת במדוייק כיצד חיבר את ספריו. ב"קדמוניות" הוא מזכיר מקורות רבים, יווניים ויהודיים, היסטוריונים ופרשנים, שנעזר בהם לשם כתיבת ההיסטוריה הרחוקה יותר. ב"מלחמות" נעזר ככל הנראה הרבה יותר בזכרונו שלו ובנסיונו הצבאי, וכמובן גם בנסיונו כבן הפמליה של הפלאוויים. אז נלווה בחלק ממסעותיו לאגריפס השני, שהיה במידה מסויימת קרוב רחוק שלו (יוסף התייחס על המשפחה החשמונאית). גם שם שיקע בדבריו השכלה כללית מספרים ומקורות – הוא מתאר ערים ואזורים כמו גם נופים, שאת חלקם הכיר רק מספרים – אלא שבספר זה מיעט להזכיר מקורות, אולי כדי להדגיש את דבר היותו חלק מהאירועים שעליהם הוא מספר. הוא גם מזכיר עוזרים, שסייעו לו בהשגת החומר היווני, שבו התמצא פחות.

למעשה, כל ימיו שלאחר החורבן חזר יוסף וסיפר אותו סיפור עצמו, והפך בו והפך בו מזויות שונות ובצורות שונות. תחילה סיפר את הסיפור הישיר של המרד וכשלונו, ב"מלחמת היהודים". לאחר שפרסם את יצירתו זו, סביב שנת 80, עבד על חיבורו המונומנטאלי "קדמוניות היהודים", העוסק בדברי ימי עם ישראל מראשיתם ועד ימיו; בכך ביקש לתת פרופורציות ועומק לסיפור עמו, וגם לאשש את טענתו, שהעם היהודי ככלל הוא עם שיש לו מה לתרום לעולם, ואין להסתכל עליו בצורה עויינת בשל המרידות. ספרים אחדים שחיבר אחר כך אמנם נשאו גוון אישי יותר, כדוגמת "חיי יוסף", ובהם נלחם על שמו הטוב, שכמסתבר עמד תחת מתקפה מצד גורמים שונים, יהודים כרומאים; אבל גם שם הוא חוזר ומספר רבים מאירועי שנות המלחמה.

אין ספק שנסיבות כתיבת החיבורים השפיעו על הדרך שבה מוצגים האירועים. רבים הצביעו – חלקם בשאט נפש – על הטיהור שהוא מבקש לעשות לדמותו של טיטוס, בהציגו אותו כאיש רחום שלא רצה כלל לשרוף את המקדש. עם זאת, הוא עצמו מוסר במקומות אחרים מידע הפוך, ואיננו מסתיר את ביקורתו על החברה הרומית ואכזריותה, כולל הקיסרים עצמם; תיאורים אלה לא בהכרח נתפסו כשליליים בעיני הרומאים וקיסריהם, שכידוע נהנו מאד לצפות בבני אנוש הורגים איש את רעהו בשידור חי לעיני המון מריע. נראה שגם בנקודה זו, עיקר מטרתו היא פרשנות פנים-יהודית של האירועים, והוא מבקש להצביע יותר מכל על אחריות הקנאים לאסונות שבאו על העם. הפחתת האחריות הרומית משתלבת גם במגמה זו וגם במגמת פיאור מיטיביו, אולם לדעתו של יוספוס אין בכך כלל משום בגידה באמת עצמה. מגמה זו ניכרת בדבריו מתחילתם, והוא שומר על עקביות לגביה לכל אורך ספריו. מלחמות האחים, מימי החשמונאים – שבהם פתח את תיאור המלחמה – ועד ימיו, זוכים אצלו להדגשה יתרה, ומואשמים בצורה מפורשת באחריות לשואת המרד. גם בעניין זה הוא צועד בעקבותיהם של חז"ל, שתלו בשנאת החינם את החורבן; אולם הוא לא מתבטא בצורה רעיונית ומעורפלת, אלא מפרט את הנסיבות הפוליטיות והריאליות לחורבן זה, בצורה שחז"ל לא עשו, לא התכוונו ולא יכלו לעשות.

*

נאומים והשקפות עולם

בכמה מקומות שם יוספוס בפי גיבורי הימים נאומים שלמים, שבהם הוא פורס למעשה השקפות עולם שרווחו בזמנו. נאומים אלה היו דרך כתיבה מקובלת, שהכל ידעו שאיננה אמת עובדתית טהורה, ועם זאת ראוי לה שתהיה אמת. בדרך זו הכניס ההיסטוריון את פרשנותו לאירועים ולמניעי גיבוריו לתוך מהלך הדברים עצמם, על חשבון הדיוק ההיסטורי, אבל למען ההבנה העמוקה יותר. ברור לנו, למשל, שלא היתה ליוספוס דרך לדעת מה אמר אלעזר בן יאיר ללוחמיו על מצדה, ועם זאת נאומו הוא תמצית האידיאולוגיה הקנאית, כפי שיוספוס הכיר אותה מקרוב:

"הוי אנשים גבורי-החיל ! הן מני-אז קבלנו עלינו,  לבלתי עבד את הרומאים,  וגם לא אדונים אחרים,  זולתי את אלהים לבדו,  כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק.  והנה הגיעה השעה המצוה עלינו להשלים בפעל-כפינו את משאת-נפשנו,  ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו... הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, למדונו חוקי תורתנו תורת אלוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נוה הטהרה אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדאבה". (מלחמת היהודים, ז' ח')

האמת ניתנת להיאמר, שלמרות התנגדותו הנחרצת לקנאים ודרכם, תיאור סופם נכתב על ידו בדרך שמעוררת כבוד בלב הקורא עד היום הזה, ולנאומים אלה יש בכך חלק לא קטן. לא בכדי בחר יוסף לסיים בסיפור זה את ספרו, למרות התנגדותו הנחרצת לקנאים ולדרכם.

אבל רוב הנאומים נכתבים מפי תומכי רומא, ובפי כולם חוזר הרעיון על שלטון העולם שלה, שאיננו ניתן לערעור. יוספוס מוצא את עצמו בעניין זה אומר דברים דומים לירמיהו (כ"ז) – "כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-אֲדֹנֵיכֶם: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ, בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה; וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי.  וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי, וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.  וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל-הַגּוֹיִם, וְאֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בֶּן-בְּנוֹ--עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ גַּם-הוּא, וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים".

גם פה צועד יוסף בעקבות חכמים. ידועים דברי ר' יוסי בן קסמא לר' חנינא בן תרדיון (ע"ז י"ח), מהרוגי המלכות, בנסותו להניא אותו מלהקהיל קהילות ברבים: "אומה זו מן השמים המליכוה". כר' יוסי בן קסמא, זכה גם יוספוס לכבוד ברומא, ואחרי מותו הוצב גם פסל לכבודו (לפי עדויות אחדות), כשם שלהלוויתו של ר' יוסי בן קיסמא באו כל גדולי רומי (ע"ז שם). כך נהגו הרומאים גם עם ר' יהודה בר עילאי ששיבח את שלטונם, בהעניקם לו משרה רשמית של "ראש המדברים בכל מקום". אף יוספוס רואה בקיסרות הרומית תופעה על טבעית, שאין לה הסבר רציונאלי, והעדר הסבר רציונאלי זה הוא הוא הסיבה לכך שחובה על עמי העולם לקבל את שלטונה. בנאומו מול חומות ירושלים ומורדיה, הוא מנסה לשכנע גם את קנאי העיר בהכרח היסטורי זה:

"שימו אל לבבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעוּלם מתמול שלשום... אמנם יאות לנבֵּל כבוד אדונים רפי ידים, אבל לא להרים יד במושלים אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם אשר נמלטה משבט הרומאים? בכל מקום עבר המזל אליהם, והאלוהים, השם חליפות לממשלות העמים, עוזר עתה לשליטי איטליה". (מלחמות היהודים, ה' ט').

אין בכך משום הצדקתה או זיכויה ממעשי רשע, שעל רבים מהם מדווח יוסף עצמו; אין יוסף מסביר, כאחדים ממחברי זמנו, שהרומאים זכו לשלטונם בשל תכונותיהם המיוחדות וטוב מזגם ואומץ לבם, שכן אם יש סיבה לנצחונם, הרי יש להם גם נקודות תורפה. דוקא העדר ההצדקה הגלויה לשלטונם היא היא הסיבה לא להתמרד; היא היא ההוכחה שאלוהים רוצה בשלטונם, ללא טעם הידוע לנו, עד בוא עת ארצם גם היא.

בכך סוגר יוסף מעגל. מה שהחל בראשית ימיו, כמפקד בחיל המרד, שלפחות אחדים מראשיו ציפו שיסתיים בגאולה שלמה ובהתגלות מלכות האלוהים, מתבטא בחיבוריו מימי זקנתו בציפיה מסותרת וסבלנית, שאין להביאה לידי ביטוי מעשי, לנפילתה העתידית של רומא ולתקומתו של עם ישראל. אולם אלה בגדר חזון למועד בלבד, ואינם בגדר תכנית אופרטיבית.

 

*

רבים מקוראיו של האיש, שאימץ לעצמו את שמו של מיטיבו טיטוס פלוויוס - הלא הוא טיטוס הרשע של מקורות חז"ל  - מעלים על כלונס הוקעה הן את בגידתו ברעיו המתים ביודפת, על שלא התאבד עימם, הן את נסיונותיו לשכנע את בני עמו להיכנע לרומא, והן – ואולי אף יותר – את התחככותו עם אפספינוס, וטיטוס ודומיטיאנוס בניו, כולם רשעי עולם בעיני חז"ל. אפשר שהוקעה זו מסייעת בידיהם להתרחק ממנו ומדבריו המטרידים. אבל אותו יוסף עצמו הואשם על ידי יהודים אחרים בבגידה ברומא עצמה, ולמעשה נחשד ונתקל בהתנגדות פוליטית עוד בתחילת המרד, בעודו מתמנה לפיקוד צבאי בגליל, ובעודו נלחם בעצמו ברומא. אפשר שיותר מכל צורבת צדקת דבריו לאחר מעשה – אכן, המרד ברומא היה אסון, שואה של ממש, וניתן היה להימנע ממנו; ולא זו בלבד, אלא שלדעה זו שותפים רבים מחכמינו ז"ל עצמם. האם אפשר שבסופו של דבר האיש, הנע על גבול הצדוקיות והפרושיות, שנטש את עמו ועירו והצטרף למחנה הרומי, הבין את חכמינו טוב יותר משאנו, ממשיכי דרכם בעיני עצמנו, מבינים?

בפרפראזה על דבריו של מארק טווין, ניתן לומר שאנו מסוגלים לסלוח למי שמשקר לנו, אבל למי שאומר לנו את האמת – לו אין אנו מסוגלים לסלוח.